כל פעם שאני קוראת ספרים עם עלילות שמתרחשות בירושלים, הלב שלי מתרחב.
אין דבר שיותר מרגש אותי מתיאורי הרחובות ומחוויות ה��בגרות בעיר.
אני כל כך שמחה שזו הילדות שמחכה לבן שלי. אין על העיר הזאת ולא תהיה
מה שקורה בלבנון זה איוולת שאין לתאר.
עוד חודש שולחת לשם את בן זוגי שוב, שיבלה פעם שלישית ברציפות את תקופת החגים במילואים.
איזה כשלון קולוסאלי של ממשלת הטבח. שלוש חזיתות פתוחות, כל ההישגים הצבאיים נשחקים עד דק. שום הישג מדיני, רק מריחת זמן וזלזול בחיילים. פשוט נורא.
הייתה לי דילמה מקצועית סביב עבוד�� עם שוק מסויים, שילמתי ליועץ שאני מאוד מעריכה והתייעצתי איתו במשך שעה. כל מה שהוא אומר, נוגד לחלוטין את מה שהצאט והקלוד אומרים. מי צודק?