בדידות היא חרות
ברגע שאתה מחליט לצמוח, לצאת את הדמות שאתה ולבנות אחר, האנשים סביבך מתחילים להיעלם. כשחיית בתוך רעש ההנאות, מעולם לא היית לבד. אבל כשאתה שואף למשהו גדול יותר, באה הדממה.
בני אדם נאחזים במוכר. לא משום שהוא טוב, ולא משום שהוא נכון, אלא פשוט משום שהוא מוכר. וכשאתה מתחיל להשתנות, כשאתה יוצא מעבר לגרסה של עצמך שהם הכירו, זה מערער אותם. זה מאיים עליהם. מי אתה שתחליט ללמוד בחוץ, מי אתה שתחליט שאתה מפסיק לשתות, לעשות סמים, לצאת, לעשן, לעבוד כשכיר, לפתוח עסק, לצאת לטיול לבדך, להחליף גרדרובה? אתה מתנשא? אתה יותר טוב מאיתנו? אתה רוצה משהו אחר, מעבר לנו? הרצון לצמוח לצד אלו שמבקשים בקיבעון מאיים עליהם. והאיום מביא התנגדות בדמות הקטנה, זלזול, בוז.
רוב החברויות אינן נבנות על חיבור עמוק, אלא על הרגלים משותפים. אם אתה שותה, הם שותים. אם אתה מפגין, הם מפגינים. אם אתה לא שותף לדעה פוליטית אתה בוגד במחנה. לסבל תמיד נוח יותר כשיש חברה. אבל ברגע שאתה מפסיק להשתתף בדרמות, ברכילות ובהרס העצמי, המעגל סביבך מתחיל להצטמצם. לא משום שהם לא מחבבים אותך, אלא משום שהם כבר לא יודעים מי אתה. ולמען האמת, גם אין להם רצון להכיר אותך מחדש. ואז באה הבדידות. ובתחילה הבדידות משתקת. אתה לא מכיר אותה כי לא חווית כמותה. היית לעיתים לבד, אבל לא בודד. ובדידות היא משהו אחר. בדידות היא כשאין לאדם את עצמו. וכדי שאדם ימצא את עצמו הוא חייב לבחור בבדידות. היא תקלף אותו. תהדהד שתיקה, ובאין קולות סביבו, יאלץ האדם לדבר אל עצמו. שם, בנקודה הזו, יתחיל מסע נדודים פנימי שסופו מציאת העצמי. וכשהעצמי נמצא, לפתע החשכה אינה חשוכה ולעולם לא תשוב להיות כי מצא האדם את חברו הטוב מכל. את עצמו. מהמקום הזה גם ימצא את חבריו ה��אים. אלו שאכן נכונים לו.
עומד אדם בצומת חיים. לימינו שביל עפר בודד בו עליו לצעוד לבד. משמאלו שביל מוכר שלא יצעד בו לבד. במה יבחר. האם יצעד לבדו ללא וודאות עד לעיקול הדרך שלא צפה שם יפגוש בעצמו, או יכנע לפחדיו וישאר בדבוקה. האם יבחר להישאר מוקף באנשים כלוא תחת גג צמיחתו, או ילך לבד לזמן מה, לגלות את מה שמעטים ונדירים שמתחברים לגרסה הגבוהה והאמיתית ביותר של מי שהם? כי האירוניה היא שהדרך הבודדה ביותר היא היחידה שמובילה לתחושת שייכות אמיתית.
לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה. כי בהמשך דרכו, זיקנתו. וזיקנה היא אירוע שזור בדידות. אלא שאם הגיע אליה האדם לפני שמצא את עצמו, תכה בו הבדידות בכל עוצמתה, כי יבין שמעולם לא היה מי שהוא כי מעולם לא איפשר לעצמו לחפש ולמצוא את עצמו, ולכן חי את כלא סביבתו ושלשלאות דעה עיגנו נפשו לקרקע. לכן עונשה של בדידות שאדם לא הכיר טרם זקנתו היא חרטה. ואין לתקן. כי חלף הזמן. אך אם יצא האדם לבדו, לצלול אל בדידותו, ומצא בחשכת לבו את עצמו, לעולם לא יחוש בדידות שוב. גם לא בזקנתו. שכן חברו הקרוב והטוב שוכן בו. ויחד, הוא ועצמו, אף פעם לא לבד. כי חיו חיים מלאים, את עצמם.
על ערש דווי נע��מים כלל הפחדים. אם ידמיין האדם את עצמו על מפתן חייו, בעודו צעיר, ישוב מצלילת דמיונו מחוזק. לפתע לא יפחד לגשת לזו שמצאה חן בעיניו בבית הקפה. לא יפחד לצאת לטיול. לא יפחד להגיד את שעל לבו למנהליו. לא יפחד לרדוף את חלומותיו. כי מול המוות, מתגמדים כלל הפחדים כולם, והפחד הגדול והעמוק ביותר נחשף, הפחד לחוות ולהיות את מי שאנחנו בגבולות הזמן שניתן לנו לחוות.
אין לבקש את אהבת העולם. כי אין זו אהבה אלא גג המבקש שנתכופף לדעותיו ואהבתו תלויה בדבר. יש לבקש את אהבתו לנו, זו שמצאנו בחשכת הבדידות, שאחריה, הפכו החיים למסע משותף ואוהב בין האני לעצמי. ומשחק החיים מוצה עד שובע.
בדידות היא החופש להבריא. כדי להיבנות.
@naamuli84 התחלתי ככתבת צעירה למגזין שגם כבר לא קיים, הייתי מקבלת 100₪ לכתבה באתר ו-200₪ לכתבת מגזין מודפסת… אמנם שכר רע ביחס לעיתונות אבל שכר לא רע בכלל לבת ה-16 שהייתי
איל וולדמן ארבע פעמים
באמתשלהחיים, לא יודע למה, אבל צפיתי בראיון עם איל וולדמן ארבע פעמים מההתחלה ועד הסוף.
בפעם הראשונה כתבתי מיד אחרי שלאיש הזה יש יותר תוכן ושדרה מכל מועמד שרץ כעת לבחירות. כתבתי את זה בתחושת בטן. בשלוף.
וצדקתי. (לפעמים התחושה הראשונית מנצחת)
הערב ישבתי וצפיתי בראיון שוב, פעם אחר פעם, שלוש פעמים.
בפעם השניה בכיתי איתו. כי הוא בכה ובפעם הראשונה לא הבחנתי איך האוכל נעמד לו בגרון והוא נלחם ללחוץ אותו מטה כשהוא מדבר על בתו.
בפעם השלישית כעסתי עליו, כי אם אני בנעליו, עם הון כזה, אני מנחית נקמה שמאה שנים קדימה עוד היו מדברים על זה. ואז הבנתי שאני החלש והוא עצום ובעל חוזק נפשי שלא לעשות זאת.
בפעם הרביעית בכיתי שוב מקרקעית הבטן כי האסון שלו והכאב שלו התערבב לי עם הכאב והאסון של משפחתי ובמבט מהצד על עצמי התביישתי כי אני עזבתי. כי אני נחלשתי. והוא לא. וקינאתי בו על חוזקו.
אחר כך קראתי את התגובות למה שכתבתי עליו בציוץ הקודם. חלק מהתגובות הציגו את שטיפת המוח ששטפו הערוצים הנלוזים שפלגו בנו, ושיחקו על נרטיבים שסוחבים על עצמם המתבטאים עוד מבטן. כמה מגוחך שהצליחו לגרום למאופקים לארוז מזוודות בשקט, ולעזוב.
אבל אם להיות ישר, עם עצמי בעיקר, לא עזבנו. התרחקנו. כדי להתחזק. כדי לשוב ולהצביע, ולתקן, ולבנות את מה שנהרס. אני יודע את זה. בשנים האחרונות אני מסתובב עם ילדי בעולם ופוגש ישראלים רבים. טוב להם. שקט להם. נעים להם. אבל בקרקעית הבטן יושב געגוע והם כולם/ן היו שבים לארץ אילו היתה שוקטת. לא מ��ולגת. לא זועמת. לא מצליפה. לא מבולבלת. לא דורסנית ולא שטופת תודעה מטפשת של בעלי אינטרס לפלג בנו בגזלייטינג מהונדס כדי שנריב בינינו ולא נתלכד לריב מולם.
תודה על המילים שלך וולדמן. חיזקת אותי.
יש בך יותר תוכן ושדרה מכל מועמד שרץ כעת לבחירות. חבל שאתה לא רץ.
שלא תדע עוד צער לעולם.
Trying to escape the summer heat, New Yorkers sleep on a fire escape during a sweltering night in New York City, 1948.
In 1948, before air conditioning was common, New York City’s summer heat often became unbearable. On the hottest nights, tenement residents dragged mattresses, pillows, and blankets onto fire escapes, where even a slight breeze offered relief from the sweltering apartments inside.
A famous photograph taken on August 30, 1948, on East 11th Street shows women and children sleeping side by side beneath the open sky, turning fire escapes into makeshift bedrooms. The image captures both the harsh realities of postwar city life and the ingenuity of New Yorkers finding ways to cope with extreme heat.