כן זה טרור. טרור יהודי שמ��פש אלימות ומוזן על ידי מדיניות מכוונת של ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר, שמממנת ומגינה על הפורעים בשטחים.
ולא. זה לא כישלון שליטה - זו בחירה. ממשלה שמגבה טרור יהודי בשטחים היא ממשלה שמוותרת גם על ההגנה עלינו בבית. מי שמפקיר את שלטון החוק שם, יפקיר אותו כאן. המחיר - בדם, בחירות, ובעתיד המשותף שלנו - כולנו נשלם אותו ביחד.
כיוון שאי אפשר לסמוך של משטרת ש״י שתחקור ללא משוא פנים את התקרית החמורה בכפר תל שבשטח B. אני קוראת להקמת וועדת חקירה שתבדוק מי ירה ועל מי ומתי; שתבדוק מי קבע כי מדובר בפיגוע ועל סמך מה;
שתבדוק למה הפטרול האלים של המתנחלים שמכונה בטעות טיול לא נעצר מבעוד מועד. לציבור מגיע תשובות
בהמשך לאירועי הבוקר בכפר תל, עשרות מתנחלים רעולי פנים פשטו על הכפר הפלסטיני פרתע מכמה כיוונים באופן מסודר וכמעט צבאי.
הם שורפים בתים ורכבים ומנסים לתקוף פלסטינים
כרגע לא ידוע על נסיון ישראלי לעצור את המחבלים היהודים
אני מעריך שאם הסקרים ימשיכו להראות שחיקה בכוחו של הליכוד, רה"מ הנאשם בפלילים נתניהו לא יבחל באף אמצעי כדי להביא לדחיית הבחירות - כולל מצב חירום מתמשך כתוצאה, למשל, ממצב מלחמה מול איראן, שבמסגרתו ייפלו בישראל טילים על בסיס יומי, ולא יאפשרו קיום בחירות. מה שחשוב מאוד להבין כעת הוא שנתניהו חסר מעצורים. הוא יעדיף מלחמה חסרת תכלית, שבה ישראלים ייהרגו ובניינים ייפלו, מאשר לקיים בחירות שבהן הוא צפוי להיבעט החוצה. זו המציאות, והיא הרבה יותר מוחשית ממה שאתם חושבים.
מה שקורה בדרום לבנון הוא פשוט מטורף!! ארבעה חיילים נהרגו שם הלילה. ארבעה! למה? מה אנחנו עדיין עושים בלבנון? המוות הזה, של חיילים ישראלים ושל אלפי לבנונים, שווה את הניסיון לסכל את חתימת ההסכם עם איראן? בשביל זה הממשלה מקריבה את החיילים שלנו? זה מטורף!
🚨President Trump told me: "Why did Bibi have to do a fucking attack? I was so pissee off. I let him know. He has no fucking judgement. I let him know that"
משפט נתניהו: הדיונים היום לא יתקיימו לאחר שאמש פנתה הנהלת בתי המשפט ליריב לוין על מנת שיחתום על הודעה על מצב חירום, כך שבתי המשפט יקיימו דיונים דחופים בלבד.
המילים הפרוצדורליות האלה מסתירות את האירוע הבלתי נתפס, שבו נאשם בפלילים מנהל מדינה ומלחמות בשירות האינטרסים האישיים שלו.
כמה הממשלה הזו מתועבת ועלובה?
ביטלו את הגנים לכל הילדים במדינה, בתי חולים עוברים למתכונת חירום ומבטלים טיפולים, אבל בינתיים בכנסת, הממשלה ממשיכה היום לקדם את "חוק הקונסיליירי":
החוק שנותן ל*עורך הדין הפרטי של נתניהו* להרכיב בעצמו ועדת חקירה פוליטית לטבח השבעה באוקטובר.
@Eladingo אלעד, אני אכן פטריוט וציוני ולא שמאלני.
אתה יכול להיות פטריוט וציוני וכן להיות שמאלני. אחלה.
אתה יכול להיות פטריוט וציוני ולהיות ימני. גם אחלה.
הכי טוב בעיני להיות פטריוט וציוני ואיש מרכז. זה מה שאני.
דברים שאמרתי הערב בטקס קבלת פרס המכון הישראלי לעיתונות ותקשורת:
אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה שהשקר הוא אמת, ולמילים אין ערך. תקופה שבה טבח איום ונורא הוא “טעות טקטית” או “אירוע”; ש-946 ימי מלחמה עקובה מדם הם תקופה של נס; תקופה שבה בריונות היא בסך הכול הצבת מראה, וימים שבהם מדינה שמימנה את ארגון הטרור שטבח בנו מכונה “מדינה מורכבת”.
אלה ימים שבהם נחשב להישג להיות ראש הממשלה שהחזיר הכי הרבה חטופים, למרות שהם אלה שנחטפו במשמרתו; וימים שבהם מותר לעבוד בקודש הקודשים של מדינת ישראל, ובמקביל גם עבור מדינה אחרת. זו תקופה שבה הממשלה רודפת עיתונאים וכלי תקשורת, כולל זה שבו אני עובד, כי אנחנו חושפים את המציאות. אלו ימים של עצימת עיניים. אבל סופה של האמת לחדור.
הממשלה הזו רוצה שנדבר על הניצחונות ולא על ה��חיר. היא רוצה שנדבר על מה שעשו לנו, אבל לא על מה שאנחנו עשינו בחזרה. ממשלה שרוצה שנדבר על המלחמה, אבל לא על המחדל וההפקרה.
חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית לא ייבחן רק בקלפיות ביום הבוחר, אלא גם במידע שמגיע לציבור, ובכלי התקשורת והעיתונאים שלא יפחדו לדבר.
חובתנו הראשונה כעיתונאים היא לא להחריש. ומי שהיו שם, כמוני, ב-7.10, בשדות הקטל של העוטף, לא יכולים לשתוק. מול ממשלה שמנסה למחוק את האמת, אנחנו העיתונאים משמשים גם כעדים.
תפקידנו הוא לא רק לזכור, אלא גם להזכיר. ואני זוכר כל יום. 946 הימים שעברו מאז הטבח הם עבורי כמו יום אחד, עם 946 זריחות ושקיעות.
אני זוכר את מרי אן דה ורה, שלא עזבה את רחל, המטופלת שלה, עד מותה; את משפחת קדם סימן טוב מניר עוז, את משפחת פושקרוב מבת ים ואת משפחת גרשוביץ מחיפה — משפחות שהיו ואינן. ואני זוכר את קולו של טל כץ זועק לטלפון מהבית של פסי.
אני זוכר את גור קהתי, שעדיין לא זכה לצדק; את אופק אטון, פושקו ואת עירא גיספן, שנהרגו בשל טעויות שהאחראים להן עדיין לא לקחו עליהן אחריות.
ואני זוכר גם את ביפין ג’ושי, חיים פרי, הרש, כרמל, עדן, אורי, אלכס ואלמוג, ולצידם עוד חטופים רבים שיכלו להיות כאן איתנו היום.
ואני זוכר שבזמן הזה, מקורבי ראש הממשלה עבדו עבור מדינה אחרת. ולא אכפת לי אם זו הייתה גם ליכטנשטיין.
וכמה מילים אחרונות לקראת סיום
לפני חודשיים התפרסם טור על תפקיד העיתונות בעת מלחמה. האם עלינו להצדיע ולהעלות מורל, או לספר סיפורים שעשויים “להחליש”? האם אנחנו קודם כול ישראלים, או קודם כול עיתונאים?
אני רוצה לנצל את ��במה המכובדת ואת השניות האחרונות של נאום התודה הזה כדי לנסות לענות.
אני ישראלי. נולדתי כאן, ואין לי תוכניות לעזוב. אני חרד למדינה שלי ולדמותה, ואני נלחם עליה.
אבל אני גם בתפקיד.
כולנו בתפקיד.
נפלה בידינו הזכות, אך גם החובה, לשמש בשעתה הקשה הזו פה וקול לציבורים ולסיפורים.
תפקידנו כעיתונאים הוא לא להלום בתופי המלחמה, אלא לספר על מחיריה: על ההרוגים, הפצועים, המפונים והפגועים בנפשם; לדווח על גירוש קהילות מבתיהן בגדה; ולהתנגד, בכלים העיתונאיים העומדים לרשותנו, לניסיונות הממשלה לפגוע בדמוקרטיה ולניסיונות המשטרה לסתום פיות — גם בזמן מלחמה.
מורל עושים בצופים. בזמן מלחמה צריך לעשות עיתונות