רוצה לשתף על מיזם שאני ממוביליו. מאז המלחמה א.נשי טיפול מתנדבים (פסיכולוגיה עו"ס וטיפול באמנות) יוצאים לרחוב ומציעים "תמיכה נפשית ראשונית" לכולם. אנחנו פונים שואלים "מה שלומך?" הסיפורים קשים ומרגשים. @calcalist עשו עלינו כתבה. לפרטים נוספים התנדבות ותרומות https://t.co/EkpK40eqNw
שקמה ברסלר היא הזמרת והאורחת שלי היום ב"מה התוכנית?"
כל כך התרגשתי לקראת זה שקירצפתי את כל הבית.
דיברנו על חזון וחלומות, על תוכניות, על פיזיקה וגם על רן ונינט ו"אהבה מעבר לפינה"
היינו ברחובות, בכיכרות, במילואים, בחזית, בכיכר החטופים, ובכל חזית של המאבק על המדינה האהובה שלנו. עכשיו אנחנו לוקחים את הכוח שנלחם פה על המדינה - הכוח שבנינו - אל הקלפי ואל הממשלה הבאה.
עלינו להוביל לשינוי אמיתי - ביטול חוקי ההפיכה, ביצור שלטון החוק והבטחה כי ישראל תהיה חופשית, חזקה ודמוקרטית.
בלי הדמוקרטים לא תהיה דמוקרטיה.
זו תמונה שצילמתי ב-7 באוקטובר בעוטף כשראיתי את יאיר גולן בחילוצי ��צועים מהנובה.
מיד אאתר את התמונה המקבילה ב-7 באוקטובר של ניסים ואטורי מחלץ עצמות אחרי שנרדם על הבטן ונתפס לו הצוואר.
לדעתי, כל מי שחבר היום בקואליציה לא יכול להיות חלק מהקואליציה הבאה
האנשים שקידמו את ההפיכה המשטרית, נתנו יד להפקרת החטופים, עבדו כדי לשמר את בן גביר וסמוטריץ בעמדות ��וח והרימו את היד בתמיכה בחוקי הביזה ובמינויים הזויים
לא יכולים להיות חלק מהתיקון
הם לא רק חלק מהבעיה - הם הבעיה
תודה על התרגום. מתכתב עם החוויה של רבים כמוני באקדמיה הישראלית. שיחה עם פעילים ליברליים באקדמיה בעולם שפעם היו פתוחים לשיחה איתי, חלקנו ערכים, התווכחנו. והיום אני מסומן מראש כי אני ציוני. ובזה תם הדיון.
המסמך הזה הוא חובת קריאה!
מכתב ההתפטרות המפואר של ז׳אן קטרמר (Jean Quatremer), אחד העיתונאים החשובים בצרפת, איש שמאל סוציאליסטי בכל רמ״ח איבריו
חברים יקרים בליברסיון.
אני מודה: אני ליברטרי ברוחי, וכמו כל ליברטר – גם פרובוקטור. לא אל ולא אדון. זו בדיוק הסיבה שבחרתי להצטרף ל”ליברסיון” בשנת 1984. עיתון חופשי, פרוע, דיסידנטי ואנטי־קונפורמיסטי – אותו “ליברַסיון 2” שסרז’ ז’ולי ייסד מחדש במאי 1981. “בראשיתו של ליברַסיון היה התוהו”, כפי שכתב בצדק רב, ותוהו־ובוהו ראשוני זה עיצב את העיתון במשך שנים רבות.
חיו בו יחד אנשים בלתי־סבירים אך מלאי תשוקה; אנשים שבילו את זמנם בוויכוחים קולניים ופומביים – דבר שלא היה מתקבל על הדעת בעיתונים הממסדיים והרשמיים – ולאחר מכן היו מתפייסים סביב כוס יין או ארוחה. לא פחדנו משום דבר, ובוודאי לא ממי שלא חשב כמונו. להפך – ביקשנו את העימות. מעולם לא היינו מצנזרים איש או רעיון (למעט כמה חריגים, יש להודות). היה ��סור לאסור – מורשת של מאי 1968, שאפשר היה להתגאות בה, גם אם לעיתים היו חריגות, שליברסיון ידע להכיר בהן באומץ, בניגוד לעיתונים רבים אחרים. היה מותר לשבור את הכלים ולהניח את הרגליים על השולחן.
אבל גם לדברים הטובים ביותר יש סוף. הגיע הזמן שאפרוש.
אני מודה לכל עורכי המערכת לאורך השנים, שאפשרו לי במשך זמן רב לעסוק במקצועי בעצמאות מלאה – הן בתוך העיתון והן בפלטפורמות אחרות. אני מודה גם לרוב עמיתיי, שעימם שמרתי תמיד על יחסים טובים, ולבעלי המניות השונים שמימנו אותנו בנדיבות רבה, מבלי להתערב מעולם בעבודת המערכת. על כך אני יכול להעיד אישית.
אני עוזב, אך לא בגלל אירופה – ה��ושא שלו הקדשתי בתשוקה חלק גדול מחיי המקצועיים. אני שייך לשמאל הסוציאל־דמוקרטי הנאבק בפונדמנטליזם הדתי מכל סוג, בגזענות, באנטישמיות, באפליה, בשנאת מוסלמים, בסקסיזם, בהומופוביה, באי־צדק חברתי ובמשטרים סמכותניים. זהו שמאל הרואה בחירויות הפרט והכלל – ובמיוחד בחופש הביטוי – ערכים מקודשים, שאינו מתפשר על שלטון החוק ועל הרפובליקה.
לצערי, אני נאלץ להכיר בכך ששמאל כזה הפך כיום למיעוט, ואולי אף למין נכחד. מחשש שיואשם ב”אסלאמופוביה” או בניאו־קולוניאליזם, או מתוך ציניות פוליטית המבקשת למשוך הצבעה קהילתית, חלק מן השמאל הפוליטי והתקשורתי מוכן כיום לסבול בתוכו שיחים הומופוביים, מיזוגיניים, טרנספוביים, אנטי־חילוניים, אנטי־חופש הביטוי וקלריקליים – ואף לכרות עמם ברית.
מאז הפוגרום של 7 באוקטובר, אותו שמאל הפך את התנגדותו למ��שלת נתניהו – התנגדות שאני שותף לה לחלוטין – ואת תמיכתו הלגיטימית במטרה הפלסטינית, לאנטי־ציונות אלימה, שהיא מסכתו של אנטישמיות חסרת רסן, כפי שהבין היטב ולדימיר ינקלביץ’. מדובר בשלילה של ערכי השמאל ושל ערכי הרפובליקה גם יחד.
מפגינים מול בתי כנסת. תוקפים יהודים. צועקים “הייל היטלר” בהפגנות. מונעים מאינטלקטואלים, אמנים, מדענים ועיתונאים להשמיע את קולם רק משום שהם יהודים, ולכן ציונים, ולכן – כביכול – “רוצחי עם”. כל מי שאינו מתיישר עם הקו הזה, יהודי או לא יהודי, מוכתר מיד כפשיסט – בשם אנטי־פשיזם מסוג חדש, שדומה, באלימותו ולעיתים אף בתוצאותיו הקטלניות, בדיוק למה שהוא מתיימר להילחם בו.
כמו בימיה היפים של ברית המועצות ושל הקומינטרן, משטרת המחשבות מטילה טרור אידאולוגי באמצעות חרמות, השמצות ו”תרבות הביטול”. היהודים עוברים נאציפיקציה; ישראל והיהודים בעולם מואשמים ברצח עם, כפי שבעבר הואשמו ברצח האל; זכותה של ישראל להתקיים נשללת – דבר שאינו קורה לאף מדינה אחרת; והאנטישמיות נתפסת, למעשה, כדעה לגיטימית ולא כקו אדום מוסרי.
כן – כל אלה מותרים.
אבל להוקיע אנטישמיות ואנטי־ציונות, להגן על זכותה של ישראל להתקיים, לערער על הטענה שישראל מבצעת רצח עם או מרעיבה במכוון אוכלוסייה, להזכיר את השימוש שעושה חמאס באזרחים כמגן אנושי, או להעלות שאלות על האופן שבו ארגונים אסלאמיסטיים מנצלים את אונר”א או את האו”ם – זה כבר אסור.
ובכל זאת אני אומר לכם, אני שאינני יהודי: האנטישמיות, על כל מופעיה – גם המעודנים והמרומזים ביותר – היא הסימן המובהק ביותר לשנאת הרפובליקה, החירות, שלטון החוק, השוויון וההומניזם. היא מבשרת את בואו של הטוטליטריזם.
השמאל החדש הזה, המתבוסס באנטישמיות, מגן רק על חופש הביטוי של מי שחושב כמוהו. ה��א מבחין בין קורבנות “טובים” ל”רעים”, במקום להגן על האנושות כולה. הוא מעליב ומשמיץ כל מי שאינו ניצב דום מול התעמולה, השקרים והשנאה שלו.
כשהחלטתי להצטרף לדמוקרטים לתקופת קמפיין הבחירות אני אשכרה הפסקתי לכתוב לארץ נהדרת ובוואלה כי לא רציתי שמישהו יבוא אח״כ בטענות על קשרי תקשורת-שלטון אפילו לא למראית עין. כל זאת בזמן שעמית סגל הפרשן היודע-כל משמש כקמפיינר נוסף של נתניהו באולפן ערוץ 12. נראה לי שמישהו צריך לעשות סדר.
קחו ממטרה מסתובבת ובמקום להשפריץ מים החוצה, תנו לה לשאוב אותם פנימה.
לאיזה ��יוון היא תסתובב?
לפני 140 שנה ארנסט מאך חשב שהתשובה ברורה.
פיינמן נתן הסבר והיפוכו...
ובניסיון לבדוק, פוצץ בטעות את המעבדה💥
מאז, הפיזיקאים המשיכו להתווכח על התשובה במסיבות.
עד לאחרונה.
שרשור מסתובב🧵⬇️
מזמן לא כתבתי שרשור, ויהיה זה רק הולם שאחדש את המסורת עם שרשור לכבוד המונדיאל.
במונדיאל הזה נעשה לראשונה שימוש באמצעי טכנולוגי ייחודי שמקורו בכלל בעולם הצבאי. זה אמצעי שאחראי גם להדחה של קרואטיה בשמינית הגמר וגם לתפקוד התקין של צוללות גרעיניות.
שרשור 🧵⬇️
אף אחד בממשלה לא ייקח אחריות על הקטסטרופה המטורפת הזו. אף אחד. תזכרו מה אני אומר לכם. בכירים בצה״ל יתפטרו, חלקם יודחו, אבל לא יהיה אדם אחד בממשלה - לא ראש הממשלה, לא שר הביטחון, לא חברי הקבינט הביטחוני, שייקחו אלפית אחריות. כשהמלחמה הזו תיגמר ונספור את מתינו, תחל הבריחה מאחריות.