פרופ' מיכל פלדמן, זוכת פרס ויצמן למחקרים במדעים מדויקים, בנאום אתמול בקונגרס הליברלי במושב על מדע וחופש אקדמי:
שמי מיכל פלדמן. אני פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, וחוקרת נושאים שנמצאים בממשק שבין מדעי המחשב, כלכלה ותורת המשחקים.
אבל היום, בפאנל הזה על אקדמיה וחופש ביטוי, אני עומדת כאן קודם כל כאמא לחמישה ילדים, שמביטה קדימה ושואלת את עצמה שאלה פשוטה וכואבת: באיזו מדינה הילדים שלי יגדלו? האם תהיה להם מדינה שמעודדת חשיבה חופשית, סקרנות ואומץ אינטלקטואלי? שמכבדת ידע, מדע ומקצוענות? או מדינה שמפחדת ומפחידה מכל אלה? אני גדלתי במדינה שהבינה משהו עמוק: שאין לה משאב חשוב יותר מההון האנושי שלה, ושהדשן הכי טוב להון כזה הוא חופש מחשבתי ומריטוקרטיה. האם הילדים שלי יזכו לגדול במדינה שתיתן להם את התנאים הללו?
והדאגה הזו איננה מופשטת. היא מאוד קונקרטית.
בתי הבכורה סטודנטית לרפואה באוניברסיטה העברית, ובדיוק עכשיו אנחנו שומעים על יוזמה לפרישה של ישראל מארגון הבריאות הבינלאומי.
בתי השנייה עושה תואר שני במתמטיקה ומדעי המחשב במכון ויצמן. כן, אותו מכון שכולנו זוכרים את ההפסד שלו 1:0 לאלוהים, אחרי פגיעת הטיל הישיר, שחיסל מעבדות שלמות שנמצאות בחזית המדע העולמי. ואני, כמדענית ואשה שומרת מצוות, תמיד חשבתי שאלוהים ומכון ויצמן נמצאים באותו הצד.
בתי השלישית היא מפיקה ועורכת בגלי צה״ל. אותו ערוץ חשוב שממשלת ישראל מבקשת להשתיק. ובאופן כמעט סמלי, בתי הרביעית ניגשת היום ממש לבגרות באזרחות. אתמול היא למדה במרץ על הפרדת רשויות, והיא עדיין מאמינה שלרשות השופטת יש תפקיד חיוני במדינה הזו.
והבן הקטן, חגג החודש בר מצווה, ובין כל הברכות, מצאתי את עצמי שואלת: לאיזו מדינה הוא יגדל?
מאיר שלו כתב:
"אינני יודע איך הדבר אצל אנשים אחרים, אבל אני מסוגל לזהות רגעים של חסד ברגע התרחשותם".
האקדמיה הישראלית, בשבילי, היא רצף של רגעי חסד כאלה. כשאני יושבת עם דוקטורנטית מבריקה שמפתחת תיאוריה חדשה ופורצת דרך. כשמגיעים לקבוצת המחקר שלי פוסט-דוקטורנטים מהאוניברסיטאות הטובות בעולם. לא כי משלמים כאן יותר, אלא כי יש כאן חופש מחשבתי, יצירתיות ואתגר אינטלקטואלי. כשבדרך לארוחת צהריים אני חולפת על פני קבוצת למידה על הדשא, סטודנטיות וסטודנטים מכל המגזרים ומכל הזהויות, יושבים, לומדים וצוחקים יחד. כשבתחום המחקר שלי ישראל מדורגת שניה בעולם. לא פר-קפיטה, אלא באופן אבסולוטי. וכשאני עומדת מול כיתה של 300 סטודנטיות וסטודנטים שבאים ללמוד מתמטיקה בדידה - יהודים וערבים, חילונים ודתיים, נשים וגברים – ומה שמשותף לכולם הוא הזיק בעיניים כשהם תופסים עוד פיסה קטנה מהיופי הבלתי נגמר של המתמטיקה.
הארדי, המתמטיקאי הדגול, טען שצייר, משורר ומתמטיקאי עוסקים כולם ביצירת תבניות: צייר יוצר אותן מקווים, משורר ממילים, ומתמטיקאי מרעיונות. ובהכללה, זו עבודתם של מדעניות ומדענים באשר הם: יצירת תבניות מרעיונות.
אבל הרעיונות הללו, רגעי החסד האלה, יכולים להיווצר רק באקלים פוליטי מסוים: אקלים שמעודד חשיבה חופשית ועצמאית, שאין בו פחד. אקלים שמאפשר להעלות רעיונות חדשים, שונים ככל שיהיו, להעביר עליהם ביקורת, לשאול שאלות, להיכשל, ולנסות שוב. זהו תהליך הברירה הטבעית של הידע האנושי, האבולוציה של המדע והידע. ותהליך כזה מתאפשר רק בדמוקרטיות ליברליות.
והנה, בימים אלה ממש מקודמת הצעת חוק בשם “הצעת החוק לחיזוק השקיפות והפיקוח הציבורי על מערכת ההשכלה הגבוהה”. אני רוצה לומר את הברור מאליו: להצעת החוק הזו אין דבר וחצי דבר עם שקיפות. הצעת החוק הזו מבקשת להכפיף לממשלה את כל מערך ההשכלה הגבוהה והמחקר. ואם היא תעבור ותתקבל כְּחוק, היא תפגע אנושות בחופש האקדמי ובאקדמיה הישראלית. היא תבריח מוחות, תפגע בשיתופי פעולה בינלאומיים, תבודד את ישראל, ותפגע בהתפתחות המדע והטכנולוגיה במדינה, ואיתם גם בביטחון ובכלכלה של מדינת ישראל.
אין צורך לסגור אוניברסיטאות כדי לפגוע במדע. מספיק לעצב מחדש את מנגנוני הכוח: תקציבים, מינויים, ותלות פוליטית של מוסדות. זה אולי נראה טכני, אך ההשפעה עמוקה. בתוך זמן קצר, חוקרות וחוקרים מבינים מה כדאי לחקור, ובעיקר, מה לא כדאי לחקור. והתוצאה ידועה: פחות תעוזה, פחות יצירתיות, פחות מדע.
״צמיחה אמיתית היא ׳צמיחה בת־קיימא׳ שנמשכת לאורך זמן. המדד הוא לא רק היום אלא בניית המחר; האם המדיניות והמוסדות מאפשרים מחר? התשובה תלויה במערכת החינוך, בבחירה חופשית, בתקשורת חופשית, במערכת משפט עצמאית ואיתנה שמגינה על זכויות מיעוטים ועל זכויות קניין, ועוד. הדרך ארוכה.
״הורדת דירוג אשראי היא נורה אדומה מוסדית: שווקים עלולים לשאול האם קיים איום על עצמאות בנק ישראל, ועל חוזקה של מערכת המשפט ויכולתה להגן על החלש. ספקות מסוג זה מסוכנות. ללא אמון מוחלט במוסדות - לא ניתן יהיה לקיים בישראל כלכלה מודרנית ומשגשגת״. פרופ׳ יעקב פרנקל, חתן פרס ישראל לכלכלה ונגיד בנק ישראל לשעבר, בקונגרס הליברלי הראשון של התנועה לאיכות השלטון.
@jacobfrenkel
קרדיט צילום: הקונגרס הליברלי הראשון, התנועה לאיכות השלטון.
Jacob Frenkel, Former Governor of the Bank of Israel, explains the importance of central bank independence and why it’s critical for the Fed to maintain its autonomy. Interview on CNBC, BUND Summit, Oct. 23,2025, Shanghai China.
https://t.co/8scQ72ZMiV
The Government of Israel should make all efforts to maintain its openness to the international economic and financial systems. A “Sparta strategy” will be very costly and self-defeating. Radio interview on Reshet bet, Sept. 20, 2025
https://t.co/9c90rqLxg9
הבידוד פוגע בכלכלה, מעלה את יוקר המחיה, מקטין השקעות ומזרז הגירה ובריחת מוחות. מדינות שאימצו אוטרקיה כלכלית לפי ״מודל ספרטה״, כשלו. זה הזמן לשקם את הקשרים הבינלאומיים של ישראל. ראיון עם קרן מרציאנו, ערוץ 12, 16/9/25. https://t.co/8f02LigQLt
The just announced tariffs on Canadian steel and aluminum are the worst trade policy yet. Increasing the price of key inputs for the US manufacturing industries--who employ 10 million people--is what a U.S. adversary would do.
It is a self-inflicted wound to the U.S. economy that we cannot afford, at a moment when recession risks are rising.
לפני כ 3 חודשים יצאנו - תא"ל (מיל.) דדי שמחי ואני - למשימה שהגדרנו לעצמנו: לנסות לעזור למערכת הפוליטית לגשר על פערים קשים הגורמים לשסע ופילוג בקרב החברה הישראלית. התגייסנו כדי לתווך ניסיון לפשרה סביב החוק המגדיר את הוועדה למינוי שופטים בישראל. במקביל, המהלך המדובר כלל גם את הסדרת היחסים בין הממשלה לבין בית המשפט העליון ובנוסף, הפסקת תהליכי חקיקה מהותיים השנויים במחלוקת, שהיו הגורמים לסערה הציבורית הגדולה במדינת ישראל בשנת 2023 וגרמו לקרע נוראי בחברה הישראלית, לשסע ולשנאת אחים חסרי תקדים. תהליכי חקיקה אלה אמורים היו להיפסק עד להקמת ממשלה חדשה בישראל וגם אז, להתחדש רק בהתבסס על דיון ציבורי רחב ומעמיק ובחתירה להסכמות רחבות.
בעזרתם של רבים וטובים הצלחנו לשפר באופן משמעותי את טיוטת החוק המקורית, אבל לצערנו לא הצלחנו לגשר בין הצדדים השונים של המפה הפוליטית בישראל. למרות שקיבלנו תמיכה ציבורית רחבה ומרגשת, על אף העובדה שאינספור אזרחים מכל קצוות הקשת הפוליטית פנו אלינו בכל דרך אפשרית שנמשיך בנסיונות הגישור והפיוס ולמרות הרצון הטוב של חברי כנסת ממפלגות הקואליציה והאופוזיציה, המערכת הפוליטית בישראל של היום איננה משקפת את רצון העם לאחדות ולריפוי שכולנו כל כך זקוקים להם אחרי אסון ה 7.10 והמלחמה שטרם הסתיימה.
לכן, אני מסיר היום את תמיכתי בתהליך החקיקה בנושא הוועדה למינוי שופטים, אותו מובילים שר המשפטים ויו"ר וועדת החוקה בכנסת. אני קורא לשר המשפטים יריב לוין וליו"ר וועדת חוקה ח"כ שמחה רוטמן לעצור מייד את החקיקה הזו ולעצור גם כל חקיקה אחרת הנוגעת בחוקי יסוד או שיש לה משמעות מהותית לגבי מבנה הדמוקרטיה הישראלית.
בעת הזו כולנו, כל אזרחי ישראל ובמיוחד המנהיגים שלנו, צריכים להתמקד בהחזרת החטופים הביתה, בהשמדת חמאס, בהסרת האיום הבטחוני על מדינת ישראל בחזיתות השונות, בהחזרת אמון הציבור בכוחות הביטחון ובמוסדות המדינה, בתיחקור המחדל שהוביל לאסון הנורא ובהסקת מסקנות לתיקון בכל הדרגים שנגעו למחדל הזה, בריפוי הפצועים בגוף ובנפש, בהקניית שקט נפשי לכל מי שנגרם להם סבל כבד בעקבות המלחמה הזו, בחיבור החברה הישראלית כולה סביב מטרות משותפות ותקווה לעתיד טוב יותר.
זו איננה העת למריבות ולפילוג המתמשך. זו העת לחיבורים ואיחוי הקרעים בעם. אני קורא לממשלת ישראל והעומד בראשה לעסוק אך ורק במה שמחבר אותנו ולא מה שמפלג בינינו. אני קורא לשר המשפטים ולחברי הקואליציה להפסיק מיידית את החרם על נשיא בית המשפט העליון, לעצור את המתקפה על היועצת המשפטית לממשלה וההשתלחויות הלא ראויות בשומרת הסף האמיצה הזו ולחזור לפסים של ממלכתיות ואחדות העם. כולנו מחפשים עכשיו מנהיגות ערכית מאחדת ולא מנהיגים שמפלגים בינינו ובתוכנו. אני קורא גם למנהיגי האופוזיציה למצוא את הדרכים הראויות לאחד בין חלקיה השונים של החברה הישראלית. זוהי העת למנהיגות מבוססת ערכים ודוגמה אישית, זה הזמן למנהיגים המכירים בגודל השעה.
האחדות בין כולנו תהיה התשובה המנצחת לחלאות האדם שקמו עלינו להשמידנו ב 7.10. במקביל לניצחון צבאי והשמדת יכולותיהם של אויבינו, אנחנו חייבים לנצח בכל הכוח את מה שמפלג אותנו ואת הגורמים השונים שפוגעים באחדותנו. זוהי אחריותם של מנהיגינו, אבל זוהי גם האחריות האישית של כל אחת ואחד מאתנו.
אני רוצה להודות לכל מי שצעדו אתנו, עם דדי ואתי, בדרך הקשה וכפויית הטובה של הניסיון למצוא חיבורים וגשרים במקום בו פשרה נחשבת מילת גנאי והסכמות נועדו לחלשים בלבד.
תודה מכל הלב לאחי ורעי, שותפי לדרך החתחתים הזו, תא"ל (מיל.) דדי שמחי, שספג גם הוא לא מעט ביקורות, עלבונות וביקורת נוקבת, לעיתים רבות מאוד לא הוגנת, מכל צידי המפה הפוליטית. דדי ואני ספגנו ב 7.10 את המכה הקשה והכואבת ביותר שיכול אדם לספוג, אבל המשותף לנו הוא שהמכה הזו רק חיזקה בנו את ההכרה שאנחנו כל כך אוהבים את המדינה שלנו ואנחנו מוכנים לעשות למענה כל דבר שבגדר יכולותינו כדי לתקן, כדי לרפות את הפצע הגדול, כדי להפוך אותה למקום טוב יותר עבור הילדים שלנו, שעדיין כאן אתנו. יש בינינו מחלוקות פוליטיות כאלו ואחרות, אבל אנחנו יודעים בוודאות מהם סדרי העדיפויות, מה מגדיר אותנו כבני אדם וכאזרחי המדינה ומהן הסיבות בגללן אנחנו קודם כל חברים ורק אחר כך כל דבר אחר.
תם ולא נשלם. המשימה שלנו עדיין בעינה: לתקן, לחבר, לאחד, ליצור מקום טוב ובטוח עבור כולנו, כל אזרחי ישראל ועבור הילדים שלנו. אנחנו נמשיך לפעול ביחד לכבודם של כל הגיבורות והגיבורים שאיבדנו במלחמה הזו, לכבודם של אהובינו גיא שמחי וירון אורי שי, על מנת שנהיה ראויים לזכרם.
ארבעה בכירים במשק מזהירים מפני סימנים מדאיגים בכלכלת ישראל בעקבות המלחמה: "הממשלה איבדה את האמינות שלה בפני המשקיעים. ישראל עלולה לצאת משליטה - אנחנו בסכנה אמיתית"
https://t.co/xwPpp74sHT | @KerenMarc