כשמזהמים את האמת ועוצרים את החקירה - מי מפחד מהחו�� שמוביל ללשכת ראש הממשלה
שתי שאלות מרחפות מעל המערכת הציבורית בישראל ואינן מרפות. לא משום שהן קונספירטיביות, אלא דווקא מפני שהן פשוטות מדי, ישירות מדי, ומסרבות להיקבר. האחת נו��עת לזיהום מכוון של פרסום רגיש, והשנייה לבלימת חקירה ברגע הקריטי ביותר שלה. שתיהן, כך נדמה, מובילות לאותו מוקד כוח, ולאותו פחד.
השאלה הראשונה היא מי טרח לזהם את פרסומיו של יגאל כרמון - ובראשם "הבלאסט" של מסמכי "רייבן" והחשיפות של ד"ר אודי לוי, שעמד בראש יחידת "צלצל" שנסגרה בפתאומיות ובאופן שמעולם לא זכה להסבר ציבורי מניח את הדעת. הזיהום לא נעשה בהכחשה ישירה, אלא בשיטה מתוחכמת יותר - החדרת מסמכים מזויפים, ערבוב אמת ושקר, ויצירת רעש שמטיל ספק בעצם הלגיטימיות של החומר כולו. זו אינה טקטיקה של מי שמאמין בחפותו. זו טקטיקה של מי שחושש שהאמת, כשהיא עומדת לבדה, מסוכנת מדי.
כאן עולה הקשר האפשרי בין מזהמי הפרסום לבין מה שמכונה בציבור "כנופיית קטאר" ��לשכת ראש הממשלה. אם אותם גורמים שפעלו להטלת דופי במסמכים הם גם מי שנהנו מהשקט הציבורי סביב קשרים, כספים או תיווכים רגישים - הרי שאין צורך בראיה פורמלית כדי להבין שמדובר בחשש עמוק. עצם המאמץ לזיוף, לא להפרכה, הוא אינדיקציה לפאניקה. פחד מפרסום הוא לעיתים ראיה נסיבתית חזקה יותר מכל הודאה.
השאלה השנייה חמורה לא פחות: מדוע נעצרה חקירת פלדשטיין בשב"כ ערב "גילוי הקלפים" מצידו, ומדוע הועברה דווקא לידי משטרת ישראל - גוף הנתפס בציבור כנתון ללחצים פוליטיים כבדים בעידן הנוכחי. שב"כ אינו חף מטעויות, אך הוא הגוף האחרון שממהר לוותר על חקירה ביטחונית רגישה רגע לפני פיצוץ. העברת התיק אינה צעד טכני. היא שינוי מסלול, שינוי קצב, ולעיתים שינוי תוצאה.
כל זאת מתרחש על רקע תמיהה עמוקה אף יותר: ההפרדה המלאכותית שנכפתה בין פרשת ה��סמכים המסווגים לבין פרשת "קטרגייט" במובנה הרחב. לא מדובר בשתי פרשות מקבילות אלא באותה מערכת יחסים רעילה בין כסף, תודעה וביטחון. אותה מדיניות שהולידה את הסיסמה "החמאס הוא נכס" - מדיניות שאינה טעות בדיעבד אלא תפיסה מכוננת - היא גם זו שיצרה את התנאים לטבח שמחת תורה, טבח שעל שמו של מי שנשא באחריות העליונה אי אפשר עוד להתחמק.
השאלה "מי ולמה בלם את הגעת החקירה לפתחו של הראש האחראי?" אינה שאלה רטורית. היא לב העניין. בלימה אינה מתרחשת מאליה. היא דורשת החלטה, שיתוף פעולה, ולעיתים פחד משתק. כאשר חקירות מתפצלות בכוח, כאשר עדים מועברים מגוף לגוף, וכאשר האמת נעטפת בערפל של זיופים והדלפות - אין זו תקלה מערכתית. זו שיטה.
ובניגוד לטענה הנוחה שמדובר ב"קונספירציה" הדורשת שותפות מודעת של מאות או עשרות אנשים, המציאות פשוטה בהרבה ומטרידה פי כמה. בלימת חקירה ופיצול פרשות אינם מחייבים צבא של קושרים, אלא קומץ מצומצם של בעלי עניין, בעלי סמכות ובעלי יכולת השפעה בצמתים הנכונים. די בהחלטה אחת, בעיכוב יזום, בהעברת תיק מיד ליד, כדי לשנות כיוון של חקירה שלמה.
ההיסטוריה המוסדית בישראל כבר הכירה תעלולים כאלה, לרבות בפרשת הפצ"רית, שבה מהלך נקודתי של מפכ"ל הספיק כדי לשבש מסלול רגיש. לא קונספירציה - אלא כוח מרוכז, אינטרס ברור, ופחד אחד גדול מהאמת כשהיא מתקרבת מדי.
מכל הידוע, המתועד והגלוי לעין, מתקבלת תשתית עובדתית וציבורית מספקת ואף למעלה מכך לדרישה נחרצת וברורה לחקירת ראש הממשלה בנימין נתניהו. אין מדובר בהשערות או ברסיסי מידע, אלא בצבר מצטבר של אינדיקציות, דפוסי פעולה ובלימות חשו��ות שאינן מתיישבות עם שלטון חוק תקין.
בהינתן שהחקירה מצויה בידי משטרה הנתפסת בציבור כבלתי עצמאית, ובצל פרקליטות זהירה עד מורתעת, אין לקבל המלצות סגירה או הימנעות מחקירה ככזה ראה וקדש. אמון הציבור מחייב בדיקה דקדקנית ��ם בהיבטים הפליליים של הפרשה שתחילתה בבלאסט, המשכה בחשיפות ד"ר אודי לוי, עובר פרשת המסמכים המסווגים (הפרסום בבילד ופרשת רס"ן י') ואחריתה קטרגייט והמדיניות שהמיטה אסון וחורבן "החמאס הוא נכס". והכל כמקשה אחת רציפה ומלאה.
שמעתי שבמשטרת ישראל רוצים לחקור אזרחים שמעליבים שוטרים, אז החלטתי להפגין אזרחות טובה ואני רוצה לדווח למשטרה על אזרח שכינה את המשטרה: "שטאזי פלסטין", וגם "המשמר הפוריטני של אנשי החונטה המשפטית" ואף האשים את הקצונה הבכיר�� במשטרה בנסיון הפיכה.
וזה רק על קצה המזלג, יש עוד.
תעזרו לאמיר אוחנה למצוא את ההבדלים:
מצד אחד, אוחנה מארגן היום מסיבת תקומה בכנסת עם משפחות שכולות שנבחרו בפינצטה.
מצד שני, המאבטחים של אוחנה מפרקים במכות משפחות שכולות שהגיעו לכנסת לדרוש תשובות.
הפרד ומשול זה המקצוע שלו
מתניהו אנגלמן הוא עוד דוגמא קלאסית לאיך הורסים מדינה בהפיכת כל המוסדות שלה למבוססים רק על דבר אחד, נאמנות עיוורת למלך.
השבוע קבע רוב שמרני בבג״צ את המובן מאליו: בשירות המלך מנסים לעקר פה בכל צורה הקמה של ועדת חקירה ממלכתית.
פרופ׳ יניב רוזנאי על המתניהו של נתניהו
@roznaiy
שמעו סיפור: לאחרונה פגשתי במכרה והיא סיפרה לי שהיא נפגשה עם איש מחאה ובמסגרת שיחתם היא שאלה אותו למה אין שתוף פעולה איתי והוא ענה לה: "היא קיצונית מדי". היא אמרה לו שלדעתה אני כותבת דברי טעם ושאלה אם הוא קרא את מה שכתבתי ולכן החליט שאני קיצונית מדי והוא ענה לה: "אני ��א קורא אותה, זה ארוך מדי."
אז אדם שאינו מכיר אותי, מעולם לא פגש בי, לא דיבר איתי ולא קורא את דברי מכנה אותי "קיצונית מדי". על סמך מה? ובכן, זוכרים שמיקי זהר החליט שהסרט "הים" הוא סרט פרו פלשתיני שמוציא את דיבת ישראל רעה וזאת מבלי שצפה בו, רק כי הפרשנות הזו מתיישבת עם האג'נדה הלאומנית שתבטיח לו מקום ריאלי בפריימריס ככה הבחור הזה החליט להגדיר אותי כקיצונית כי כמו רבים אחרים באנשי המחאה, לפני הטבח וגם לאחריו, יש מי שעדיין בטוחים שאם המחאה תהיה "ממלכתית", "מאוחדת" ושאר מילים ריקות מתוכן, כך היא תסחוף אחריה גם אנשי ימין, תזה שקרסה עוד לפני הטבח וודאי לאחריו, המחאה לא סח��ה את הציבור מהסיבות שכולם יודעים מה הן: תקשורת מגוייסת, מכונת רעל, ביטול הרשות המחוקקת דה פקטו, השתלטות על השרות הציבורי ועל המשטרה וג'ובים, הרבה הרבה ג'ובים.
יש להניח כי מי שהגדיר אותי כקיצונית, בטוח שהוא נגד הביבזם כשלמעשה הוא נציג נאמן שלו, הוא מייצג את כל הרדידות, השטחיות, הסימון של אנשים בסיסמאות קצרות וקליטות שנועדו לרוקן אתום מתוכן, ממש כמו נתניהו: קפלניסטים, רל"בים, שמאלנים בוגדים, סרבנים. ומה שעצוב בכל הסיפור זה שהסימון שלי (ושל אחרים) נועד לכאורה לשמור מחאה "ממלכתית ומאוחדת" (אנטיתזה לכל מחאה), זו שלפני הטבח אסור היה להזכיר בה את הכיבוש וזו שלאחר הטבח אסור היה להזכיר בה את מה שקורה בעזה – זה הרי מיד הופך את מי שמעז לדבר על כך ל"קיצוני". המחאה מתחילת דרכה עסקה במישטור הדעות, במה מותר ומה אסור לומר – בשרות נתניהו.
ולא רק הרדידות, השטחיות והקטלוג משותפים לנו ולביביזם ��לא גם היחס לבית המשפט: השלטון רודף את בית המשפט העליון, מפרק אותו ומכפיף אותו לשלטון בטענה המופרכת שהוא מפריע ל"משילות" ול"יישום שלטון הימין" כשלמעשה הרדיפה נועדה הן להסתרת כישלון השלטון כפי שבא לידי ביטוי בטבח ובמלחמה והן להכשרת שלטון השחיתות ואילו מי שתמנגדים לשלטון באים בטענות לבית המשפט כי הפסיקות שלו לא רק לא מונעות את השתוללות השלטון אלא לא עוזרות לנו להחליף אותו, אנחנו מאשימים את בג"ץ בכך שלא הצלחנו להחליף את נתניהו ובכך אנחנו נותנים כוח נוסף בידי השלטון לפרק את בית המשפט.
ובכן, תפקיד בית המשפט איננו לרדת לזירה הפוליטית ולמשטר אותה או ולסייע לאזרחים להחליף את השלטון, גם לא כאשר זה פושע כלפי אזרחיו (מפקיר את החטופים, מאריך במלחמה ולא מקים וועדת חקירה ממלכתית), הציפיה שבית המשפט יעשה את מלאכת הציבור וידאג להחליף את הפושעים שבשלטון למשל על ידי הוצאה לנבצרות, מתן צו המורה לנתניהו לפטר את בן גביר כשזה מינה א�� העבריין בדיוק בעבור מה שהוא עושה או הוצאת צו המורה להקמת וועדת חקירה ממלכתית מקום שהשלטון מונע זאת בכוח היא ציפיה לא רק לא מציאותית אלא אינפנטילית לחלוטין – אי אפשר להעתיק את הזירה פוליטית לבתי המשפט ולצפות שהם יעשו את התפקיד של הציבור. בית המשפט גם לא ימנע מהרצוג לבטל את משפט נתניהו.
הציבור לא מרוצה מהשלטון? יתכבד וידאג להחליף אותו ויש לו דרכים להחליף אותו וזה לא יקרה בעתירות לבג"ץ ולא בפסיקות של בג"ץ – זה יקרה בקלפי או ברחוב. ועוד משהו, את נתניהו צריך להחליף לא (רק) בגלל עובדת היותו נאשם בפלילים אלא בגלל העובדה שגידל את חמאס, פגע בבטחון המדינה, פרק את החברה, מינה עבריינים לשרים, פשע כלפי האזרחים והפך את ישראל למדינה מושחתת בה השלטון הפסיק לשרת את האזרחים ומביא לפגיעה באכות החיים ובחיים עצמם.
ואחרון, אין שום דבר קיצוני במי שמחזיק בתפיסת עולם סוציאל דמוקרטית וליברלית שעל פיה חובה על המדינה לא רק שלא לפגוע בזכויות אדם אלא חובה עליו להגן עליהם באופן אקטיבי על ידי כך שתספק לציבור, בפרט לאוכלוסיות החלשות זכויות של חינוך, בריאות, רווחה, דיור, קיום בכבוד וללא פגיעה ��זכויות יסוד של אחרים, גם אם הם במקרה פלשתינים. הטרגדיה של ישראל היא שעבריין איש תורת הגזע הוא שר והוא לא נחשב לקיצוני ואני נחשבת לקיצונית.
נתניהו מבהיר היום כי לא ימלא אחר פסיקת בג״צ. למעשה, הממשלה מפרה כבר כעת את פסיקות בג״צ בעניין הג��וס ובעניין היועמ״שית. אכן נסיבות חריגות: נבצרות עכשיו, או שהוא ינצח את הממלכה ויוריד אותה על ברכיה. עוד מעט יהיה מאוחר מדי. מחריב ישראל חייב להיות נבצר לאלתר
תראו בפרספקטיבה היסטורית את הנדסת התודעה המטורללת בסקר ערוץ 12 ממרץ האחרון: "האם רונן בר פתח בחקירת קטארגייט בשביל לא להיות מפוטר".
מבינים: נתניהו הנאשם בפלילים, שלשכתו עבדה עבור קטאר פיטר את ראש השב"כ, והם שאלו האם חקירת קטארגייט היא ספין של רונן בר בשביל להיצמד לכסאו.
וזה היה לפני מספר חודשים, תחשבו מה יקרה בעוד כמה שנים כשמגישי ועורכי ערוץ 12 יסתכלו על ההתנהלות שלהם בפרספקטיבה היסטורית, איך הם יחיו עם עצמם?
(לא כולם כמובן)
🚨 כחוקר יאחב"ל במשך 15 שנה, אני אומר לכם: מה שקורה עכשיו בפרשת הפצ"רית הוא בלתי נתפס.
שירתי ביאחב"ל במשך עשור וחצי. טיפלתי בארגוני פשיעה, בפרשיות ביטחוניות ובתיקים הרגישים ביותר שמונחים על שולחנה של משטרת ישראל. אני מכיר כל פינה בלהב 433, ואני אומר לכם באחריות: מהלך כזה הוא חסר תקדים ומנוגד לכל נורמה מקצועית שהכרתי.
הדיווח על כך שהמפכ"ל עצר את סיכומי החקירה בפרשת הפצ"רית והורה על "השלמות חקירה" שעל פי החשד מכוונות כלפי היועמ"שית חייב להרעיד את המדינה. הנה למה זה כל כך חריג:
1. 15 שנה ביאחב"ל ולא ראיתי דבר כזה
בכל שנותיי ביחידה, המפכ"ל מעולם לא ירד לרזולוציה של "השלמות חקירה". יש שרשרת פיקוד מקצועית: ראש צוות, מפקד זרוע, מפקד יחידה וראש אח"מ. המפכ"ל הוא דרג ניהולי אסטרטגי. ההתערבות שלו בפרטים הקטנים של החקירה היא לא "ניהול", היא חריגה בוטה מסמכות מקצועית.
2. מפכ"ל ללא רקע חקירתי מנהל חוקרים מנוסים.
המפכ"ל הנוכחי, כידוע, לא צמח באגף החקירות והמודיעין. הוא לא נשם חדרי חקירות, לא בנה תיקי ראיות ולא מכיר את המורכבות של חקירה רגישה כזו מהשטח. כשמפכ"ל ללא רקע מקצועי באח"מ נותן הוראות חקירה לטובי החוקרים בלהב 433, זה מעלה תהייה קשה: האם השיקול הוא באמת מקצועי, או שמדובר בהנחיה שמוכתבת "מבחוץ"?
3. הלחץ הפוליטי והיעד המסומן
כחוקר, למדתי לזהות מתי חקירה הולכת בעקבות הראיות ומתי היא מנסה "לייצר" אותן. החשד שההשלמה הזו נולדה מלחץ פוליטי כדי לבדוק את היועמ"שית הוא קו אדום שמעולם לא נחצה.
בלהב 433 חוקרים עובדות, לא פוליטיקה. השימוש במשטרה ככלי לניגוח פוליטי של מערכת המשפט הוא סכנה לדמוקרטיה שלנו.
הניס��ון שלי ביאחב"ל לימד אותי שהכוח של המשטרה נובע מהאמון שהיא פועלת ללא משוא פנים. המהלך האחרון של המפכ"ל מרסק את האמון הזה. כשאדם ללא ניסיון חקירתי עוצר חקירה כדי לרצות דרג פוליטי כולנו צריכים להיות מודאגים מאוד.
קריאה לפעולה:
אל תעמדו מנגד. דרשו שקיפות. דרשו עצמאות. דרשו שהמשטרה תמשיך לשרת את החוק והצדק ולא את האינטרסים הפוליטיים של אף אחד. העתיד של שלטון החוק בישראל מוטל על הכף.
אבל איך זה יתכן, רק לפני כמה ימים ישבה פרשנית ידענית אצל שימע׳לה ריקלין ושניהם דנו במומחיות רבה מגובה בעובדות ושנים של ניסיון נישתי במגעים מאחורי הקלעים בין ראשי המודיעין המצרי והישראלי, בכך שהמצרים עשו לנו הונאה וזרו לנו חול בעיניים תוך כדי שיתוף פעולה עם חמאס. אין מצב שהם חרטטו
ארנון ראובני:
מה עובר לך בראש, הרמטכ"ל אייל זמיר? מה עובר לך בראש, ראש אמ"ן שלומי בינדר? איך אתה מביט בעצמך במראה, אלוף אורי גורדין? יש לכם אוזניים, עיניים, מוח חושב. אתם מסוגלים לשער, לדמיין.
באופן ספציפי: איך אתה חי, אייל, שלומי, גורדין, עם האפשרות המאוד מוצקה שראש הממשלה שלך, המפקד שלך, בוגד במדינה? זה לא מעורר בך את השאלה "מי אני"? אתה לא מוטרד מהאפשרות שאתה מובל באף למלכודות מוות? שאתה פיון, חסר חשיבות, שמעת לעת מבזבז את חיי חייליו למען אינטרס אישי וזר? בזמן שאתה מסתובב עטור סיכות ודרגות וממלמל ערכים והקרבה?
איך זה מרגיש להיות ראש קטן, להגיד לעצמך אני לא מתעסק בפוליטיקה, אני לא רוצה לדעת, זה לא קשור אלי, אני אעשה רק בטוב בחלקה שלי.
איך זה מרגיש בכל פעם שאתה פועל נגד ההיגיון? נגד המצפון? נגד האמת? לדיסוננס יש אפקט מצטבר של כאב? או להפך, מתרגלים וכבר לא מרגישים כלום?
כמה מאמץ נדרש, אם נדרש, כדי להדחיק את האפשרות שמתחת להצגה, אתה כלום, עומד משותק, נותן ללוחמים למות על כלום, מתאים את עצמך לסיטואציה, ממהר לנקות את הכתמים, מעמיד פנים שהכל סבבה, סופר ימים לפנסיה, מוסר עצמך לאנרציה.
@ReuveniArnon
לקרוא את ביני אשכנזי ואבי יששכרוף ולהשתגע.
המודיעין המצרי - שנלחם בחמאס - מתריע כמה ימים לפני הטבח על פיצוץ קרוב בעזה.
נתניהו מאפשר לקטאר - הפטרונית של חמאס - להרדים אותו. ואז קורה טבח.
אוריך איינהורן ופלדשטיין עובדים עבור קטאר אחרי הטבח. נתניהו לא מפטר אותם.
1+1+1 = בגידה בלשכה
בין הפטיש הקטארי לסדן המצרי - כך כלאה לשכת נתניהו את ישראל במלכודת הרת אסון
(בהמשך ל 2 הציוצים שריטווטטי כאן בפיד)
מ��וא
בימים האחרונים מתגבש נראטיב אזורי ברור: למצרים נמאס. לא מרמיזות, לא מהדלפות ולא ממשחקי כפילות. קהיר, כך נראה, מסירה כפפות במלחמת התודעה, ולא במקרה. רצף פרסומים, תגובות רשמיות וציוצים של עיתונאים ופעילים ישראלים מצביעים על שינוי טון מצרי מובהק - פחות תיווך שקט, יותר הצבת גבולות. מי שדוחף את ישראל אל נקודת החיכוך הזו אינו "הרחוב", אלא מדיניות רשלנית ומתוח��מת (בעיני עצמה) של לשכת ראש הממשלה, שהפקירה את האינטרס האסטרטגי הישראלי בין הפטיש הקטארי לסדן הסכם השלום עם מצרים.
הטיעון
הציוץ של שרון כידון , המצטט פרסום מצרי חריג בעיתון ממסדי בקהיר, אינו אירוע שולי. עיתונות כזו אינה פועלת כגחמה. כאשר מצרים מאפשרת פרסום שלפיו ישראל "עומדת מאחורי קריסת ההסדרה", היא מאותתת מסר כפול: גם לקטאר וגם לירושלים. זהו מסר של מיאוס מהניסיון להציג את קהיר כשחקן משני, כגורם מעכב, או כמי שנכשל בתיווך. במקביל, הציוץ של גיל דיקמן מנסח היטב את לב הבעיה: קטאר מממנת את חמאס, את נתניהו ואת מכונת התודעה שמטשטשת את האחריות, בזמן שמצרים משלמת במחיר ��דיני ותדמיתי.
כאן נכנסת לתמונה "מכונת הרעל". לא כהמצאה רטורית, אלא כמנגנון פעולה: דה-לגיטימציה שיטתית למצרים ברשתות, הדלפות מגמתיות, והסטת אשמה קבועה. קטאר מוצגת כמתווכת הכרחית, מצרים כבעייתית, ונתניהו - כמי שנלכד בין כוחות גדולים ממנו. בפועל, מדובר בבחירה מודעת. לשכת ראש הממשלה טיפחה במשך שנים תלות קטארית, כספית ותודעתית, גם במחיר פגיעה ביחסים האסטרטגיים עם קהיר.
מצרים מזהה היטב את המשחק. היא מבינה שהמשך שתיקה משמעו הסכמה. לכן היא משנה כללים: פחות דיפלומטיה מאחורי הקלעים, יותר מסרים פומביים. זו אינה התפרצות רגשית, אלא מהלך מחושב במלחמת התודעה. קהיר מאותתת שהיא לא תאפשר להפוך אותה לשק החבטות של קמפיין שמקורו בדוחא ובבלפור.
סיכום
התוצאה מסוכנת. ישראל עלולה לצאת קרחת מכאן ומכאן: לאבד אמון מצרי, להיחלש מול קטאר, ולהישאר בלי מנוף תיווך אמין. הסכם השלום עם מצרים אינו מובן מאליו, והוא נשען לא רק על אינטרסים ביטחוניים אלא גם על כבוד הדדי ואמון. כאשר לשכת ראש הממשלה משחקת באש תודעתית, היא אינה פוגעת רק ביריבים - היא שורפת נכסים אסטרטגיים. אם ישראל לא תתעשת במהירות, היא תמצא את עצמה לכודה בין הפטיש הקטארי לסדן המצרי, בלי יכולת לטעון ש"לא ידענו".
אודי לוי אומר שהקשר בין נתניהו לקטאר נוצר כבר בשנת 2012. כר"מ, נתניהו התחיל לתת אישורים חריגים למכירה של נשק ושל אמצעים מתקדמים לקטאר, כשהוא ומשפחתו גזרו קופו��ים על העסקאות, דרך יאיר שטיפל בענייני הכספים ואח של שרה נתניהו, אמציה בן-ארצי, ��ומחה לקריפטו, שעזר להסתיר
#קטארגייט
עמי איילון, לשעבר ראש השב"כ: "מה שקרה בלשכת רה"מ, כפי שאני מבין את זה עד עכשיו - זה בגידה. השבכ חקר, אבל מסיבות כאלה ואחרות, סיים את החקירה והעביר אותה למשטרה. אם השבכ לא חוקר היום א�� מה שאנחנו יודעים היום -זו שערוריה. התיאום בין השב"כ למשטרה צריך להיות כפי שחוקרים ריגול ובגידה"
דר' אודי לוי מספר כי נמצאו בעזה מצלמות מתוחכמות ששימשו את החמאס כדי לתצפת מרחוק על חיילי צה"ל ולצלוף בהם. המצלמות הן מתוצרת ישראל,נמכרו לקטאר, שמסרה אותן לחמאס.
אם אתם חושבים ש #טבח_נתניהו לא התחיל כתקיפת סייבר של קטאר, שמבוססת על טכנולוגיה ישראלית-יש לי "ניצחון מוחלט" למכור לכם.
ראש, הממשלה @netanyahu טוען בתוקף שלא ידע על המסמך הסודי שהדליף הנגד ארי רוזנפלד בטרם זה פורסם בעיתון הבילד הגרמני.
זו טענה שרק ��י שהוא מטומטם לחלוטין או עושה את עצמו מטומטם לחלוטין יכול לקבל.
בואו נפרק את השקרים של נתניהו:
הציבור דורש - חקירה אמיתית
"הבילד", "קטרגייט", "ד"ר אודי לוי" - לכל אלה חוט שני מחבר אחד.
בשבועות האחרונים מתגבש בישראל קונצנזוס מטריד אך הולך ומתרחב: פרשת "קטרגייט" לא מוצתה, לא נבדקה עד תום, ובשלב קריטי - כך לפי עדותו של פלדשטיין - היא אף מוסמסה. לא מדובר בתחושת בטן או באינטואיציה פוליטית, אלא ברצף של סימנים, שתיקות והיעדר פעולות חקירה מתבקשות, שמעוררים חשד ממשי לכך שהאמת נעצרה רגע לפני שהייתה אמורה לצאת לאור "האמת העירומה".
הקולות הקוראים להעמקת החקירה אינם שוליים ואינם מקריים. הם מגיעים מעיתונאים חוקרים דוגמת רביב דרוקר, בן כספית ו-גידי וייץ, מאנשי ביטחון לשעבר, ובהם בכירים בשב"כ שיצאו בדאגה פומבית, ומפוליטיקאים מהמרכז ומהשמאל כאחד. בין אלה בולטים גדי איזנקוט, נפתלי בנט, ובעיקר יאיר גולן, שהשמיע את הדברים באופן החד והישיר ביותר. לצדם פועלים בזירה ה��יבורית והדיגיטלית גם עו"ד ברק כהן ו-ד"ר אודי לוי, שהתריעו מפני דפוס מסוכן של דהיית חקירות רגישות, ועוד רבים וטובים שלא נכנעים להשתקה אלימה - בין של "מכונת הרעל" ובין של ��ורמים אנונימיים,שמטרותיהם לא נהירות דיין.
הטענה המרכזית איננה ש"יש כבר אשמים", אלא שיש חשד כבד לכך שלא הייתה חקירה מספקת, מקיפה ונטולת מורא. לא בוצע תשאול נוקב של כלל הגורמים המעורבים, של מקורבים ושל בעלי אינטרס. כאשר מחברים זאת לשתיקה המתמשכת סביב החשיפות של ד"ר אודי לוי, החשד רק מתעצם.
שתיקה איננה ניטרלית. ניסיונות "השתקה", בין אם גלויים ובין אם רכים ומתוחכמים, מעוררים חשש למוטיבציה לא נקייה, כזו המבקשת לא את בירור האמת אלא את קבורתה.
בהקשר זה, ההפרדה המלאכותית בין ההיבט המשפטי להיבט הציבורי אינה רק שגויה – היא לא לוגית. חקירה משפטית מתקיימת בתוך הקשר ציבורי, והלחץ הציבורי הוא לא אויב של שלטון החוק אלא לעיתים תנאי לקיומו. מדובר במערכת שמזינה את עצמה הדדית. הציבור אינו אמור לשתוק ולהמתין, והמשפט אינו מתקיים בחלל סטרילי.
הכתובת הברורה לדרישה הזו היא היועצת המשפטית לממשלה. עם כל הכבוד הראוי למוסד ולתפקיד, כאשר לא מתבצעות פעולות חקירה מתחייבות, אין מקום להגנה אוטומטית. ביקורת איננה התקפה על שלטון החוק אלא ניסיון להצילו. בהינתן החשד שמדובר בעבירות חמורות ביותר, כאלה שעלולות היו לחולל סיכונים מדיניים וביטחוניים, חובת הבירור היא מוחלטת.
החשיבות כאן משולשת: מיצוי הדין באופן שוויוני, ללא מורא וללא משוא פנים; מניעת סיכונים מדיניים וביטחוניים שנולדו לכאורה מהמעשים הנחקרים; והחשש שמנגנון ה'קטריזציה" – אותו דפוס של השפעה זרה, קשרים אפלים והיעדר בקרה - עדיין שריר וקיים ועלול לסכן את ביטחון תושבי ישראל גם כיום ובעתיד הנראה לעין.
לסיכום, אין בידינו א�� הפריבילגיה להמתין לבחירות שספק מתי תתקיימנה ואיך תיראנה. עצירת מרוץ ההתיישנות, ולו למען העתיד ולמען שר ההיסטוריה, מחייבת פעולות חקירה כאן ועכשיו. ואם לא לשם מיצוי הדין בלבד - אז גם ככלי ניגוח ציבורי הכרחי, כזה שמבהיר שמדינת חוק אינה נכנעת לעייפות, לפחד או להשתקה.
הציבור בהי��ף מרשים דורש וזכאי 👇
הנבל, הנבזה השקרן שמשרת כשר בממשלת 7 באוקטובר, טוען ש"גלצ תמכה באויבים". הבנתם? הוא חבר בממשלה שתמכה פיזית בחמאס, מימנה את מכונת הרצח, את הנוחבות והרקטות והמנהרות, הממשלה הזו טוענת ש"גלצ תמכה באויבים".
ישראל כץ שייך לחבורת השקרנים התועמלנים הגבלסים. ממשלה המחדל הטבח ההפקרה והבגידה. הף