ביום שישי אחד לפני 18 שנים העולם שהכרתי נחרב.
זה היה יום שישי שגרתי. השעה היתה חמש בערב. אני לא זוכרת אם כבר אכלנו ארוחת ערב. ישבנו בבית אני, אלי בעלי ושני הבנים. אני בדיוק סיימתי להכין שולחן פסיפס גדול שהכנתי כמתנה. היה מבזק חדשות.🔽
וזה מעלה שאלה מעניינת:
האם זו עייפות ממניפולציות וחיפוש אחר אותנטיות?
או מודל חדש שבו גם רגעים אמיתיים הופכים לנכסים כלכליים?
תמונה שצילמתי קיבלה השקעה של מעל מיליון. (אל תשאלו מה יצא לי מזה ;-))
אני עוד לומדת את האפליקציה
אבל מס��רן לראות לאן זה הולך.
(3/3)
מגמה חדשה או טרנד חולף?
בעידן של פילטרים, בינה מלאכותית ותמונות שלא ברור אם הן אמיתיות או מלוטשות
נולדה אפליקציה חדשה
Collective Memory
בה ניתן להעלות רק רגעים בזמן אמת.
בלי עריכה, בלי פילטרים, בלי מניפולציות.
(1/3)
אין מחיקה של תמונות, אין לייקים, אין תגובות ואין פילטרים.
ה״כסף״ מדבר
משתמשים משקיעים בתמונות ובסרטונים, כמעט כמו בשוק ההון.
כשנרשמים מקבלים סכום התחלתי – ומתחילים “להמר” על רגעים של אחרים. את הכסף ניתן להמיר לכסף אמיתי (עוד לא בדקתי את זה :-))
(2/3)
@gantzbe אולי אם תתחנן יפה לביבי, הוא יסדר לך מקום לא ריאלי בליכוד. ויתרת על הערכים שלך ועל הבוחרים שלך בדרך שבחרת.
מכאן, אנחנו כבר נמשיך בכל הכוח, בלעדיך.
נועם ליבנה:
הסיפור הבאמת מעניין על איתן ��ור זה לא החירטוט המטופש שהוא סיפר על השיחה הלכאורית שהיתה לו עם בכיר חמאס שאמר לו שהוא ישתחרר מוקדם "כי גם ככה אבא שלך לא מפגין" (שאפילו בתור שקר הוא גרוע, שהרי בסוף הוחזק עד היום האחרון), אלא אביו הפסיכופט שחזר והכריז בכל האולפנים לאורך כל המלחמה שהוא מתנגד לכל עסקה שעלתה על הפרק, ותומך ב"חיסול חמאס" ו"עד הנצחון המוחלט" וכל הסיסמאות הנבובות האלה. בהתחלה הייתי בטוח שהוא כנראה יודע שבנו גם ככה נהרג ולכן מרשה לעצמו לנהוג כך, אבל לא - מדובר בפסיכופט אמיתי שהיה מוכן להקריב את הבן שלו בשם הקנאות שלו. אני כל הזמן תהיתי איך ירגיש ואיך ינהג בנו כשיחזור מהשבי ויגלה את האופן הכה עמוק ומזעזע בו אביו בגד בו. ובאמת, הניחוש המוביל שלי היה שזה יהיה סוג של תסמונת שטוקהולם: להכיר בבגידה המזעזעת הזו של אביו זה פשוט כואב מדי - האופציה הפחות כואבת היא מהלך של רציונליזציה ואוטוסוגסטיה: לשכנע עצמו שאביו פעל נכון. על הרקע הזה קל יותר להבין את הסיפור המחורטט שלו. אז אני לא שופט אותו, כי הוא לא אשם באביו הפסיכופט. אבל לאבא צריך לקרוא בשמו: איש חולה ומעוות, פונדמנטליסט לאומן שמוכן להקריב את בנו על מזבח מלחמת השמד והנקמה. ג'יהדיסט על מלא.
וכל זה מתחבר למשהו עמוק יותר: קולות רבים בימין חזרו וטענו ש"אובססיית החטופים" מסמנת לאויב את הבטן הרכה שלנו, שצריך היה להתנגד לכל משא ומתן לשחרור החטופים "עד הנצחון המוחלט", ש"הקפלניסטים שמתעקשים לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים מחלישים אותנו" וכו'. כלומר, בכך שאנו נאבקים על מה שיקר לנו אנו חושפים לאויב את נקודת התורפה שלנו - שהיא מה שיקר לנו - ובכך מחלישים את עצמנו. והפתרון? לוותר על מה שיקר לנו! אם לא ניאבק על החטופים, הם להבא לא יחטפו אותנו! אבל אני אומר, למה לעצור כאן? בואו גם לא נתאבל על המתים, לא נטפל בפצועים, לא נשמור על הגבולות ולא נגן על עצמנו: כך הם יבינו שח��ינו אינם חשובים לנו ולא יוכלו לאיים עלינו בשום צורה!
אני לא חושב שיש דוגמה טובה יותר ל"לשפוך את התינוק עם מי האמבט". מי שחושב שקידוש ערך חיי אדם הוא חולשה טועה טעות כל כך יסודית שאני לא יודע איך בכלל להתחיל לדבר איתו. מי שחושב כך, למעשה כבר הפסיד במלחמה. איפשהו במעמקי מה שנשאר מההגינות שלהם הם מבינים את זה, ולכן כדי לתרץ את פנטזיות המיגור, הכיבוש, הנקם וההרס שלהם הם ילהגו איזה טיעון ספירת גולגולות רפה על "חיי אדם שיחסכו בעתיד", אבל אפילו הם לא יאמינו לעצמם שעה שהם מריירים על הריביירה בעזה או על שכונת השוטרים במואסי.
כאן אי אפשר לבלף. אי אפשר לקדש את ערך החיים אבל להסתיר את זה, ולכן הדרך היחידה לשכנע שאתה מייחס ערך נמוך לחיים היא - ובכן - לייחס ערך נמוך לחיים. וזה בדיוק מה שהפסיכופטים האלה מבקשים מאיתנו: לייחס ערך נמוך יותר לחיינו. כי זו האמת המכוערת שצצה לה מתוך הטרגדיה הזו: שיש גבול כמה אנחנו יכולים להוזיל חיי אחרים, ועדיין לשמור על הערך של חיינו.
שמתי את סיכת החטופים
להזכיר לעצמי בכל רגע
שאני פה והם שם
כשאני אוכלת והם לא
כשקר לי או חם לי ומה איתם?
כשאני בשמחה משפחתית או בסידורי קניות.
בכל רגע.
אסור לנו לשכוח.
לו יכלו היו שבים. אנחנו צריכים להשיבם.
ואין דבר שהייתי רוצה יותר
להוריד את הסיכה הזו מעלי.
די
הלוואי
נו כבר
לפני כמה שבועות חזרתי לשיחה שלי בווטסאפ עם אלוף בן, עורך הארץ, ב7/10. שיחה שבכלל לא זכרתי שהתקיימה ונדהמתי לראות מה הכילה.
בשעה 08:01 כתבתי לאלוף מה קורה בניר עוז - מדהים כמה מוקדם בבוקר הייתה לי תמונה. ועד כמה הזוועה העמיקה לאורך השעות.
בשיחה ביקשתי מאלוף לבדוק מה שלום אמיר תיבון, שנמצא בנחל עוז. גם לו דאגתי. כל כך הרבה דאגה הייתה באותו יום - כל כך הרבה דאגה יש מאותו היום.
השבוע ישבנו @amirtibon, @doron_shabti ואני על המרפסת בנחל עוז. נפגשנו לדבר על הספר שכתבתי עם אחותי, ד״ר שני שילה, וערך (ויזם) @omer_einav, אבל בעיקר על העובדה שתכף שנתיים ועדיין יש 48 חטופים וקולות של פיצוצים בכל עת נשמעים. וכמה חשוב וקשה לגייס תקווה. וכמה חשוב שכולם יחזרו - וכבר מזמן אין זמן
@RackMada אני מסכימה לחלוטין. אבל חושבת שיש מורכבות נוספת. רבים מהמהמרים היו מהמרים בכל מקרה באתרים בעולם. כך המדינה שומרת על הכסף בישראל ומחזירה אותו ליישובים- בעיקר באיזורי הפריפריה- דרך מפעל הפיס. זה רע ומבאס. אבל אולי זה הרע במיעוטו?
אל תגידו
אל תגידו הוא נפל
אם היה נופל- היה קם
אל תגידו הוא מת
הוא מת לחיות
אל תגידו הלך לעולמו
כל עולמו, מחכה לו שישוב
אל תגידו הותר לפרסום
אין מותר בפרסום הזה
תגידו
די!
מספיק!