פרויקט 929

מדברים איתכם על פרק תנ"ך אחד ביום וגם על עוד דברים של תורה, נביאים או כתובים (מפתיע אה?)

[פרויקט 929 @Project929]

שאלות ההנהגה, האחריות והמוסר שעולות בספר שופטים הזכירו לנו מאוד את הפוליטיקה הישראלית. זה חייב סדרה של שיחות צפופות בין הרב בני לאו לפרשן הפוליטי של ערוץ 2, עמית סגל. הנה הראשונה, שמשווה בין הפוליטיקאים של ימינו ביחס לאלו של פעם.

בני: הכניסה לספר שופטים מציגה מנהיגות שבאה והולכת. אם מתארים את משה כ"פני חמה" ואת יהושע כ"פני לבנה" אני רוצה לתאר את השופטים כ"פני כוכבים". באים והולכים כמו שבאו. מעגל חוזר של ספר בן 400 שנה המתאר מהלך סרקולטיבי של עם שמשתלב בתרבות המקומית, שוכח את ייחודו ואמונתו, מישהו מבחוץ מזכיר לו שהוא גורם זר, מתנפל עליו ומשעבד אותו. משום מקום צומח מושיע בדמות מנהיג מקומי ומחלץ מצרה. כשהוא מתפוגג השגרה חוזרת ואיתה השכחה והצרה. אתה מתבונן על חברה שמונהגת על ידי מושיעים שבאים והולכים ולאן זה לוקח אותך? מה זה אומר על החברה? מה זה אומר עלינו?

עמית: המוזרות שדוקרת את העין הישראלית-מודרנית יותר מכל אחת אחרת בפתח ספר שופטים היא היעדר המוסדיות. אם ראש ממשלה הולך, חלילה, לעולמו, לא התפקיד הוא שמת, אלא האדם. השלטון הוא מעין ציר מגנטי שמסתובב ומתמלא, ללא חלל ריק. האמריקנים אומרים על סגן הנשיא שלהם שהוא "במרחק פעימת לב" מתפקיד הנשיא. אם האזרח מספר 1 מת, בלי השבעה ובלי טקס, מתמנה סגנו לנשיא. כך גם אצלנו, בהבדלים המתחייבים. אבל יהושע בן נון לא הוגדר - תקן אותי אם אני טועה - כנשיא ישראל, מנהיגה, או כל תואר אחר. משה היה משה, ויהושע אחריו - יהושע. עכשיו הוא מת. הוא הלך לעולמו בסוף ספר יהושע וחוזר לקאמבק מוזר, מעין פלאשבק, בפרק ב. אבל הוא מת. ואין לו יורש. היעדר ההנהגה המסודרת הוא האימה בהתגלמותה.

כתבת על משה שהוא כפני חמה ויהושע כפני לבנה, והשופטים כפני כוכבים. ואכן, כל ספר שופטים נראה כמעין אודישן כזה, ל"כוכב נולד". אומרים על הפוליטיקה בישראל שהמפלגה הכי ותיקה בה היא מפלגת המרכז התורנית. ידין, רפול, לפיד, עוד לפיד, כחלון. השם מתחלף אבל העיקרון נשאר. גם כאן: מגיע שופט, דמות אלמונית לחלוטין, סוחף את כל ישראל, איש איש ואביזרו: לחי חמור; חרב פיפיות; אנשים ריקים; כוס חלב. וכפי שהוא בא, כך נעלם.

לפני הרבה שנים סיקרתי מסיבת עיתונאים של ערוץ 1. מנהל התכניות, שלא ממש הבין בטלויזיה כי היה מינוי פוליטי, ביקש להציג את אחת הסדרות. הוא זכר שיש דבר כזה "קומדיית מצבים", ויש דרמה. אבל התבלבל לו, אז הוא כתב: זו דרמת מצבים. ספר שופטים נראה כמו דרמת מצבים, או יותר נכון - כטרגדיית מצבים ללא הנהגה.
——-
@amit_segal @929Benny1

[פרויקט 929 @Project929]

📷
זהו! ספר יהושע מאחורינו, ואנחנו מתחילים את ספר שופטים. שופטים הוא לא רק ספר חדש, אלא גם התחלה חדשה בהיסטוריה של עם ישראל ופרק חדש בסגנון הסיפורים בתנך. אם עד עכשיו היה לנו מנהיג ברור וסיפור אחיד ורציף, שעוקב אחרי עלילותיו, מעכשיו אנחנו פוגשים כל פעם דמות של מנהיג אחר, והסיפורים מתחלפים בקצב מהר מאוד.

לכבוד פתיחת ספר שופטים, הנשיא לשעבר ראובן ריבלין כותב על הסטייל החדש של הסיפור התנכי שנפגוש, ועל הקשר לתרבות הסלבריטי היום:

״ספר שופטים, שכעת אנו עומדים בפתחו, מעמיד אותי תמיד בדילמה. מחד, הדמויות המופיעות בו, בחלקן הגדול, זכורות לכולנו, חרותות בתולדות עמנו. גדלנו על שירת דבורה ומנהיגותה, על כוחו ויצרו של שמשון, ועל כשרונו הצבאי-פיקודי של גדעון. כנער, למדתי על פה פסוקים על גבי פסוקים מספר זה, את רובם אני זוכר עד עצם היום הזה.

מאידך, ארעיותן של דמויות המפתח בספר שופטים היא מטלטלת. הם מופיעים ככוכבים מבהיקים בשמי האומה, במהלכה של תקופה היסטורית שבה העם נתון במשבר מנהיגות חריף, שבו איש הישר בעיניו יעשה, וארעיותן נוגעת בראש ובראשונה לטווח הזמן הקצר בו הן היו רלוונטיות בפועל, טווח הזמן שבו העם נהג כשורה.

המדרש מלמדנו כי "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" (תלמוד בבלי בבא בתרא עה, א). ואני תוהה היכן זה מעמיד את השופטים הארעיים? אם משה הוא כחמה ויהושע כלבנה, מי הם גדעון? ויפתח? ואהוד בן גרא? האם גם להם נמצא דימוי בגרמי השמיים? האם הם ככוכבים – מבהיקים לרגעים על פני שחור השמים, מאירים את דרכנו ונעלמים?

הצנחנית חנה סנש – בעצמה כוכב שזרח  לזמן מועט, אך האיר לדורות – כתבה בשירה:
"יש כוכבים שאורם מגיע ארצה,
רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.
יש אנשים שזיו זכרם מאיר,
כאשר הם עצמם אבדו ואינם.
אורות אלה המבהיקים בחשכת הלילה –
הם הם שמראים לאדם את הדרך".
---
אנו חיים בדור שבו ה׳כוכבנות׳ היא ערך. אנחנו מסנוורים מאורם של אנשים המופיעים בשמינו לרגע ומייד נעלמים. אם יש דבר שניתן ללמוד מהשופטים, אולי יותר מכל, הוא דווקא ניצול הזמן המועט לעשיית דבר מה משמעותי. עצם זה ששמם ומעשיהם של השופטים טבועים עמוק כל כך בזיכרון הקולקטיבי של עמנו, מלמד אותנו כי דווקא המעשים הם אלה שייזכרו, הפעולות גורמות לכך שהאדם ייזכר לדורי דורות.

בימים של "כוכבים נולדים", בבישול ובשירה, וגם - לצערי - בבית המחוקקים, ראוי לנו שנזכור את מורשתם של השופטים. אנשי מעשה, אשר לעתים לא היו מובילי חזון מוסרי, אך תמיד נרתמו בכל כוחם לטובת העם, ובשל כך נזכרו לדורות.״

מה דעתכם? האם אפשר לעשות שינוי בפרק זמן קצר ומשמעותי? או שאנחנו דווקא שואפים למנהיגים שנשארים הרבה זמן בתפקיד? ספרו לנו!

[פרויקט 929 @Project929]

ספר יהושע הוא לא רק סיפור מיתולוגי - הוא גם סיפור המפגש הראשון של עם ישראל עם ארץ ישראל. ההרים, העמקים, הערים והנחלות שאנחנו פוגשים עכשיו ב929, הם בדיוק המקומות שאנחנו נוסעים בהם בשבת, מטיילים בהם בחגים או רואים מהחלון של האוטו בדרך לעבודה.

כדי לחגוג את הכניסה לארץ ולבדוק כמה אתם באמת מכירים את המפה המקראית שלנו, אנחנו משיקים פעילות מיוחדת: מדי פעם נעלה כאן חידת לוקיישן גאוגרפית מתוך הספר! חושבים שיש לכם ג'י-פי-אס תנ"כי? יודעים לחבר בין אז להיום? בואו נראה אתכם בחידה השניה שלנו 👇

והפעם:

📍 כאן התרחש אחד הקרבות הדרמטיים ביותר בספר, שלוּוה בנס קוסמי של ממש במהלך המרדף של יהושע וצבאו אחרי קואליציית חמשת מלכי האמורי. המקום נמצא באזור השפלה, ממש על הדרך לירושלים (סביבת פארק קנדה ולטרון של ימינו). אבל היום, רובנו מזכירים את השם של המקום הזה כשאנחנו עומדים בפקקים.

יודעים באיזה אתר מדובר? 🌙🚗 כתבו לנו! 👇

[פרויקט 929 @Project929]

איך מצליחות נשים להתנהל בעולם גברי ופטריארכלי בלי להימעך תחתיו? בספר יהושע, בין רשימות גבולות ונחלות ארוכות, מסתתרים ארבעה פסוקים בלבד שמקפלים בתוכם דרמה משפחתית, פוליטית ונשית מרתקת – סיפורה של עכסה, בתו של כלב בן יפונה, שניתנה כפרס למנצח בקרב אך סירבה להישאר רק פרס.

הסופרת המוערכת יהודית רותם כותבת בעקבות הדמות האניגמטית והמרתקת של עכסה, בטור מיוחד לפרק היומי שלנו, יהושע טו:

״אני מרשה לדמיוני לטייל חופשי ביער האסוציאציות שלי, המנער את ענפיו בהתלהבות למקרא ארבעת הפסוקים ביהושע פרק טו, פסוקים טז-כ. דרמה שלמה מקופלת בתוכם, מהדהדת דרמות אחרות שגיבורותיהן נשים, המנסות להתנהל בעולם גברי בלי להימעך תחתיו.

הנה כלב – משרידיו היחידים של דור המדבר, האיש אשר לא הביא דיבת הארץ רעה. הוא ראש שבט יהודה, שופט, כעין מלך, והוא מבטיח, "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה" (טז). הפטריארך המעניק את בתו כמתנה, מזכיר לי את יפתח, שופט אף הוא, המעניק את בתו כקרבן תודה על נצחונו בקרב. המיתולוגיה היוונית ומיתולוגיות אחרות מספרות על מלכים שהעניקו את בנותיהם השתוקות למי אשר יפתור את החידה, או יקטול את המפלצת, או ידביר את האויב.

והנה עכסה: היא אינה קרבן כבת יפתח האומללה, חסרת השם. בדמיוני, עכסה ועתניאל, האיש אשר לכד את עיר האויב, עמדו מאחורי תוכנית האב. הרי עתניאל בן קנז היה אחיינו של כלב, ומכיוון שכך, הכירו בני הדודים זה את זה והיו לנאהבים. אולי לא ידע כלב על האהבה שנרקמה תחת אפו, ואולי ידע ותמרן, או תומרן. מכל מקום, עכסה נישאה ללא ערעור לבן דודה הגיבור, השופט לעתיד.

אך משהגיעה עכסה לנחלת בעלה, נפלה רוחה למראה ארצה החדשה, המנוגבת ממים. מאחר שעתניאל לא נענה לבקשתה לשפר את מצבם (אולי התעייף בקרב), חזרה עכסה לבית אביה ודרשה זאת בעצמה. כל צעד שלה תוכנן: תחילה צנחה לעיני אביה מהחמור, כמו האם רבקה שנפלה מעל הגמל למראה יצחק. זו הייתה מניפולציה נשית עתיקה, שהעידה על צניעות וענווה ועל הכרת מקומה הנחות של האשה, ומטרתה הייתה להרגיע את הגברים מפני הנשים רבות התעלומה, המגלות טפח ממזימותיהן ומכסות טפחיים.

עתה, אחרי שאביה התרשם מנשיותה הכנועה ("מה לך?"), נקטה עכסה בשיטתן של בנות צלפחד, אחיות המדבר האמיצות והחכמות. כמוהן התייצבה מול המנהיג - אביה - ותבעה את שהגיע לה: "תנה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני"

על פירוש המילה "ברכה" נחלקו המפרשים, יש סבורים שהכוונה לברכת מים, אותן גולות מים (מעיינות) שביקשה וקיבלה, ויש הסבורים שהכוונה היא לברכה חומרית, פרנסה וכלכלה עתידית לה ולמשפחתה. האסרטיביות של עכסה זעזעה את אמות הסיפים, כי על כן המקרא חוזר ומספר את הסיפור שוב, ומילה במילה. (שופטים, א, יב-טז).

עכסה, אישה אמיצה, חכמה ומעשית, כה חבל שאת המשך עלילותייך בחר המקרא לכסות״
.
רוצים לקרוא עוד על נשים בתנך ? > https://t.co/htFPW0YP7M

[פרויקט 929 @Project929]

מי מאיתנו לא מצא את עצמו מייחל, לפחות פעם אחת, שהשעון יעצור מללכת? בעולם המודרני, שבו כולנו מנהלים מרדף בלתי פוסק אחרי הזמן – בין העבודה, המשפחה והרצון להספיק עוד קצת לפני שהיום נגמר – הזמן הוא המשאב היקר והחמקמק מכולם. אבל מה קורה כשמישהו מצליח לשבור את חוקי המשחק ולעצור את השמש בשמיים? שרון מייבסקי מביאה לנו מבט ישיר, מפוכח ומלא הומור על הפרק היומי (יהושע י'):

"אָז יְדַבֵּר יְהושֻׁעַ לה' בְּיּום תֵּת ה' אֶת הָאֱמרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעון דּום וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלון:
וַיִּדּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקּם גּוי איְבָיו הֲלא הִיא כְתוּבָה בסֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלא אָץ לָבוא כְּיום תָּמִים" (י, יב-יג).

יהושע אחרי שעות של מערכה קשה, חושש שאם ייעלמו לו שעות האור הוא יפסיד. אלוהים עושה את מה שעושה, גרמי השמים מתארגנים מחדש, השמש נעצרת, ולאורה יהושע משלים את הקרב על הצד הטוב ביותר עבורו ועבור בני ישראל. יהושע בעצם מקבל עוד זמן פציעות והגביע נכנס לארון הנצחונות של המצביא הגדול.

זמן הוא דבר חמקמק. רבים מאתנו במרדף אחריו, לרוב אין ממנו מספיק, הוא עובר מהר מידי. בעולם המודרני אנחנו עבדים של זמן מאוד מסוים. רבים מאיתנו מקדישים זמן רב מידי למקום העבודה, פחות זמן לעצמנו, למשפחות שלנו.

אולי אני "אמורה" להיות לטובת יהושע. אחרי הכל אנחנו משחקים באותה קבוצה מדומיינת, אבל יהושע שובר את החוקים. יהושע מוציא עצמו מההתמודדות האנושית שכולנו מתמודדים איתה - זמננו מוגבל, אנחנו בני חלוף ואף אחד לא יכול לעצור את החילוף בין יום ליום הרודף אותו. אם הייתי שם הייתי דורשת מהשופט פסילה טכנית של המשחק.

[פרויקט 929 @Project929]

מלחמה היא תמיד אירוע כפול: מצד אחד, היא מהלך ציבורי רחב, ומצד שני, ברגע האמת, המלחמה היא החוויה הכי פרטית שיש. 
הסופר והמשורר מירון ח. איזקסון  לוקח אותנו אל ספר יהושע (פרק ו') – רגע כיבוש יריחו. מדוע - דווקא בתוך המהומה הלאומית העצומה - בוחר התנ"ך לעצור ולהתמקד ברחב? וכיצד - גם במהלכים ההיסטוריים הגדולים ביותר - המחויבות המוסרית לפרט ולנאמנות אישית לעולם אינה הולכת לאיבוד?

״מלחמה היא הפעולה הכוללת ביותר שישנה והפעולה הפרטית ביותר שישנה. 
מצד אחד מלחמה לאומית מביאה לידי ביטוי את הציבור על כל חלקיו.מלחמות יהושע לכיבוש הארץ הן הביטוי למהלך הלאומי ביותר האפשרי של התנחלות בארץ המובטחת ומימוש חזונו הגדול של משה רבנו. המלחמה משתפת את כל נציגי העם ואין שבט שיכול להיות פטור מחלקו יהא אשר יהא. 

ובאותה עת ברור לנו שבזמן מלחמה כל איש ואיש עומד לגורלו. הגבורה והחרדה, ההתמודדות והגעגוע הביתה. והנה מלחמתם הראשונה של ישראל בכנען, כיבוש יריחו, מבטאת בדרך מורכבת את הצד הציבורי הכולל ואת הצד האישי.

מבחינה לאומית תכניתו של יהושע ברורה וסדורה: תקיעת השופרות, הקפת העיר, נפילת החומות. ועִם זאת בתוך כל המהלך הגדול מדגיש ספר יהושע את האדם המסוים: רחב הזונה אשר החביאה את המרגלים. אותה אישה שהובטחו לה חייה כנגד נאמנותה ומסירותה. "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ" (ו, יז). 

בתוך כל המהומה וההתרגשות העצומות אין לזנוח את המחויבות האישית לאדם מסוים. ולא רק זאת אלא שהדבר מבוצע על-ידי המרגלים עצמם. הם שנשבעו לה והם שצריכים לקיים.

"וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּצִיאוּ אֶת רָחָב וְאֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ וְאֶת אַחֶיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ וַיַּנִּיחוּם מִחוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל… וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ" (ו, כג-כה). 

גם במהלך הלאומי הגדול ביותר, גם בתוך מלחמת מצווה מובהקת, שאלת הפרט אינה יכולה ללכת לאיבוד. לא במה שנוגע להתנהגותו של החייל האחד ולא במה שנוגע למחויבות ונאמנות לאדם יוצא דופן מהצד השני. אגב על-פי אחד המדרשים יהושע נשא את רחב לאישה!״

איך שומרים על האנושיות והמחויבות האישית שלנו בתוך סערות גדולות? 
נשמח לשמוע את המחשבות שלכם!

[פרויקט 929 @Project929]

השבוע יחול עיד אל אדחה: חג הקורבן. אתם בטח כבר מכירים את הקשר בין החג ובין סיפור העקידה, ויודעים שבמסורת האיסלאם הבן שאברהם עוקד הוא ישמעאל ולא יצחק. אבל שאלתם את עצמכם פעם למה?

כשהדת האסלאמית התגבשה במאה ה-7 לספירה בחצי האי ערב, היא אימצה גיבורים מקראיים רבים, אבל יצקה לסיפורים משמעויות שיתאימו לתיאולוגיה החדשה. האסלאם רואה בישמעאל את אבי האומה הערבית (בעוד יצחק הוא אבי העם היהודי). לכן, כשסיפור העקדה המקראי עבר אדפטציה, המסורת המוסלמית "הזיזה" את הפוקוס אל האב הקדמון שלהם, ישמעאל, כדי למקם אותו במרכז הברית והמסירות לאל.

ועדיין - למה דווקא ישמעאל?
לפי המסורת האסלאמית, איברהים (אברהם) נצטווה על ידי האל לקחת את אשתו האג'ר (הגר) ואת בנם אסמאעיל (ישמעאל) ולהשאיר אותם בעמק שומם וצחיח בחצי האי ערב – היכן שנמצאת היום העיר מכה. כשהמים שלהם נגמרו והאג'ר חיפשה נואשות עזרה, מתואר שהתרחש נס ומעיין מים פרץ מהאדמה. המעיין הזה, הידוע עד היום כבאר זמזם, אפשר להם לשרוד והפך את המקום למוקד משיכה חיוני עבור שבטים נודדים שעברו באזור.

נקודת השיא בסיפורו של ישמעאל באסלאם היא חזרתו של איברהים למכה כעבור שנים. יחד, האב והבן בונים (או מקימים מחדש, לפי חלק מהמסורות) את הכעבה – המבנה המרובע במכה שהוא המקום הקדוש ביותר באסלאם, ואליו פונים מוסלמים בכל העולם בזמן התפילה. הפעולה הזו מקבעת את אסמאעיל לא רק כבן אלא כמייסד-שותף של המרכז הרוחני המוסלמי.

כשגדל במכה, אסמאעיל בא במגע עם שבט ערבי קדום בשם "ג'ורהום" (Jurhum) שהתיישב סביב המעיין. הוא למד מהם את השפה הערבית, נשא אישה מבנות השבט, והשתלב בתוכם. דרך הנישואים הללו, הוא הפך לאב הקדמון של קבוצה גדולה של שבטים בצפון חצי האי ערב, המכונים "הערבים המתערבים" (אל-ערב אל-מסתערבה) – אלו שאימצו את התרבות והשפה הערבית והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה.

הנביא מוחמד, מייסד האסלאם, נולד לאחד מהשבטים האלו - שבט קורייש, שבט שמייחס את שושלתו ישירות לאסמאעיל בנו של איברהים. השושלת הזו היא קריטית: היא מחברת את הנביא מוחמד ישירות לאמונה המונותיאיסטית הטהורה של אברהם, ומבססת את הלגיטימציה ההיסטורית והדתית של האסלאם כהמשך טבעי וישיר לאמונת האבות הקדומים.

מעניין לציין שגם התנ"ך, אף שהוא מתמקד בברית עם יצחק, מניח את התשתית הגיאוגרפית והאתנית הזו. ספר בראשית מתאר שישמעאל גדל ב"מדבר פארן" (אזור המזוהה עם חצי האי ערב וסיני), ושנולדו לו 12 נשיאים ששמותיהם מזוהים היסטורית עם שבטים במרחב המדברי. כלומר, הזיהוי של ישמעאל כאבי העמים והשבטים שחיו דרומית לארץ ישראל היה נפוץ במסורת של המזרח התיכון הקדום הרבה לפני לידת האסלאם.

בדומה ל-12 שבטי ישראל שיצאו מיעקב, ספר בראשית מקפיד לפרט את השושלת הזו ומגדיר את בניו כ"שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם" (בראשית כ"ה, ט"ז). השמות המופיעים ברשימה – כמו נביות, קדר ותימא – אינם רק שמות ספרותיים, אלא זהויות המוכרות היטב במחקר. "קדר", למשל, הייתה ממלכה ערבית עוצמתית שמוזכרת שוב ושוב בספרי הנביאים ובתעודות אשוריות, ו"תימא" מוכרת כנווה מדבר מרכזי בצפון-מערב חצי האי ערב.

הפירוט המקראי הזה ממחיש שהמסורת היהודית עצמה לא ראתה בישמעאל דמות שולית שנעלמה מן הסיפור, אלא הכירה בו כאב קדמון של קואליציית שבטים מבוססת במרחב הערבי.
-
הכרתם את השורשים המשותפים והמרתקים האלו? איזה פרט בפער בין הגרסאות הכי הפתיע אתכם?

[פרויקט 929 @Project929]

מי באמת שולט - החוק או הכוח? הוויכוחים על צדק ומערכת המשפט מלווים אותנו כבר אלפי שנים – זה לא התחיל היום. עם תחילת הקריאה בספרי נביאים, זו ההזדמנות שלכם לקבל זווית רלוונטית ובועטת על כל מה שקורה כאן ועכשיו.

הצטרפו עכשיו למסע יומיומי של 10 דקות בלבד, ללא עלות ובדרך שלכם > https://t.co/Ou5yiy86nX

[פרויקט 929 @Project929]

"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" – ידעתם שבמקור זו בכלל נבואת נחמה?

בשיח הפוליטי של היום, המשפט הזה משמש כאשמה חריפה: הסכנה הגדולה ביותר מגיעה מתוכנו. אבל בספר ישעיהו (פרק מ"ט), המשמעות הפוכה לחלוטין. הנביא מבטיח לירושלים החרבה שהבנים שלה חוזרים, ואילו האויבים שהרסו והחריבו אותה – עומדים לפנות את השטח ולצאת ממנה.

לצד הנחמה, ישעיהו מזכיר לנו שחוסן לאומי לא נמדד רק בכוח צבאי, אלא קודם כל בחוסן מוסרי וחברתי. כשיש שחיתות ומזניחים את החלשים, המדינה פוגעת בעצמה עוד לפני שהאויב מגיע לגבול.

ספרי נביאים, שאת הקריאה המשותפת שלהם אנחנו מתחילים ממש בקרוב, הם לא היסטוריה רחוקה – הם המדריך המדויק ביותר להבנת האקטואליה והחברה שלנו היום.

מזמינים אתכם להצטרף אלינו לקריאת נביאים, ולגלות איך הטקסטים האלה ממשיכים לכתוב את הסיפור של כולנו בכל יום מחדש > https://t.co/Ou5yiy86nX

[פרויקט 929 @Project929]

אם יצא לכם לעקוב אחרי הוויכוחים הפוליטיים בישראל בשנים האחרונות, בטח שמעתם לא פעם את הביטוי הטעון "עוכר ישראל". בשיח המודרני, זו מילת גנאי שמטיחים במי שנתפס כבוגד, כהרסני, או כמי שמחליש את המדינה והחברה מבפנים. אבל האמת היא שהביטוי הזה לא נולד באולפני החדשות וגם לא ברשתות החברתיות. הוא נולד לפני כ-2,800 שנה, בשיאו של העימות הסוער ביותר בהיסטוריה המקומית בין דת ומדינה.

הכל מתחיל בספר מלכים, במפגש טעון ומתוח בין המלך אחאב לנביא אליהו, אחרי שלוש שנים קשות של בצורת ואסון כלכלי בארץ. המילים הראשונות שיוצאות מפי המלך כשהוא רואה את הנביא הן:
"הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?".

בעיני השלטון, אליהו הוא קנאי דתי, קיצוני שמסרב להתפשר עם פולחן הבעל הממלכתי, ובכך מביא חורבן על כולם. אחאב מייצג את המדינה – את הכוח הפוליטי, הכלכלי והפרגמטי – ורואה בנביא גורם חתרני שמפריע לניהול התקין של הממלכה.

אבל התשובה של אליהו מבריקה, והיא מסובבת את הגלגל לחלוטין: "לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ, בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֺת ה'".

כאן, במשפט אחד, נולד המתח הנצחי שבין הכתר למצפון. השלטון מאשים את האופוזיציה הרוחנית בפגיעה באינטרס הלאומי, ואילו הנביא מציב מולה מראה נוקבת ומבהיר: השחיתות הערכית והמוסרית של השלטון היא-היא הסכנה הקיומית האמיתית למדינה. אליהו מזכיר לאחאב שהכוח הפוליטי אינו מוחלט, ושהוא תמיד כפוף לחוק מוסרי עליון.

הסיפור הזה מלמד אותנו שהאשמה ב"עכירת המדינה" היא כלי פוליטי ישן נושן, ושהמתח בין מוסדות השלטון ומוסדות הביקורת הוא לא באג - אלא פיצ׳ר חיוני שנועד לשמור על השלטון מפני שכרון כוח, ולהזכיר לו את תפקידו האמיתי: לשרת את הצדק ואת האדם.

🔥 רוצים לגלות איפה עוד הניצוצות האלה עפו? 🔥
הסיפור של אליהו ואחאב הוא רק טעימה קטנה מהדרמות הפוליטיות, המוסריות והחברתיות הכי גדולות של העם שלנו. ממש בקרוב אנחנו מתחילים את מחזור הקריאה החדש של ספרי נביאים, וזו הזדמנות מושלמת לצלול לטקסטים שעיצבו את המצפון החברתי שלנו, ולגלות כמה הם רלוונטיים לכאן ועכשיו, שנות דור מאוחר יותר.

הצטרפו אלינו לקריאה, ויחד נפתח את הספרים ונשאל את השאלות הקשות. מחכים לכם > https://t.co/Ou5yiy86nX

[פרויקט 929 @Project929]

כולנו מכירים את התחושה של "יום לימודים ארוך" – הרגע הזה שבו המילים של המורה מרחפות מעלינו בזמן שהראש שלנו כבר נמצא עמוק בתוך עולם של דמיון, עיתון או מסך. אבל מה אם הבעיה היא לא בריכוז שלנו, אלא בשיטה? מה אם הידע האמיתי לא יכול לעבור דרך לוח וגיר, אלא רק דרך הרגליים?

יותם טולוב – סופר, עורך דין ופעיל חברתי שכותב תמיד ברגישות על נפש האדם – לוקח אותנו אל הפרק היומי (דברים כ"ט), שבו משה רבנו מישיר מבט אל העם בסוף הדרך. בטקסט קצר ומעורר השראה, יותם מסביר למה גם לבני ישראל לקח ארבעים שנה של הליכה במדבר, של ניסוי וטעייה, כדי להגיע אל ה"נשמע" – ומזכיר לנו שהלמידה האמיתית מתחילה בדיוק ברגע שבו אנחנו יוצאים משער בית הספר אל העולם עצמו.
על "נעשה ונשמע" כדרך חיים של התנסות, ולא רק כסיסמה בכיתה:

'יום לימודים ארוך' כך היו המורים והתלמידים צוחקים על האיטיים שבינינו. איטיים בהבנה, איטיים בביצוע, איטיים בהפנמה. אבל הבעיה שלי לא הייתה באורך יום הלימודים אלא בעצם קיומו. מעולם בכל ימיי לא למדתי דבר דרך כיתת הלימוד. בזמן השיעור מצאתי את עצמי משוטט בדמיון, בעיתון, במחשב. בזמן שהמורה הסביר לנו דברים על העולם העדפתי את העולם עצמו. ויש לי אילנות גבוהים להיאחז בהם. גם בני ישראל לא היו משהו בלימודים פרונטליים.

חמישים יום לאחר יציאת מצרים בני ישראל אמרו 'נעשה ונשמע'. תילי תילים נקשרו לאותן שתי מילים. הפרק שלנו נותן את הצעתו הפרשנית של משה רבנו. 'נעשה ונשמע' - כלומר רק דרך העשייה אפשר להבין. בני ישראל קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות אך לא הבינו דבר. ארבעים שנה אחר כך אומר להם משה – "וְלא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ג). רק כעת, ארבעים שנה לאחר תחילת 'הנעשה' הם סוף סוף הגיעו ל'נשמע'. על כך אומרים חז"ל "ארבעים שנה אין אדם יורד לסוף דעתו של רבו". ארבעים שנה אינה יחידת זמן אלא תיאור דרך. יום הלימודים מתחיל עם יציאת התלמיד משער בית הספר. ארבעים שנה של הליכה במדבר, של התנסות, של כשלונות ונפילות. רק בסופן יכול אדם לקבל לב לדעת.״

רוצים להעמיק עוד בפרק היומי שלנו? כאן מצטרפים > https://t.co/Ou5yiy86nX

[פרויקט 929 @Project929]

מה הופך משהו ל"קדוש"? האם זו תכונה פנימית, סגולה גנטית, או אולי בכלל מערכת של חובות ומעשים? בעוד שהשפה הדתית נוטה לעיתים להצמיד את תואר הקדושה למקומות, חפצים ואנשים, ספר דברים נוקט בגישה שונה, זהירה ומפתיעה הרבה יותר.

פרופ' אסא כשר, חתן פרס ישראל, מומחה לאתיקה ומחבר הקוד האתי של צה"ל, ידוע ביכולתו לנתח טקסטים ומערכות ערכים בדיוק פילוסופי חד. בטקסט לפרק היומי (דברים כ"ח), הוא צולל אל מאחורי הקלעים של השפה המקראית ובודק מדוע משה רבנו ממעט להשתמש בתואר "קדוש". כשר מציע הבחנה דקה אך קריטית בין "עיר הקודש" ל"עיר קדושה", ומזכיר לנו שהתואר "עם קדוש" אינו זכות מולדת, אלא יעד שמותנה בדרך שבה אנחנו בוחרים ללכת.

על ההבדל שבין סגולה למחויבות – דבריו של אסא כשר:
״השפה הדתית של התורה כוללת שימוש מקיף ומגוון בביטויים המיוחדים "קודש" ו"קדוש".

בתחילת דרכו של משה רבנו, הוא מוצא את עצמו עומד על "אַדְמַת קֹדֶשׁ" (שמות ג, ה). את היום השביעי הוא מתאר במילים "שַׁבַּת קֹדֶשׁ" (שמות טז, כג) וימי חג הפסח, הראשון והשביעי, הם ימי "מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שמות יב, טז). לאהרון אחיו הוא מצווה להכין "בִגְדֵי קֹדֶשׁ" (שמות כח, ב) ובכללם "נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ " (ויקרא ח, ט). בצלאל "וכל איש חכם לב" עוסקים ב"מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ" (שמות לו, א) ובידי הלוויים "כְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם" (במדבר ג, לא). בערוב ימיו של משה רבנו, בספר "דברים" כולו, הביטוי הזה כמעט ואינו מופיע. למה?

הביטוי המיוחד "קדוש" גם הוא כמעט ונעדר מספר "דברים". בספרים הקודמים קראנו על "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), על הכוהן שיאכל "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ" (ויקרא ו, יט) וגם על האיש אשר ייבחר במבחן המחתות של קורח ועדתו, "הוּא הַקָּדוֹשׁ" (במדבר טז, ז). בדבריו האחרונים של משה רבנו יש רק "מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (כג, טו) ועכשיו "עַם קָדוֹשׁ" (ט). למה?

הביטויים המיוחדים הם רגישים, מפני שהם נוגעים בעיקר: "כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ב), מצד אחד, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (ה, ז), מצד שני, ומכאן שיש רק אחד שהולם אותו התואר "קדוש". לפיכך, כל ביטוי המייחס את התואר "קדוש" למשהו אחר הוא ביטוי הטעון הצדקה, שמא הוא פסול מעיקרו. כאלה הם הביטויים "הארץ הקדושה", "העיר הקדושה", "הכתבים הקדושים", "הלשון הקדושה" וכיוצאים בהם, הרווחים בלשונות העמים.

בלשון העברית נוהגים ביטויים אחרים. ההבדל דק, אבל חשוב להפליא: לדוגמה, העיר ירושלים אינה קדושה, אין בה קדושה מהותית, בתיה ככל הבתים, רחובותיה ככל הרחובות, הריה ככל ההרים. אלא שהיא "עיר הקודש", עיר שאין בה קדושה מהותית, אבל יש בה זיקה אל הקדוש האחד והיחיד, זיקה בדמות בית המקדש או בדמות זיכרון בית המקדש.

התורה ומשה רבנו מדברים בלשון "קודש" כשהם עוסקים בפרטי המצוות, באביזרי הפולחן, במה שיש לו זיקה אל הקדוש, ברוך הוא. בלשון "קדוש" נעשה שימוש במעגל הרעיוני, שמחוץ למעגלים הסדורים של הפולחן והמצוות. "גוי קדוש" הוא עם הנבדל מכל שאר העמים, לא מפני שיש לבניו ובנותיו סגולות גנטיות מיוחדות. בלשון התורה "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (שמות יט, א), ובלשון שלפנינו, במילים היותר ברורות של משה רבנו: "עם קדוש... כי תשמר את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו" (ט). התואר "קדוש" הולם את העם, בזהירות הראויה, רק כאשר הוא שומר את מצוות אלוהיו והולך בדרכיו.״

מה דעתכם? האם קדושה היא משהו ש"יש לנו" או משהו שצריך לעבוד בשבילו? כתבו לנו בתגובות מהי הזיקה שלכם למילים "עם קדוש" במציאות של ימינו.

[פרויקט 929 @Project929]

כשמחירי הדיור נראים כמו גרף שרק עולה, והחלום על ארבעה קירות הולך ומתרחק, נדמה שהפערים בחברה הישראלית רק מעמיקים מדור לדור. שאול אמסטרדמסקי, מבכירי העיתונאים הכלכליים בישראל (כאן 11), מישיר הפעם מבט אל הכיס הפרטי שלו – ושל כולנו.

לרגל פרשת "בהר", המציגה את המודל המקראי המהפכני של שנת היובל – שבה הקרקעות חוזרות לבעליהן והקלפים נטרפים מחדש – שאול תוהה: האם הגיע הזמן ל"פריש-מיש" נדל"ני שיעצור את שושלות העושר ויעניק הזדמנות שווה גם לנכדים שלנו?

מוזמנים לקרוא את הטקסט הנוקב שלו על צדק, ירושה והפחד ממה שיהיה כאן בעוד חמישים שנה:

אני, אני אין לי דירה אני. גם לא תהיה לי. לפחות לא בקרוב. אני לא לבד בסיפור הזה. כמותי יש עוד רבים שהיו רוצים לקנות דירה, אבל המחירים לא מאפשרים להם. מה הם עושים? חלקם קונים דירה בכל זאת, ועלולים להסתבך בהרפתקה פיננסית עם סוף רע. חלקם, כמוני, פשוט לא קונים אלא גרים בשכירות, ובכל שנה מחדש, בסביבות אוגוסט, מקווים שבעל הבית לא יזרוק אותם החוצה, ולא יעלה יותר מדי את שכר הדירה.

בינתיים, יש כאלה שמצבם אחר. למעשה, כשאני מסתכל ימינה ושמאלה, אני רואה אותם בכל מקום. זוגות בני גילי, שקונים דירות, ועוד דירות יקרות במיוחד. הם עושים את זה כי ההורים שלהם עוזרים להם. עוזרים להם הרבה מאוד.
עיני לא צרה בהם. להפך, הייתי עוזר לילדיי לו הייתי יכול. אבל העניין הזה, היכולת של הורים מסוימים לעזור לילדיהם לרכוש רכוש, לצבור אותו, ובתורם – להעביר את הרכוש הזה הלאה – היא שמפרידה היום מעלה למטה.

היכולת הזו גם מעמיקה את הפערים האלה ומעצימה אותם עוד מדור לדור. כי אם לי אין יכולת לקנות דירה, סיכוי גדול שלילדים שלי יהיה סיכוי אפילו נמוך יותר. ובעוד חמישים שנה, כשלהם יהיו ילדים, האמת שאני פוחד לחשוב על זה.

לכן זה היה נחמד לו פעם ב-50 שנה היינו עוברים "פריש מיש" קרקעי. פעם בשני דורות אנשים היו נאלצים להתחיל לעבוד מחדש בשביל לבנות את הונם הגדול. שושלות לא היו מספיקות לקום וכבר היו מתחלפות באחרות. לפחות היינו מרגישים שגם אם לא הצלחנו בחיינו, אולי נכדינו יצליחו במקומנו.

משהו כמו התערבות הגורל בשלטון בדמוקרטיה האתונאית הקדומה – השליטים נבחרו בהגרלה אחת לכמה זמן בשביל לא ליצור אליטות – רק בגרסת הנדל״ן. מצד אחד, אין בזה צדק. אם לאנשים לא תהיה הזדמנות לצבור רכוש, ייתכן שהתמריץ לעבוד קשה ולהעלות את רמת החיים יקטן. מצד שני, דחיל רבאק, גם במצב הנוכחי אין צדק.

למה נכדיי שאיני מכיר יצטרכו לשלם את מחיר הפערים בין ההורים שלי להורים של אחרים? במה הם אשמים?
חמישים שנה הם פרק זמן ארוך מספיק בשביל שנוכל לסדר גם לאנשים אחרים הזדמנויות להצליח. הזדמנויות שלעולם לא יהיו להן, אלמלא נטרוף את הקלפים מחדש.״

מה דעתכם? האם הייתם מוותרים על הירושה בשביל שוויון הזדמנויות לנכדים?

@amsterdamski2

[פרויקט 929 @Project929]

מדורות ל"ג בעומר וההילולות במירון מזכירות לנו בכל שנה מחדש את העוצמה המגנטית של קברי צדיקים ושל החיבור לשורשי העבר. אך האם הפולחן הזה, שהחל ככמיהה לזהות ושייכות, הפך לכלי שמקדש את המתים על פני החיים? בעוד המדורות דולקות, עולה השאלה: מה באמת מעניק לנו זכות על הארץ – אבני הקבר או אלו שחיים עליה היום?

לכבוד ל"ג בעומר, בחרנו להביא לכם את דבריה הנוקבים של רוחמה וייס, שקושרת בין חזקיהו המלך ל'שיר לשלום' ומזכירה לנו שהקדושה האמיתית שייכת לחיים:

פולחן 'המקומות הקדושים' ו'קברי צדיקים' כקבר רחל וקבר יוסף, נפוץ בימינו ושורשיו עתיקים כעתיקותה של תרבותנו. עם ראשית הציונות קיבל פולחן זה משמעות חדשה. תאוות הגילויים הארכאוליגיים ואיתור מקומות ההתרחשות ה'אמתיים' של סיפורי התנך סיפקו לציונות חמצן לנשימה, שכן הם הצדיקו כלפי פנים וכלפי חוץ את האתוס הציוני; לא כיבוש קולוניאליסטי לפנינו, כי אם שיבת העם לארצו. 'אנחנו היינו כאן קודם' טענו מול יושבי הארץ ומול העולם, ואחזו באת חפירה ובתנך על מנת להצדיק טענה זו.
.
עם השינויים במציאות הפוליטית ובתפיסות העולם, מקבל חיפוש העבר גוון דתי-לאומני בולט. החיפוש מתמקד ב'מקומות קדושים' ולא באתרים היסטוריים, הוא מתמקד בשטחים הכבושים, ונועד לבסס ולהצדיק היאחזות יהודית בשטחים אלה, ולטרפד הסכמי שלום אפשריים. הוויכוח הפוליטי בימינו הוא במידה רבה סביב השאלה מה חשוב יותר: החיים או המתים, הקדושה או המציאות, אדמת ארץ ישראל או בני האדם החיים עליה.
.
בפרק לח בספר ישעיהו, מתבשר המלך חזקיהו על מותו, ולאחר מכן מובטח לו כי ירפא ויזכה לשנות חיים נוספות. בדבריו לאלוהים לאחר בשורת הריפוי, מצטרף הנביא למחלוקת שתיארתי, בקובעו (ישעיהו לח, יח-יט): "כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹֽא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ: חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ". בחריפות ובאומץ קובע המלך שחייו הוארכו, שהחיים ראויים מן המוות ואף קדושים ממנו. מתים לא יכולים להלל את אלוהים, ואין נחמה במוות.
.
אני קוראת את דברי המלך ונדמה לי שהוא לחש על אזנו של יענקל'ה רוטבליט כשכתב את 'שיר לשלום': "מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, בכי מר לא יעירו לא יחזירו לכאן". אני זוכרת את הפעולות שהעבירו לנו "בבני עקיבא" בגנותו של 'שיר לשלום', השיר שהשמעתו במדורות ל"ג בעומר ובכל הזדמנות אחרת, נאסרה עלינו. 'שיר לשלום' הוא לא אנטי-דתי כמובן, הוא אנטי כיבוש דתי, הוא חובר אל חזקיהו במאבק על קדושת החיים, ונגד קדושת המתים, שהרי (תהלים קטו, יז): "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ".

.
רוצים להצטרף לקריאה? בואו > https://t.co/Ou5yiy86nX

[פרויקט 929 @Project929]

״לא יכול להיות שזה קורה לנו עוד פעם״
איך מוצאים את המילים כשעומדים מול אובדן? איך מאזנים בין הכאב המפלח לבין הצורך להמשיך, לבנות ולבחור בחיים?

בסרטון המרגש שלפניכם, איתי כהן (מנהל במכון לחינוך "דרך כפר") משתף בסיפורו האישי על האובדן של שני אחיו, ועל החיבור המפתיע שמצא בפסוק מהתורה.

ביום הזיכרון הזה, אנחנו מזמינים אתכם להקשיב למילים של איתי, שצולמו בכפר הנוער "ימין אורד" – מקום שבו זיכרון וצמיחה נפגשים בכל יום מחדש.

מוזמנים לצפות בסרטון המלא > https://t.co/fH6AVy5uO5

[פרויקט 929 @Project929]

לפני שלוש שנים, איבדנו את משה אוחיון – איש חינוך ועשייה, יזם חברתי, מרצה למנהיגות ובתפקידו האחרון – מנהל מיזם 929.

משה נרצח ב־7 באוקטובר 2023 כשיצא מביתו יחד עם בנו אליעד להילחם במחבלים שתקפו את עירו אופקים. לזכרו, נוצר הסרט ״תורת משה״.

הסרט נולד בעקבות מותו של משה, אך הוא עוסק בעיקר בחייו ובהשקפתו האקטיביסטית ומלאת החמלה והחסד, ומזַמֵן שיחה על מהי מנהיגות.
מוזמנים לצפות בסרט המלא וללמוד על משה ואליעד בנו, שנהרג יחד איתו, בעמוד המיוחד המוקדש לזכרם - https://t.co/HLqytmyDFK.

[פרויקט 929 @Project929]

״שש שנים לא פתחתי ספר. הייתי במחנות ובגטאות, אבל פרק אחד אני זוכר בעל פה כי סבא שלי דרש ממני לשנן אותו, ואני כל לילה בטרם עצמתי עיניי בגטו, ביער או במחנה הריכוז, שיננתי את הפרק הזה.הָיְתָה עָלַי יַד יְהֹוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהֹוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה יָדָעְתָּ״.

הנה אומרים אבדה תקוותנו, יבשו עצמותינו… הנה אני פותח את קברותיכם עמי והוצאתי אתכם מתוך קברותיכם והבאתי אתכם אל אדמת ישראל.
אנחנו העצמות היבשות.
גם לנו היה נדמה שיבשו עצמותינו. ואבדה תקוותנו.
יצאנו עכשיו מגיא ההריגה ואנחנו בדרך אל אדמת ישראל!״

האזינו לרב ישראל מאיר לאו בעדות מרגשת על שיעור שלמד מנער שהיה איתו במחנה ההבראה בצרפת לאחר השחרור ממחנות הריכוז >> https://t.co/JZKHn2vjiQשואה-ותקומה

[פרויקט 929 @Project929]

במקום לדבר תקשיבו | "חמש פעמים מופיע בתנך הביטוי 'שמע ישראל'. חמישתם בספר דברים. צמד המילים האחרון שיהודי ימלמל לפני מותו והראשון שפעוטות ילמדו תוך כיסוי עיניהם, הצמד הזה מסמן את המהפכה של ספר דברים." יותם טולוב על הפרק היומי שלנו, דברים ט'. לקריאת המאמר המלא ומאמרים נוספים על הפרק > https://t.co/mjI1FRsHBm

*בתמונה: ציורו של אריה ארוך, משה רבנו מסרייבו, 1955, שמן על בד

[פרויקט 929 @Project929]

מחפשים להעשיר את ליל הסדר וחג הפסח?🍷באתר 929 מחכים לכם מלא תכנים מעמיקים, מעניינים ומשעשעים 📖✨
כן, גם לכם וגם לקטנים! 👨‍👩‍👧‍👦
בואו > https://t.co/LXpDjDFKaI

[פרויקט 929 @Project929]

השנה לקראת ליל הסדר - ואולי יותר מתמיד - אנחנו מחפשים רגעים של חיבור ומשמעות בתוך המציאות המורכבת. מחפשים סדר באי הסדר.
ב929 הכנו ערכת כרטיסיות קצרות שמלוות את שלבי ההגדה ומזמינות לשיחה, מחשבה, משחק וחיוך סביב השולחן.

מוזמנים להוריד, להדפיס ולשתף.

https://t.co/eKJHrfW1J4
חג פסח שמח ושקט