זו הרמה. רמ��זות הומופוביות מכוערות. מה מעיד על נפשו של הכותב הניסיון ארוך השנים לתקוף ככה, כאילו השנה עוד 1980 והומו זה קללה? ומה מעיד על נפשו של המחנה שבכל פעם שאין תשובות טובות רבים ממנו יורדים נמוך?
נ.ב. מקפיד מאוד לא לעשות כלום בשירותים של מסעדות לא כשרות.
כמו במדינות אחרות, גם אצלנו העשור השמיני היה משבר אמצע החיים של ישראל: הדור הרביעי של אמריקאים נקרע במלחמת אזרחים על שאלת העבדות, הדור הרביעי של הישראלים על זהותה של המדינה.
אבל כמו בסיפור המופלא של בנג'מין באטן גם אנחנו הצערנו: במקום אמצע החיים, גיל גיוס. מחקר של מכון פאנלס עבור משרד הפרסום גליקמן שמיר סמסונוב בחודש האחרון מגלה מסקנות מעניינות מאוד על בני ה-16 עד 25, אופטימיות בהרבה מהמקובל, טובות מהדור שקדם לו: 59% מהצעירים אומרים שאין מקום אחר לישראלים בעולם, רק 20% אומרים שמיואשים מהמדינה. 58% שומעים מחבריהם בארץ דברים חיוביים על ישראל, רק 14% מסרים שליליים. החשיפה למערב דרך הרשתות לא הובילה להחלשת הקשר עם המדינה אלא לחיזוקה, בטח על רקע גלי האנטישמיות והאנטי ישראליות.
ככל שקבוצת הגיל יורדת, האופטימיות עולה, אופטימיות מפוכחת: 57% חושבים שישראל תצא מחוזקת מהמשבר אך תוך הישענות על צבא חזק ובמזרח תיכון עוין. בקיצור חמושים – באופטימיות.
גיל סמסונוב, מבעלי המשרד, חושב שהדור הזה דומה יותר לדור העצמאות מאשר לזה של הוריו. אבא ואמא שלהם גדלו על "בוא נצעד לחלום בלי גז�� ולאום", על הסכמי השלום עם מצרים וירדן, באווירת אוסלו ומזרח תיכון חדש. הצעירים של היום נולדו לאינתיפאדה השנייה וללבנון השנייה ולחרבו דרבו. הם מפוכחים יותר מהוריהם באשר למשמעות ה��יים במזרח התיכון, אבל המסקנות שלהם אינן לרדת לברלין אלא להישאר כאן.
אך אשתקד, בעיצומו של הקרע בעם, מלאה הארץ בתחזיות על גל ירידה המונית, נטישה של הדור הצעיר, ריקון הצבא והשתמטות אפורה, שקטה, מהיחידות הקרביות. בפועל קורה כנראה ההפך, וכנראה שלא רק בגלל שבעה באוקטובר. מי שנחשף לנתוני הגיוס מדווח על למעלה ממאה אחוז ביקוש לכל יחידה קרבית בצבא, כולל האפורות שבהן. במשרד הבריאות שנערך אשתקד לירידה מהארץ של רופאים מחזיקים במידע על אלפי רופאים שמעוניינים לעלות או לחזור. גיבורי התרבות של הדור הזה הם לא זמרים משתמטים אלא עידן עמדי. אין פלא שאפילו יהורם גאון ונעמי שמר עשו פתאום קאמבק ברדיו.
(הטור המלא היום במוסף לשבת של @YediotAhronot)