@sharongal ומה הציון שהיית נותן לביבי אם ב 6.10 היית יודע איפה נהיה ב 7.10? גם 99.5? אני בטוח שגם לכל ראש ממשלה אחר היית נותן שנתיים וחצי של כהונה אחרי אסון כמו 7.10.
אני חושב שמוסכם על כולם שאם היו מתקיימות חוזרות כשסולברג הציע זאת (וקל וחומר עוד לפני כן),
סיכוי גבוה במיוחד שעו״ד מיכאל ראבילו היה נבחר ברוב קולות.
אבל לגורמים הרלוונטיים בליכוד היה יותר חשוב לריב עם השומר מאשר לאכול את הענבים.
גם כעת, יו״ר הכנסת ממשיך עם המשחק האינפנטילי של ״הכנסת כבר אמרה את דברה״ ומבחינתו ראבילו הוא מבקר המדינה ולכן הוא מסרב לערוך בחירות חוזרות, למרות שהמועמד שלהם הבהיר שוב ושוב שלא ייכנס לתפקידו בניגוד לפסק דין של בג״ץ.
לא אכפת לו שהוא תוקע את ראבילו. לא אכפת לו שבינתיים אין מבקר מדינה. מאבק מדומיין מול בג״ץ טוב לו לפריימריז, וזה מה שחשוב מבחינתו. לא אכפת לו שכל יום שעובר מגדיל את הסיכויים שבסופו של דבר המועמד של הצד השני ינצח.
ההתנהלות הזו משקפת במידה רבה מאוד את ההתנהלות בכל הקדנציה הזו. ��תמקדות במריבה עם השומר, במקום פשוט לאכול את הענבים.
שבוע טוב.
במשך כמעט שלוש שנים, מכונת התעמולה הביביסטית מנסה להפוך את טבח ה-7.10 למחדל שכולו טקטי – למה לא העירו אותו, למה התעלמו מהידלקות הסימים, לא לא הקפיצו כוחות, למה לא הקשיבו לתצפיתניות. ומי שאחראים על המחדל הטקטי הם בכירי צה״ל והשב״כ.
הכל, כמובן, במטרה להשכיח את המחדל הגדול יותר והחמור יותר, שהוא המחדל האסטרטגי-מדיני, שנבע מתפיסת הביטחון ההרסנית שהנהיג אחד בשם בנימין נתניהו במהלך כהונתו הבלתי נגמרת - תפיסה שאיפשרה לחמאס (ולחיזבאללה) להפוך למפלצות טרור.
ולפתע פתאום, שינוי דרמטי בעלילה:
כעת, מנסים לשכנע אותנו שגדי איזנקוט, שסיים את תפקידו כרמטכ"ל בראשית 2019 – הוא למעשה ראש וראשון לאחראי למחדל. הוא ״הקונספציה״.
כי איזנקוט היה אמור להעיר את נתניהו? היה אמור לעבות את הכוחות בגבול הרצועה ב-6.10? התעלם מהתרעות מודיעיניות?
אז בעצם, כן כדאי שנדבר לא רק על המחדל הטקטי של היממות שלפני הטבח, אלא גם על המחדל האסטרטגי, של העשור שלפני הטבח?
ואם מדברים עליו, לא ברור - אפילו לביביסטים האדוקים ביותר - שחלקו של איזנקוט במחדל הזה, אם הוא בכלל קיים, הוא ״קצת״ יותר קטן מאשר חלקו של מי שכיהן בתפקיד הזניח של ראש הממשלה ממרץ 2009 ועד יוני 2021, וכן מדצמבר 2022 ועד עצם היום הזה?
בשולי הדברים. זה כל כך מוזר, ומביך, כמעט סוריאליסטי, שבמדינת ההייטק מתנהל דיון אמיתי בשאלה אם לימוד תורה תורם ומגן על המדינה.
מצופה מכולנו לקבל בשתיקה שאנשים מתנועעים מול טקסט של פרשן מימי הביניים על שור שנגח פרה, והפעולה הזו באורח פלא מפעילה כיפת ברזל רוחנית מעל מדינת ישראל ששווה בערכה לשירות צבאי, או רפואי, או לתשלום מיסים.
עכשיו ברור לי שלאנשים יש כל מיני אמונות מוזרות. קמעות. ניסים. באבות. אסטרולוגיה. פיית השיניים. סנטה קלאוס. ניתוח טכני. אבל כשאמונות מעולם המאגיה והכישופים מתורגמות למדיניות ציבורית ולמקור לאפליה בזכויות וחובות בין אזרחים זה פשוט מעורר צמרמורת של מבוכה, במיוחד כשאיש לא מעז לצעוק שהמלך הוא ערום.
הניסוי הזה של "ימין על מלא", שהבטיח משילות, ביטחון, ריבונות והכרעה, התרסק בדיוק בכל אחד מן ההיבטים הללו וכרסם את מדינת ישראל מבפנים.
האם נשכיל כחברה להפיק את הלקחים המתבקשים מכישלונו של ניסוי העוועים הזה?
למשל, שמשילות איננה מסתכמת בסימון בוגדים ובמינוי מקורבים אלא בתפקוד רצוף נוכח משבר.
או שנקמה זהותנית היא בסיס גרוע למדיניות פנים וחוץ.
או שמלחמה בתשתית המו��דית של המדינה מחלישה את המדינה עצמה הרבה יותר מאשר את "האליטות".
או שנורמות של כוח ללא אחריות, ואחריות ללא אשמה, מתמרצים נטיות סמכותניות מזה והפקרות שלטונית מזה.
לכן אסור לתת לקואליציית הטבח להישכח, גם אם כל אחד מחבריה ועוזריה ראוי לכך בפני עצמו. את פועלה צריך לתעד ולהנציח למען הדורות ��באים כמעשה של אחריות אזרחית. מעין מפעל זיכרון, בדומה לאלה שהוקמו בנכר, שיציג בשיטתיות מה עולל משטר הנאמנות הסמכותני של נתניהו למדינה הזו, איך כשירות התחלפה בנאמנות, איך כל מילת ביקורת על השלטון הפכה לבגידה במדינה ואיך מדינות עלולות ליפול גם מבלי שאויבים מבחוץ יכריעו אותן.
לחורבן הליכוד
לתקומת ישראל
בקרוב יסתיים פרקם של עידית ושמוליק סילמן בחיינו הציבוריים. אין להם בייס, אין להם שטח ואין להם הישגים להתפאר בהם. גורלם הפוליטי נחרץ ושניהם יודעים זאת. הציוצים הנבזיים האלה משולים לפרפורי גסיסה של זוג פיראנות שמקפצות על גדות הנהר. אבל בעוד שהם עצמם יישכחו במהרה, אסור לנו כחברה לשכוח את הסילמניזם. פוליטיקה של הישרדות עד כדי אובדן צלם אנוש, מבגידה פוליטית ועד טפילת האשמות כוזבות על אזרחים, מייחוס הטבח למפגינים ועד התפרקות פומבית מריבונות. הסילמניזם הוא תמרור אזהרה למה שקורה כשאינטרס עצמי מוחק כל שריד של אחריות ציבורית, ואם אנחנו כחברה לא נלמד מזה ונאפשר לזה לקרות שוב, אויה לנו ולדורותינו.
נתניהו שומע איש עסקים שאומר בקולו שהוא העביר כסף לדובר הביטחוני שלו בשליחות אדם שמשמש רשמית כסוכן קטארי.
לאחר מכן, הוא שומע שהדובר הביטחוני הנ״ל מגיב ואומר: אני קיבלתי את הכסף הזה מאיש העסקים הפרטי בהוראה של יונתן אוריך, עבור שירותי ייעוץ אסטרטגי שנתתי לראש הממשלה.
נתניהו שומע את הדברים הללו, לא כטענה של הדיפ-סטייט, לא רונן בר, לא גלי בהרב מיארה, לא עמית איסמן, אלא מהמעורבים עצמם - וכל מה שיש לו להגיד זה שהדיפ-סטייט מנסה להפיל את ראש ממשלת הימין החזק.
במקום להגיד שהדברים דורש��ם בירור ואם יתברר שהם נכונים אזי הדברים חמורים, ושהוא הבהיר לכל מי שעובד אצלו שאסור לו לשמש במקביל כיועץ עבור אינטרסים אחרים (זו הטענה של נתניהו בעדותו, שהוא זעם על ניר חפץ כשגילה שיש לו אינטרסים אישיים במקביל מול אלוביץ) - במקום זה כל מה שיש לו להגיד זה שהדיפ סטייט רודף אותו כי הוא ראש ממשלת הימין החזק.
לא יודע מה יעלה בסוף החקירה הזו ואולי יתברר שגרסתם לא נכונה, אבל נתניהו החליט לנרמל שחיתות.
מנהיג שאכפת לו מאמון הציבור היה מודיע הערב ככה: החלטתי לפטר את ראש השב״כ ואת היועמ״שית, כי אין לי אמון בהם. כיוון שאמון הציבור הוא ערך יסוד בדמוקרטיה, החלטתי לצאת לבחירות בתוך שלושה חודשים מהיום. אם אנצח בהן, הפיטורים ייצאו לפועל. אם אפסיד, ראש הממשלה הנבחר יחליט.
רגע לפני שהלב מתרחב עם חזרתן, והרגשות סוחפים אותנו ובצדק, כמה מחשבות על הפינה הארורה אליה נקלענו. וגם קצת תקווה:
1. זו עסקה רעה מאד, שהאלטרנטיבות לה כנראה רעות יותר.
2. אי אפשר לשפוט את העסקה בפני עצמה. אלא ביחס למה שעשינו עד עכשיו, ומה שנעשה מכאן ואילך.
3. מה שעשינו: 15 חודשים היו לנו לפתרונות יצירתיים ולחץ צבאי - שלא הצליחו. בגלל שלוש סיבות מרכזיות
א. אלטרנטיבה- הממשלה ידעה להסביר למה אסור לתת את עזה לרש״פ אבל ��א הביאה אלטרנטיבה אחרת לחמאס. אז נשאר חמאס.
ב. הומניטרי - נכנענו ללחץ בנקודה הקריטית ביותר של הזרמת סיוע הומניטרי. מהותית זה לא שונה ממזוודות הכסף. ביד אחת שלחנו את מיטב בנינו להכריע את הטרוריסטים האכזריים, וביד השניה הזרמנו להם אספקה קבועה שביססה את השליטה האזרחית שלהם ברצועה. שם היה צריך לרכז את הלחץ הפוליטי ואת כל היצירתיות כדי להבקיע. בשלב הרבה יותר מוקדם של המלחמה
ג. טראמפ - האסטרטגיה המדינית נשענה על קו אחד: לחכות לטראמפ. חיכינו וקיבלנו את טראמפ. כמו הדונט של ביידן, גם שערי הגיהנום של טראמפ הם דו כיווניים. ולא נשארו לנו שום חימושים מדיניים.
4. הטרגדיה ה��עיונית היא שהמתנגדים לעסקה (בנימוקים לא מבוטלים) הם אלו שהיו על ההגה בשנה האחרונה. היו יכולים להילחם על אסטרטגיה אחרת, והם אלו שהובילו אותנו לפינה שבה אנחנו מתמודדים בין ברירות רעות לברירות איומות.
5. לכן, כעבור 15 חודשים, זמנ�� של החטופים תם וגם השעון המדיני נבלם בגסות. וישראל נאלצת ללכת על העסקה אם היא חפצה בהשבת החטופים ובניסיון לרפא את החברה השבורה. והיא אכן חפצה בכך.
6. לגבי מה שנעשה בעתיד: את כל המאמצים שהוקדשו בויכוח בעד ונגד העסקה צריך לתעל יחד ללחץ בלתי פוסק על מדיניות אחרת אחריה. אפס הכלה אבל באמת. ציד שיטתי של המחבלים המשוחררים. ומערכה יזומה לסיום העבודה מול חמאס בעיתוי נכון שבו אנחנו נפתיע ולא נופתע.
8. שחרור המחבלים הוא לא בעיה ספציפית של משפחות הקורבנות אלא של כל החברה הישראלית, ושל הקרבנות הבאים, חסרי השם. ולכן כולם צריכים להתגייס, ציבורית ומעשית לקטיעת המעגל של עסקה שמובילה לרצח וחטיפה שמובילים לעוד עסקה וכו.
כך גם שחרור החטופים הוא לא עניין רק למשפחות שלהם אלא שאיפה של חברה חפצת חיים עם ערבות הדדית מינימלית. זה הדנ״א שלנו.
9. ואחרי הכל, זו עסקה גדולה מהחיים של אלו שישובו, כי יש בה משהו אפילו גדול מהצלת עשרות מאחינו ואחיותינו: מפתח להתחלת הריפוי של החברה הישראלית. הריפוי הזה תלוי בהחזרת כל מי שחי מידיי חמאס. וזה גם יסיים את האירוע האסטרטגי שבו אנחנו משותקים מול הארגון הסדיסטי הזה. (את המתים, למרבה הצער, כנראה גם חמאס לא יודע את גורל כולם).
10. לא ניצחנו אבל גם לא הובסנו. זו מלחמה בת 150 שנה, משחר הציונות. חטפנו מכה קשה מאד אבל גם הציר שנגדנו הוחלש מאד בשנה האחרונה. את העבודה כנראה תצטרך לסיים הנהגה אחרת. שנקייה מהמחדל ומהקונספציה. שיש בה כוחות מול האויב וגם יכולת בסיסית לאחות את הקרע הפנימי.
11. חיבוק למשפחות שסוף סוף מקבלות את החטופות והחטופים. הלב פועם איתכן חזק בהתרגשות
ולא פחות עם המשפחות שרואות עכשיו עוול ואי צדק ואפילו לא מצליחות לזעוק
וגם עם המשפחות שאינן יודעות עדיין שהן ״המשפחות״
גיבורי התהילה: הנאשם רוזנפלד, הנאשם פלדשטיין, הנאשם פריג'ה, המורשע אזריה, המורשע אוליאל, החשוד סנדק, הנאשם נתניהו (וב"ב), וזמר אחד עם "תחביב" בעייתי.
אויבי העם: אלוף זיו, אלוף תיבון, פרופ' ברסלר, השופט עמית, היועמ"ש מיארה, אם החטוף צנגאוקר, אבי החטופה אלבג, האב השכול אשל והחטופים עצמם.
גלוריפיקציה של פשיעה לצד דמוניזציה של החוק -- תסמין של חברה בהתפוררות.
כמה רשע ואטימות באשה אחת. מחאת קורבנות הטבח הם בעבורה ״רעש״.
יש בממשלה הזאת שרים מאחדים וממלכתיים כמו למשל משה ארבל ואופיר סופר, אבל החליט מי שהחליט ולא במקרה כנראה לקחת דווקא דמות מפלגת, מרעילה ורעילה, כבונוס גם חשודה בפלילים לזהם באמצעותו את המקודש ביותר. מחליא.
1. כל העיסוק שלי במלחמה הזאת היה קשור בחקירת מחבלים.
2. באלפי חקירות שנחשפתי אליהן, לא נתקלתי במקרה של קושי למצות מודיעין ממחבל.
3. מבחינתי ברגע שנגמרה החקירה, כל מחבל הוא בן מוות.
4. גם הוצאה להורג חייבת לקרות בצורה מסודרת. הליך מהיר של שיפוט, הרשעה, וביצוע גזר דין.
5. לא כי אני אוהב מחבלים, כי אני אוהב את עצמי. כי אם ניתן לאספסוף מהול בח"כים שהם אספסוף, לנהל את חיינו, נהיה אפגניסטן. נהיה מקסיקו, שבהן כל קבוצת כוח פושטת על בתי כלא ומשחררת אסירים. לא מתאים לי.
6. פוליטיקאים שמתנהגים כמו אספסוף בעצם מעוורים אותנו מהכישלון הביצועי שלהם בכל תחום שהוא. הם כל כך כושלים שאפילו עונש מוות למחבלים לא הצליחו לקדם.
7. אנחנו עסוקים בזה שהם מתנהגים כמו בהמות וככה שוכחים שהם בכלל לא מתפקדים. שלפני יומיים רצחו 13 נערים במג'דל שמס וחיזבאללה עדיין לא סופר אותנו, שלח היום כטב"מ לאסדת הגז, וממשלת הימין מלא מלא לא יודעת מימינה ומשמאלה.
8. קחו טיפ לחיים: לעולם לא תראו מנהל טוב משתולל. גם ברגעי משבר. מפקד, מנהל, נשאר קר רוח, לוקח אחריות, מוביל ועושה סדר. מי שמת��הם, מי שמתפרץ לבסיסי צה"ל, הוא בהגדרה אדם שלעולם לא נראה ממנו תוצאות משמעותיות מול האויב האמיתי.
9. חייבים להבין שמהחבורה הזאת אף פעם לא נקבל ימין מלא וגם לא שמאל ריקני. רק אוויר חם, הת��המות ונאומי ענק נטולי כל חיבור למציאות. קבוצת חדלי אישים, נטולת כל קצה של הבנה מה צריך לעשות, או איך עושים דברים, אבל העתיד של כולנו תלוי בהם.
10. הם אלה שאמורים לנהל את המדינה המסובכת בעולם בשעתה המורכבת אי פעם. השם ישמור.
תודה לליכוד ולמירי רגב על פרויקט פינוי בינוי בבארי וכפר עזה, על החימום חינם לתושבי הצפון בימים הקרירים האלו ובעיקר על פרוייקט חילופי הסטודנטים הנפלא עם החמאס 🙏