שמעו סיפור שומט לסת על חלם. באמת שומט לסת כי אתם תדפקו את הראש כל כ�� חזק שהיא תישבר.
קרובים ממשגב עם היו מפונים קרוב לשנתיים. הוא היה הרבה זמן במילואים קרביים שהותיר צלקות, היא עברה איזה חמש דירות עם שני ילדים קטנים. טראומה, פחד, חוסר ודאות. בזמן הזה שהם חיו כמו פליטים הצבא השתמש להם בבית. הם הסכימו כמובן, באהבה, המשימה ברורה. אממה? אחרי כמה חודשים כאלה הם קיבלו חשבון חשמל פסיכי על התקופה הזו שבה הם היו, אמרנו מפונים. והצבא, ובכן, היה בבית שלהם. תחינות, פניות, נאדה. כאילו אין להם במה להתעסק חוץ מקרב ביורוקרטי בין שני גופי ענק מבוססים. ואז הגיעה הודעת ניתוק, באישון לילה. ככה בין רחפן נפץ אחד לאחר, בום שמגיע אחרי אזעקה ומשפחה טובה אחת שרק רצתה לחזור הביתה ליישב את הצפון הזנוח וגילתה שעוד רגע אין לה איך להדליק את האור. אופק דוד כץ (אחלה תוכן באינסטגרם, אגב, תעקבו, בעיקר כדי להבין את החוויה הגלילית המלאה בימים האלה שבהם ההוא שלא לקח אחריות מוציא סרטונים מבודחים על שמאלנים), ניצחה סוף סוף את הסיוט האבסורדי ומשרד הביטחון ישלם בשעה טובה לחברת חשמל שתסכים בשעה טובה לקבל את התשלום. אבל הצלקות מה איתן והייאוש מה איתו ומי יחזיר את השנים האבודות והלילות וההורות ומי לעזאזל ישלם את המחיר
תראו את מי ביבי הוציא מהבוידעם לקראת הבחירות.
אחרי שמכר את השטויות שלו על האשכנזי העשיר שהוא בכלל מייצג נאמן של ישראל השנייה, עכשיו הוא עובר למכור את השטויות שלו על משתמטים ומילואימניקים. אין אינדיקטור יותר טוב מאב"ח. כשהוא אומר משהו, אתה יודע שהמציאות הפוכה לחלוטין.
מה שיעזור למילואימניקים זאת ממשלה ציונית שיוצרת תמריצים לגיוס ולא מבצרת תמריצים להשתמטות. זאת לוגיקה פשוטה מאוד אבל אצל גנב הדעת הזה האמת תמיד נמצאת במקום האחרון.
מי שהיה מעוניין לעזור למילואימניקים היה עושה שני דברים במקביל - מבטל הטבות למשתמטים ומוסיף למשרתים. זה לא או או וזה לא תפקידם של אזרחים לעשות זאת אלא תפקידה של הממשלה לעשות את זה.
ביבי וממשלת ההשתמטות שלו החליטו להתאבד על חיסול המפעל הציוני והתועמלן החצוף ��זה מעז לעשות גזלייטינג לאלה שעומדים בשער ומנסים לבלום אותם בגופם.
הפשע של ירון אבני, יועץ חינוכי בבי"ס בהוד השרון, היה שיתוף פוסטים של יאיר גולן, רביב דרוקר, ברוך קרא ואחרים. דוח המודיעין שחיברו עליו במשרד החינוך כולל 14 עמודים של צילומי מסך. האשמה: "פוסטים מסיתים נגד המגזר החרדי, הממשלה וראש הממשלה".
https://t.co/QQJGmE5LMs
9 שנים הייתי כתב חינוך, סיקרתי 3 שרים - גדעון סער, שי פירון ונפתלי בנט - רוב הזמן הייתה לי ביקורת חריפה עליהם, אבל היה להם מכנה משותף, שהוא כל כך אלמנטרי אבל החשוב מכול - שלושתם רצו להצליח בתפקיד, רצו לשפר את מערכת החינוך בדרך שהם ראו את הדברים.
את יואב קיש זה לא מעניין, לא אכפת לו ממערכת החינוך, הוא לא עוסק בזה, יום יום הוא עסוק רק בהטרלות פוליטיות שיביאו לו מחיאות כפיים בבייס הליכוד.
עקבתי לאורך זמן, חיכיתי להתייחסויות רציניות שלו, לעבודת מטה סביב סוגיות חשובות, או סביב סוגיות חינוכיות בכלל - לא מצאתי כלום.
וכששר החינוך משתמש במשרד הכך כל חשוב הזה לעתיד של כולנו כמשאב יח"צ פוליטי בלבד אז אלה התוצאות.
כשיש ציונים נמוכים, מסתירים.
כשיש פשיעה, מעלימים נתונים.
כשיש דוחות קשים, גונזים או מתעלמים.
כשיש פרוטוקולים, משפצים.
וכשיש טבח נוראי אפילו לא חוקרים.
ממשלת אסונות כושלת שמנסה למחוק את המציאות ולצייר לציבור עולם מדומיין שבו אין מחדלים, אין אחריות ואין אמת.
ברדוגו: אייזנקוט ויורם כהן מנרמלים את המגזר הערבי שלא גינה את ה-7.10, ממנסור עבאס וכמובן אחמד טיבי.
העובדות:
אחמד טיבי ב-12.10:"הזוועות והרציחות שהיו בדרום ראויות להוקעה ללא כחל ושרק. במוסר האנושי אין סלקטיביות, רצח ילדים הוא רצח ילדים"(סרטון מצורף)
איימן עודה ב-10.10: "אסור בתכלית האיסור לקבל כל פגיעה באזרחים חפים מפשע, ואני מגנה בכל תוקף את הקריאה של הנהגת חמאס לציבור הערבי להצטרף למאבק נגד ישראל"(צילום מסך מצורף)
מנסור עבאס ב- 7.11: "הטבח מנוגד לכל מה שאנחנו מאמינים בו, בדת שלנו, באסלאם שלנו, באנושיות שלנו”(סרטון מצורף)
דוגמאות נוספות:
מנסור עבאס בקריאה לחמאס לשחרור החטופים ב-9.10
https://t.co/fbYC9573rs
מנסור עבאס ב-7.10
https://t.co/1VXEAUQa4H
איימן עודה ב 8.10 קורא לציבור הערבי לא להשמע לקריאות של חמאס להצטרף
https://t.co/MSCTCF6cdC
איימן עודא מגיב למתקפה 7.10 ומדבר עם משפחות הרוגים וניצולים
https://t.co/qWUjCTchZf
https://t.co/xCPULFO2Cm
12.10.23- הארץ מפרסם כתבה על משמרות משותפים של יהודים וערבים https://t.co/iqQCtYTIeB
13.10.23 - סיפורים של בדואים שחילצו יהודים
https://t.co/Igthtya1wV
גנץ מדבר ההתגיסות של הציבור הערבי:
https://t.co/pNK69BEf24
סיפור גבורה מ 7.10 של ערבים שהצילו יהודים:
https://t.co/Aa9n0vYRjQ
איימן עודא מגיב לאחר צפיה בסרט הזוועות
https://t.co/AkeG1yN0AW
טיבי ועאידה תומא סולימאן עומדים דק�� דומיה בכנסת לזכר קורבנות 7.10 ב-7.11.2023
https://t.co/QtP54YzNZx
טיבי ועודה בהלוויה של ויוויאן סילבר
https://t.co/v2GHVSqasK
2.12.23 מנסור עבאס קורא לחמאס להתפרק מנשקו
https://t.co/iwJHCsgbL5
14.11.2023 איימן עודה בנאום בכנסת ה7.10 טבח שראוי לכל הוקעה https://t.co/TBxHCNd16h
בדקתי דגימה של הציוצים האחרונים של השרה סילמן (10 האחרונים + חיפוש ממוקד בנושאי סביבה) משנה האחרונה.
מתוך 10 הציוצים האחרונים: **10** עוסקים בביקורת חריפה על בנט, גלי בהרב-מיארה, מערכת המשפט, פרקליטות והשמאל.
**0** עוסקים ישירות באיכות הסביבה, זיהום, טבע או נושאי המשרד.
בדגימה רחבה יותר יש כמה ציוצים סביבתיים (למשל משאיות זבל חשמליות ביוני 2025 או אתרי טבע באפריל 2026), אבל הם מעטים בהרבה.
רוב הפעילות הצ��בורית שלה בשנה האחרונה - פוליטית-משפטית.
חובת קריאה.
כותב עו"ד חליל נעמה, אביו של הפרקליט שהוכה ע"י שוטרי תחנת ב"ש
קריאת השכמה
יש לי שתי משפחות בעולם.
המשפחה שנולדתי בה והמשפחה שבחרתי בה. אני בחרתי במדינת ישראל כמשפחתי הגדולה האהובה. יש בה מ��ום לכולנו ואמשיך לעשות הכול כדי שתהיה מקום בטוח לכולנו. אני יודע זאת, מהקלטה שקיבלתי אמש (שישי, 8.5.26) מילד בן ארבע של אחד מחבריי הקרובים, בה קרא לי הילד 'דוד חליל' והביא אותי לידי דמעות.
התקיפה שעבר בני האהוב, עו"ד סלאח נעמה מפרקליטות מחוז דרום, בידי שוטרים בבאר שבע, אינה רק סיפור פרטי. היא חשפה מציאות שחייבת שינוי וצריכה לזעזע את כולנו, אזרחי מדינת ישראל.
לא משנה אם אנחנו יהודים, ערבים או חסרי דת, כולנו בני אדם, כולנו אזרחים ולכולנו מגיעה משטרה הוגנת, נקייה ומקצועית. משטרה שמגינה, לא פוגעת.
יש במשטרת ישראל אנשים ערכיים. אני יודע, כי גם אני רציתי להיות חלק ממנה. יתר על כן, תמיד ביקשתי חלק מהמתמחים שהכשרתי בתחום המשפט להתגייס למשטרה, כי האמנתי, ועודני מאמין בכך, שלכל אזרח יש זכות להגנה, לצדק ולחיים בטוחים. אבל המציאות שאנחנו חוֹוים היום בחברה האזרחית בישראל היא מדאיגה וכואבת. אחרי מה שאירע לבני אני חרד להיכנס לתחנת משטרה.
שוטר הוא לא עוד תפקיד. זו לא משרה כדי 'לסדר עבודה'. שוטר צריך ��היות אדם עם ערכים, עם יושרה, עם מקצועיות. אדם שמבין שהכוח ניתן לו כדי להגן, לא כדי לפגוע. החוק מתיר לשוטר שימוש בכוח בעת מעצר. אבל הוא לא נועד לשמש כלי לאלימות, ודאי לא כלפי אדם שאינו מתנגד למאסרו.
ובכל זאת, זה בדיוק מה שקרה לסלאח בני ולאחייניי. בסרטון ממצלמות הגוף של השוטרים עצמם ניתן לראות בבירור: בני לא התנגד למאסרו. ובכל זאת, שוטר היכה אותו באגרופים בפניו, שוב ושוב. אותו שוטר טען לאחר מכן כי בני שבר את ידו. בסרטונים אחרים רואים שוטרת צועקת נכנסת לבית, אותה שוטרת שטענה לזעזוע מוח לכאורה. כלומר, לא רק אלימות הייתה שם, אלא גם שקרים, הצגות, ניסיונות לכסות על התנהגותם הפושעת של השוטרים עצמם. אבל יש אמת. והיא יוצאת לאור.
מי שמכיר את בני, אותי ואת משפחתנו יודע – אנחנו אנשי חוק ושומרי חוק. מעולם לא שיקרנו, לא ביימנו, לא ניסינו להסתיר דבר. מה שקרה בתחנה ובבית המשפט היה הפוך לחלוטין. השוטרים שיקרו בפני השופט, טענו שאין צילומים ממצלמות הגוף שלהם מן האירוע, בשעה שהיו כאלה, הסתירו מידע, המציאו גרסאות. בני היה אזוק שעות עוד לפני שהוחלט בכלל על מעצרו. ההחלטה התקבלה רק בשעה 14:45, אבל בפועל הוא כבר היה כבול, חסר אונים. ��ם כשהובא לבית חולים הוא נשאר אזוק.
התחננתי בפני השופט: תראו אותו. תראו מה עשו לו. שחררו אותו כדי שיוכל לקבל טיפול רפואי. אך בקשתי נדחתה. זה הרגע שבו הבנתי – הכשל כאן גדול יותר ממקרה אחד. גם אם בני היה האדם הגרוע ביותר, והוא אינו כזה, עדיין היה מגיע לו טיפול רפואי מיידי. זה לא עניין של דעה. זה עניין של חוק. של אנושיות בסיסית.
אבל תחנת המשטרה שטיפלה במקרה הזה לא פעלה כגוף חוק, אלא כמו ארגון המנסה להגן על עצמו. לכסות. לתאם גרסאות. להגן על חברים. וכאן נמצאת הסכנה האמיתית: כשמשטרה חוקרת את עצמה – האמת נעלמת. כשם שהפרקליטות לא יכולה לטפל בתיק של עובדיה כך גם תחנת משטרה לא י��ולה לחקור את אנשיה. הכול מזוהם מהיסוד.
בני יצא מהאירוע הזה כשהוא מרוסק פיזית ואנושית. בלי הפנים שהיו לו מקודם לכן. אך כמו שאמרתי בתחילת דבריי, המקרה של בני הוא לא רק סיפור אישי. הוא קריאת השכמה. אם לא יחול שינוי במשטרת ישראל, הדבר האיום הזה עלול לקרות לכל אחד ואחת. לכל אזרח, לכל משפחה. אני אומר זאת בכאב, אבל גם מתוך אחריות: יש לי אלף סיבות לא להאמין לְמה שטוענים השוטרים שקרה בתחנת באר שבע. אם אני טועה – שיתבעו אותי. שיביאו את האמת.
כי תפקיד המשטרה הוא לחשוף אמת, גם כשהיא קשה. ותפקיד בית המשפט הוא לראות, לא רק לשמוע. שני שופטים ראו את בני ואת מצבו. ואני שואל, האם הם זכרו למה שולחן השופט גבוה משל אחרים? למה הם לובשים גלימה שחורה? הגלימה הזאת מסמלת אחריות, צדק, ענווה מול החוק. היא אינה סמל ריק.
מאז שבת שעברה אני עייף, שבור וכואב. איני נרדם בלילות ואין לי כוח בימים. זאת, לא רק בשל הדאגה לבני, אלא בשל הדאגה למולדתי. בגלל הפחד לעתיד אזרחיה של המ��ינה הזאת, שאני כול כך אוהב.
מדינת ישראל היא מדינה יפה עם אנשים טובים, אפילו טובים מאוד. מגיעה לנו חברה טובה, מערכת אכיפה, חוק ומשפט נקייה יותר. צדק אמיתי.
תודה לאלפי המבקרים בביתנו בדייר אל אסד והמתקשרים אלינו לחזקנו. המרפא והנחמה היחידים לשברי יהיו הידיעה, שסיפור התקיפה של בני ��ידי שוטרים יהפוך מעוול אישי וציבורי – לגשר של הידברות, של ברית אחים ושל שלום במדינה היפה הזאת, המשותפת לכולנו.
אחרי שצפיתי בתכנית המקור הבנתי שכל מה שחשבתי היה נכון.
אלון, אחי הגיבור, עשה הכול ��כון. אם היה ספר ל״איך לשרוד בדור צעיר בכפר עזה, ואז לשרוד שבי ועינויים של 65 יום, ואז עוד חמישה ימים באחד המקומות המסוכנים בעולם, ואז להגיע לכוח צה״ל במצב האופטימלי כדי שייקחו אותך הביתה״ אז הוא כתב אותו.
לצערי, לא היה לחברים שלו ולו סיכוי.
שבועיים אחרי שאלון נהרג הציגו לנו תחקיר בבסיס גלילות עם כמה קצינים בכירים. רציתי להאמין שאחרי מחדל כזה, צה״ל יעשה הכול כדי להביא אלינו את האמת ולהפיק לקחים. לצערי, זה היה נראה כמו מריחה אחת גדולה. התביישתי בשביל צה״ל שלי שככה המפקדים שלנו נראים.
כנראה שהדרג הצבאי למד משהו מהדרג המדיני - שאחריות היא כבר מזמן המלצה בלבד. שאין באמת צורך לתחקר, שאין צורך לספק תשובות, ושאפשר פשוט למשוך זמן עד שהציבור יתייאש. במקום צבא שלוקח אחריות ומתחקר עד הפרט האחרון, קיבלנו מערכת שמצטיינת בעיקר בלהגן על עצמה. כשהם מסתכלים למעלה ורואים שאף אחד לא משלם את המחיר, למה שמישהו בצבא יתנהג אחרת?
אחרי שצפיתי בתכנית התחוור לי שאין קצין אחד בצה״ל שתִחקר את החייל שירה בי��ותם.
אחזור שוב - צה״ל הציג תחקיר למשפחות בלי שקצין אחד דיבר עם החייל שירה ביֹותם. הפיקוד הבכיר של צה״ל שלי עבר השמדת ערך.
לא מזמן נודע לנו שדניאל לוריא, המג״ד שפיקד על האירוע, לא רק שלא נשפט אלא קודם. לוריא, ששיקר לאורך כל הדרך, שינה גרסאות והתנהל כאחרון החפ״שים - קודם. במקום לשלוח אותו לכלא, הרמטכ״ל קידם אותו ותירץ שהוא קצין מצטיין ועוד כמה גיבובי שטויות.
על סף דמעות, המסקנה היא ברורה.
כל הפיקוד הבכיר בצה״ל צריך לשלם את המחיר על המחדל של ה־7.10. בלי טקסים מפונפנים, בלי מטסים מפוארים. קחו את עצמכם, את תרבות הכסת״ח, את היהירות ואת התרבות הארגונית שלכם, ופשוט תניחו ל��ו לנפשנו. מלבד האחריות שלכם לטבח ה־7.10, אתם גם אחראים לאובדן הדרך של צה״ל, להפשטת הערכים ולאובדן הדוגמה האישית.
לעולם אחנך את ילדיי להתגייס לשירות הכי משמעותי שהם יכולים לעשות. אגיד להם שלשרת את המדינה זה כבוד וזכות. יוקל לי מאוד שאתם לא תהיו חלק מהמערכת כשהם יהיו בצבא, ואני מבטיח שנתקן את מה שעשיתם, יקח כמה שיקח.
אלון אחי הגיבור, אנחנו לא ננוח, אנחנו לא נוותר, מי שהיה אחראי ישלם. אף אחד לא יוכל לברוח.
מתגעגע💔
בקרוב יסתיים פרקם של עידית ושמוליק סילמן בחיינו הציבוריים. אין להם בייס, אין להם שטח ואין להם הישגים להתפאר בהם. גורלם הפוליטי נחרץ ושניהם יודעים זאת. הציוצים הנבזיים האלה משולים לפרפורי גסיסה של זוג פיראנות שמקפצות על גדות הנהר. אבל בעוד שהם עצמם יישכחו במהרה, אסור לנו כחברה לשכוח את הסילמניזם. פוליטיקה של הישרדות עד כדי אובדן צלם אנוש, מבגידה פוליטית ועד טפילת האשמות כוזבות על אזרחים, מייחוס הטבח למפגינים ועד התפרקות פומבית מריבונות. הסילמניזם הוא תמרור אזהרה למה שקורה כשאינטרס עצמי מוחק כל שריד של אחריות ציבורית, ואם אנחנו כחברה לא נלמד מזה ונאפשר לזה לקרות שוב, אויה לנו ולדורותינו.
נכון. למשל הסיוטים שרודפים אותי על הגופות המרקיבות בתעלות של כביש 232 בימים שאחרי הטבח. בזכרונות שחוזרים אליי של חברים מתחננים אליי בטלפון שאציל אותם ולא יכולתי לעזור. בקולות של ניסן בן החצי שנה צורח מרעב כי כבר 10 שעות שאין תמ"ל לתת לו. מי היה אחראי להגן עלינו אז, עידית? מי?
אני כל פעם מחדש נדהם מכך שמצאתם דרך לחמם אוכל בשבת לעלות במעלית וללוות בריבית, אבל איכשהו דווקא עם נושא זכויות האישה אלוהים בכבודו ובעצמו, החליט ללכת פול פאוור ולא לשחרר סנטימטר.
את הסרטון הזה יצרנו לפני שנתיים כשכולם אמרנו לנו שקט יורים כי ידענו שהאפסים האלה בחיים לא יקחו אחריות. וזה הסרטון היחיד שצריך לרוץ עד הבחירות
לשירות הטוויטר, גרסה להורדה
שתפו!
להלן האגרת המלאה ליום הזכרון 1994 של ראש הממשלה יצחק רבין למשפחות השכולות:
משפחות יקרות, כבר אחרי חצות, שעת לילה מאוחרת, וזו לי פעם שמינית או תשיעית שאני כותב אליכם, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות ה-46.
ומה אכתוב? כבר שעת לילה, ואני יודע שאתם מתהפכים בשעה זו על משכבכ��, ושנתכם נודדת וטרופה, ומחשבותיכם נעות ונדות אל המילים, והתמונות, והזיכרונות על הבן, הבת, האב, הבעל, האח. הם חוזרים אליכם בחלומותיכם, תמיד צעירים, נערים ונערות שרק החלו חייהם, שרצו לחיות, לאהוב, לבנות בית, נערים ונערות שהסתכלו אל העתיד בתקווה גדולה – שנקטעה.
תמיד כתבתי לכם באיגרות ליום הזיכרון על השלום, על התקווה הגדולה לשים קץ למלחמות. תמיד הזכרתי את חלום השלום. מבחינתי, לפחות, לא היה זה מס שפתיים ולא היו אלה דברים מן השפה ולחוץ. קיוויתי, האמנתי, חלמתי – עם רבים מכם או עם כולכם – שאכן יום יבוא.
הוא בא. עדיין קשה, עדיין מיוסר, עדיין חבוט, עדיין נתקל במכשולים – אבל הוא כאן. אני מאמין שהשלום אפשרי, שהגיעה העת לשים קץ למלחמות. אני מאמין שצריך לנסות, לתת סיכוי, בעיקר עכשיו, כאשר כוחנו עמנו להכות כל אויב, אם חלילה נתבדה.
אולי טעות בידי, אולי לא, אבל אני משוכנע כי יותר מכולם, דווקא הלוחמים, דווקא אלה שראו את התופת מול עיניהם וחשו את מוראות המלחמה על גופם, ועמם בני המשפחות ששילמו את המחיר הנורא, דווקא הם דבקים בחלום השלום ורוצים בו יותר מאחרים, וכמובן לא בכל מחיר.
עבור בניכם ובנותיכם, עבור הבעלים, והאבות, האחים והאחיות שלכם – שלנו, איחר השלום – אם וכאשר יבוא – את המועד. אבל אנו חייבים אותו לבנינו אחרינו, לבני הדורות הבאים. אנו חייבים את הניסיון הזה לכם, שאסון כה נורא פקד את ביתכם. נאמר בספר ירמיהו: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה'". בכי? דמעה? לא נחדל לבכות על ההולכים, אבל אולי השלום יהיה שכרכם, אולי?
כבר אחרי חצות, ושנתכם טרופה וחלומותיכם נודדים אל מחזות הילדות של הבנים והאבות, ומול עינכם הפקוחות באישון לילה חוזרות תמונות היקרים לכם – ולנו – שתמיד יישארו ילדים, תמיד יהיו צעירים, שתמיד נאהב אותם.
גם השנה איבדנו אנשים נהדרים. גם השנה הלכנו הרבה אל בתי העלמין הצבאיים. משפחת השכול אוספת אל חיקה הכואב עוד ועוד משפחות, והמלחמה עוד לא תמה. אין לי מילות נחמה לכם כי אני יודע היטב שאף מילה עוד לא ריפאה את הכאב, ומול פניכם ומול עיניכם אובדות כל המילים.
מה אומר לכם אפוא, בערב יום הזיכרון? רק חזקו ואמצו למען בני משפחותיכם האחרים, למען כולנו.
אני מתפלל לשלומכם ולבי איתכם.
מילה בערב יום הזיכרון על השטניות והאכזריות של המנהיג העליון של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של ישראל:
אמו של חלל צה"ל אוריה גושן ז"ל מגלה שבנה נהרג בינואר 2024 במבצע להשבת שירי ביבס והילדים ז"ל.
בישראל ידעו כבר בשלב מוקדם ששירי והילדים נרצחו.
חמאס הציע לישראל להשיב את גופ��תיהם אבל @netanyahu סירב, ופוצץ את העסקה.
אפשר להניח שההחלטה היתה תועלתנית פוליטית. איש לא רצה שידור חי של החזרת גופות של תינוקות ג'ינג'ים.
וככה ממש ויתרו על השבת הגופות בעסקה הראשונה, ושלחו חיילים למבצע להשבת גופות, מבצע שבו היו הרוגים.
נתנו לעם שלם להאמין שהביבסים חיים - אבל בצמרת ידעו את האמת המרה (זוכרים את פליטת הפה של @gantzbe ?)
יימח שמם של המפקירים
הציניקנים והאכזרים.