בתור מנהלת צוות פיתוח בהייטק, אני מרגישה את הלחץ שמגיע מלמעלה. לפתח מהר בלי להתפשר על האיכות.
אני מרגישה איך הלחץ הזה עובר גם אליי ומשם לעובדים שלי. רואה את הרצון שלהם להוכיח את עצמם, להשקיע, אבל גם את הפחד מפיטורים שמסתתר מאחורי כל זה.
וזה אולי החלק שהכי קשה לי.
היום בהצהריים הילדים ראו טלוויזיה בזמן שאני נחתי בחדר.
הציפה אותי תחושה של ריקנות, אז קראתי לקטנה שלי. הגיעה אליי עם התלתלים הזהובים והחיוך הגדול שלה ובשניה הצליחה לעטוף אותי בחום ואהבה. איזה כיף שהיא רק בת 3. הלוואי והכוח שהיא נותנת לי לא יגמר לעולם.
לא הייתי מגדירה פרידה אחרי שמונה שנים בפרק ב׳ כהצלחה, אבל גם לא ככישלון.
אני עדיין מאמינה באהבת אמת, ועדיין רוצה להאמין שאפשר למצוא זוגיות כזו שבה רק המוות יפריד בינינו.
אבל אני גם מבינה שבפרק ב׳ זה מורכב אפילו יותר. מגיעים עם עבר, ילדים, הרגלים, פחדים ולפעמים גם צלקות.
שאלה לאנשי פרק ב': נניח עכשיו יש לכם מערכת יחסים מהממת שנמשכת שמונה שנים ואז מסתיימת. האם אתם מחשיבים את זה כהצלחה או שאם זה לא ימשיך עד הנצח זה לא מה שאתם מחפשים?
אחרי שדיברנו על זה שקשה לי עם זה שהוא לא איש של מילים, הוא הציע שאבוא אליו כשהילדים יירדמו כדי שנדבר. הייתה שיחה נעימה, בלי האשמות ובלי דרמות. הוא אמר שזו לא השפה הטבעית שלו, אבל שהוא כאן במאה אחוז ושהוא יתן לזה מקום, רק צריך רגע.
1/2
אנחנו בזוגיות כשלושה חודשים, נפגשים במקסימום פעמיים בשבוע, לשנ��נו ילדים קטנים ואנחנו לא מתכננים לעבור לגור יחד.
כשאנחנו ��יחד הוא מאוד נוכח, מחבק, קרוב ומפנק. אבל כשאנחנו בנפרד אני מרגישה שחסר לי משהו מבחינה רגשית.
1/2
@Yaeli89173563 לדעתי החיים תחת קורת גג אחת זה טעות. צריכים להיות בסינרגיה שהיא על גבול הבלתי אפשרית בשביל לגרום לדבר כזה לצלוח (כשיש ילדים משני הצדדים). אבל אני גרושה ��סכה שנה - יתכן ואני מדברת מתוך חרדה.
@Yaeli89173563 שאלה טובה, הלב רוצה לגור יחד והראש חרד מהמחשבה. אני אוהבת את השקט כשהילדים לא כאן ואני ממש לא צריכה רעש של עוד ילדים. לא רוצה לריב על מי שטף כלים ולמה אף אחד לא זרק את הזבל. יש משהו יפה בזה שזוגיות נשארת רק זוגיות.