אחד הקטעים המדהימים בראיון של נדב פרי עם יאיר לפיד מתרחשים כשפרי שואל את לפיד מדוע הוא לא ישתף פעולה בשנית עם מנסור עבאס. לפיד לא באמת מסביר מה הבעיה במנסור עבאס ובדרכו, להיפך, הוא מתאר איך ערבים חוטפים מכות ויריקות ברחובות רק כי הם ערבים, הוא מתעקש שהניסוי הזה לא נכשל, ושאין מילים רעות לומר על מנסור. הוא קובע גם שרע"מ הייתה אחלה שותפה פוליטית ושהיא לא ניהלה את מדינת ישראל כמו שהחרדים מנהלים אותה, לטענתו. אז מה הסיבה בכל זאת שלפיד לא יכניס ערבים לממשלתו? לא ברור. משהו על זה שהחברה הישראלית השתנתה אחרי השבעה באוקטובר. ורק אני נותר בדד, מבולבל, אם לשיטת לפיד הניסוי והשותפות עם מנסור עבאס הצליחה, ולשיטת לפיד מצבה של החברה הערבית רק מחמיר מאז השבעה באוקטובר ושרי הממשלה 'הכהניסטיים' הרעו את מצבם של הערבים בגלל ��זענותם, ולשיטת לפיד מנסור עבאס הוא מנהיג גדול ואמיץ, למה לפיד לא ישתף פעולה עם מנסור עבאס בשנית? רק כי הוא מפחד מהכעס של החברה הישראלית? אין לו חלק בעיצוב המנהיגות האמיצה שהוא שואף לייצר? ובקיצור, נשארנו עם פוליטיקה במסגרתה רק נתניהו קובע מה מותר ומה אסור. תבוסתנות אידיאולוגית וגרירת רגליים רעיונית
הקורבנות של בן גביר ונציב שבס הם לא אתם ו"הנזק" למדינת ישראל
היא בראש ובראשונה אסירים פלסטינים שסובלים מהתעללות שיטתית וממוסדת עשרים וארבע שבע
אחריה האנשים שהיו על האוניות
המחשבה שאקט מסויים הוא "נזק הסברתי" ולא "פגיעה בבני אדם" היא הסיבה למה יש בן גביר מלכתחילה.
אם ישראלי אחד היה נעצר באירופה, לרגע, בטעות, ועוד היה עובר התעללות - כל העולם היה עומד על הרגליים. בשעות אלה מאות פעילי זכויות אדם ומתנדבים בינלאומיים שהגיעו במשט לעזה נלקחים למעצר בישראל, כפותים ומעונים, ואף אחד לא פוצה פה. דממה. בלתי נתפס.