המלחמה הזו, מיומה הראשון ועד האחרון, הוכיחה שוב - אם יש בכלל אנשים הגונים שעדיין זקוקים להוכחה כזאת - שבביקורת על הממשלה אין אפילו מיליגרם של הגינות או ענייניות.
זה עניין פוליטי ציני לחלוטין, שמנותק באופן מוחלט מהמציאות האובייקטיבית, ומטרת המבקרים אינה להצביע על קשיים על מנת לשפר ולהקל על השגת ניצחון, אלא להפך - לנגח את הממשלה בכל מחיר, עם או בלי הצדקה, לטרפד את פעולותיה ולהקשות עליה ככל האפשר, במגמה למנוע ממדינת ישראל הישגים, כי ניצחון למדינה הוא ניצחון לממשלה.
לכן מטרת העל של המבקרים (שכרגיל מתלכדת באופן מושלם עם מטרות האויב), היא לזרוע דכדוך, תחושת תבוסה ודה-מורליזציה; שוב - מתוך ניתוק מושלם מהמציאות האובייקטיבית, ולא רק מתוך עיוורון לנזק שהדבר גורם, אלא בכוונת מכוון לגרום מקסימום נזק.
וזה כרגיל מאוד מצליח להם.
מנגד, האמת האובייקטיבית היא שלא ניתן לנהל מהלך צבאי מוצלח יותר מזה.
מדינת ענק של 90 מיליון תושבים, שנערכה עשרות שנים למערכה הזו, פשוט מוטלת על הקרשים מהשנייה הראשונה, חסרת יכולת לבצע איזושהי פעולה אפקטיבית, וישראל יחד עם ארצות הברית, כתף אל כתף, חובטות בה כאוות נפשן ופועלות בשטחה בחופשיות מלאה, כאשר ההחלטה במה לפגוע ובמה לא לפגוע נתונה באופן מוחלט בידיהן.
מלחמה עם כמעט אפס נפגעים בצד הישראלי - פחות מאלפית מהערכות הנפגעים שפורסמו מראש - שלא נפגע בה אפילו מטוס ישראלי אחד, ושגם הנזק הפיזי לעורף היה מינורי ביותר - נמוך בכמה סדרי גודל מכפי שהוערך מראש.
כל תחזיות האימים שצה"ל מפזר מזה 40 שנה - התבדו לחלוטין.
לראשונה בהיסטוריה ישראל מנהלת מלחמה בהשתתפות פעילה ורציפה של ארצות הברית לצידה - הפוזיציה האידיאלית מבחינה מדינית ומבחינת היכולת להבטיח חופש פעולה בינלאומי.
כל דיבור על "היעדר רגל מדינית מסיימת", במלחמה שמלכתחילה מתנהלת בשיתוף צמוד עם ארצות הברית, הוא קשקוש מגוחך.
כפי שכבר כתבתי, הלחץ ההיסטרי לפרסם "מטרות מלחמה" (שנתניהו כרגיל נכנע לו) הוא נדבך מרכזי בניסיון המתמיד לטרפד את ההצלחה במלחמה. מטרתה של כל מלחמה היא לפגוע באויב עד כמה שאפשר, לגרום לו מקסימום נזק ולהקשות עליו לפגוע בנו, כעת ובעתיד. זה הכל.
מי שטוען שניתן להכניע באופן סופי מדינה בסדר גודל של איראן, ללא שימוש בנשק גרעיני, הוא כסיל או שקרן או שילוב של שניהם.
סיכומו של דבר - במגבלות הז'אנר (מגבלות חמורות ומשתקות, שלהן נייחד ציוץ נפרד), זו היתה המלחמה המוצלחת ביותר שניתן להעלות על הדעת. למעשה עד לאחרונה לא ניתן היה אפילו לדמיין הצלחה כזאת.
הליכוד הפך למפאי החדשה.
יואב קיש מהליכוד העביר מליונים לאותו גרעין שליטה בקיבוצים ומוכר סיפורים על חצי אוניברסיטה.
בליכוד חושבים שכולם מטומטמים בקריית שמונה.
מישהו יכול להסביר איך זה עובד בדיוק?
המכללה האקדמית תל חי רכשה מכון מחקר שבבעלות 34 קיבוצים.
לא מכסף פרטי, לא מתרומה אנונימית, אלא ממיליונים שהמדינה העבירה. כלומר מכספי ציבור.
השר זאב אלקין אישר שהתקציב הועבר.
הציבור שילם.
אבל ההסכם? נעלם.
אין פרסום.
אין שקיפות.
ואפילו לשר שאישר את הכסף אין עותק מההסכם.
אז או שמדובר ברכישה הציבורית הראשונה בהיסטוריה שאין לה מסמך,
או שמישהו החלי�� שהציבור לא מספיק חכם, לא מספיק חשוב, או לא מספיק זכאי לדעת מה עשו עם הכסף שלו.
כשמוסד אקדמי מתנהל כמו סטארטאפ סודי,
וכשכסף ציבורי מתנהג כמו כסף פרטי,
זו כבר לא שאלה מנהלית. זו שאלה עקרונית.
אז נשאל שוב, לאט וברור:
איפה ההסכם?
ולמה מי ששילם עליו לא רשאי לראות אותו?
@WeissShlom95241@YAMITYANAI1 אני מנסה לעקוב, באמת..
אתה (נציג מיג"ל? / המכללה?) טוען שאם הציבור יראה את תנאי ההסכם, גורמים אחרים עלולים לדרוש יחס דומה?
או במילים אחרות: ההסתרה אינה טעות, היא מדיניות?
@WeissShlom95241@YAMITYANAI1 ואם הדרך הי��ידה להגן על פרטיות עובדים היא להסתיר הסכם של מיליונים, הבעיה איננה בפרטיות, אלא בהסכם.
אגב, אם הטיעון ל"פרטיות" היה השיקול האמיתי, מדינת ישראל לא הייתה מפרסמת מכרזים, הסכמי שכר בכירים וכו'.. לא?
@WeissShlom95241@YAMITYANAI1 מרגש. באמת... ברגע שמדובר בכסף ציבורי, הדרך הטובה ביותר להגן על "פרטיות" היא להסתיר את כל ההסכם. לא חלילה להשחיר סעיפים רגישים, פשוט להעלים מסמך של מיליונים.