הרב יצחק גינזבורג

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי.
בינת אדם = 507 = 3 פעמים 13 ברבוע. והוא אותיות שם אדני ב"ה, שם המלכות, בתוך אותיות (ראש-תתוך-סוף) בתם, סוד הולך בתם ילך בטח - בתם ר"ת בינה-תפארת-מלכות, כנודע בספרי הקבלה.
בינת אדם לי = שמע בקלה - בקלה (אותיות קבלה) של שרה, אמא עילאה, סוד בינת אדם, וד"ל.
שרה אמנו מביאה בשרה (בשורה) טובה לעם ישראל. בשרה (כמו שדורשים אשה כשרה אשה כ-שרה, כך יום בשרה הוא יום ב-שרה) = בינת אדם.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה.
מדובר בבנין חומת ירושלים בפיקודו של נחמיה בן חכליה.
שומרים בלילה (מפני האויב) ובונים ביום.
יש בלשון הנ"ל רמזים נפלאים:
משמר-מלאכה משלימים ל676, 26, שם הוי' ב"ה ברבוע.
בשם הוי' ב"ה אותיות י-ה הן הנסתרת להוי' אלהינו ואותיות ו-ה הן והנגלת לנו ולבנינו, כאשר האות ו היא מדת יום והאות ה היא מדת לילה. ה-ה (תתאה, מלכות) מקבלת מה-י (של הנסתרות, חכמה), בסוד הוי' בחכמה [י] יסד ארץ [ה תתאה] - אבא יסד ברתא. ה-ו מקבלת מה-ה (עילאה, אמא) בסוד כונן שמים [ו] בתבונה [ה עילאה].
והנה, רוס"ת משמר-מלאכה עם האות האמצעית של תבת מלאכה = 286 = וה פעמים הוי'. נמצא ששאר האותיות - משמר-מלאכה = יה פעמים הוי'!
כל הלשון - והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה = 936 = 36 פעמים הוי', אהל-לאה פעמים הוי'. והוא עולה 676, הוי' ברבוע, כנ"ל ועוד 260, י"פ הוי' (סוד שם הוי' ב"ה ב'חן' - י-ה-ו-ה-י - כמבואר סוד זה במ"א).
יש בביטוי 6 מלים, ממוצע כל מלה = 156, יוסף, אהל מועד. יש בביטוי 26 אותיות, ממוצע כל אות 36, אהל-לאה כנ"ל.
936 = רחל במספר קדמי.
נחמיה בן חכליה = רחל, היינו סוד בנין פרצוף רחל (806 = לעשות, חותם מעשה בראשית, אל פעמים הוי'), בנין ירושלים, החל מבנין חומת ירושלים (חומת ירושלם = 1040 = 40 פעמים הוי'. חומת ירושלם - 10 אותיות, משולש 4: חומת ירו של ם - פנות המשולש עם הנקודה האמצעית, ח ת ר ם = 648, הרבוע הכפול של חי, השאיר = 392, הרבוע הכפול של יד - חי-יד אותיות יחיד, הרבוע הכפול של ד. יחיד-יחיד = 64 = ח ברבוע, ועם ד-ד = 72, הרבוע הכפול של ו, ודוק).
והנה כתיב, אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום. החומה היא חומת ירושלים, להיות ירושלים שמורה (ירושלם אותיות שמור לי - על העיר להיות שמורה לשם קיום מצות ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם).
ושדי כמגדלות, סוד ויבן עזיהו מגדלים בירושלים, על חומת ירשלים. השד הוא מגדל הבולט ומניק-מזין שפע לנשמות עם ישראל, סוד אלדד ומידד (שד ימין ושד שמאל = 1089, גל ברבוע, הוי' אחד והוי' יחיד), כמבואר באריז"ל.
אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום - ירושלם (ירו של אברהם אבינו ושלם-שלום של שם בן נח, שמו שלום, מלכי-צדק מלך שלם) - בנין החומה מתוך יראה (ירו) ושלום בית של בית המקדש (שלם).

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

חברותא = איש-אשה.
על האיש והאשה להיות חברותא, הן בלימוד התורה ו��ן בניהול הבית - ביתו זו אשתו, כתפארת אדם לשבת בית, והן בשליחות (מחוץ לבית) לעם ישראל.
לימוד תורה בדעת (דעת תורה, והאדם ידע את חוה אשתו, בלימוד התורה שלהם יחד), ניהול הבית בתפארת (כתפארת אדם לשבת בית כנ"ל), שליחות לעם ישראל ביסוד (סתם שליח ביסוד כנודע, המשפיע למלכות, כנסת ישראל). והוא סוד דת"י, קו האמצעי הנושא הפכים (של איש-אשה) - ותקעתיו יתד במקום נאמן.
יתד = אור-אור (אור ישר של איש ואור חוזר של אשה, המולידים אור חדש על ידי הכאתם יחד, סוד מלחמתה של תורה בלימוד בחברותא) = ואהבת (לרעך כמוך - ממש, דקאי על אהבת האיש לאשה ואהבת האשה לאיש, כנודע).
יתד נוטריקון יתרון דעת - כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה (בינה).
ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה = 1764 = 42 ברבוע (שם מב, ודברת בם, כח המיחד איש ואשה) = אמת (אהיה ברבוע, סוד אהיה אשר אהיה) פנים ואחור, ודוק.
שליחות בית תורה ר"ת שבת, זמן היחוד-החברותא של איש-אשה.
אוס"ת שליחות בית תורה = 1075 = שיר השירים, שאומרים בליל שבת קדש, עונת תלמידי חכמים.
האשה הטובה היא החבר הטוב.
בפרקי אבות יש חבר טוב ושכן טו�� - שתי צדדים של האשה הטובה - חבר טוב בזמן הקירוב ושכן טוב בזמן הריחוק, בסוד אז תשמח בתולה במחול, כנודע מהבעל שם טוב.
אשת חיל עטרת בעלה = ה"פ רבקה (המתרפקת על דודה, יצחק לשון צחוק ושעשוע - והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו), רבקה פו"א (פנים כחבר טוב ואחור כשכן טוב, כנ"ל).
רבקה = אשה (סתם) ע"ה (כולל לשון כלולות, עם יצחק). רבקה-אשה = תריג (מספר ההשראה ה-חי) מצות תורתנו הקדושה, וד"ל.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

הגמרא היינו בחינת הגברא של התורה שבעל פה (עצם התורה שבעל פה, שכולה בחינת גברא ביחס לחפצא של התורה שבכתב), ואילו הלכה היא החפצא של התורה שבעל פה.
גמרא-גברא מתחלפים בסוד אותיות ב"ם, ודברת בם, פרצוף החכמה (אורייתא מחכמה נפקת) של אלף-בית אלב"ם - כלם בחכמה עשית, כלם באלב"ם עשית כנודע מבעל מגלה עמוקות. והיינו שבם (שם מב באמא) הוא סוד החכמה (של אלב"ם) שבחכמה (כללות אלב"ם) ודוק.
והנה, אמרז"ל המתחיל במצוה - משנה (אותיות נשמה; מצוה-משנה = 536, מצות, ח"פ בינה - תורת אמך - הערך הממוצע של כל אות) - אומרים לו גמור (הרומז לואידך זיל גמור, תכלית הכלל גדול בתורה, ואהבת לרעך כמוך, עיקר תיקון הגברא, בירידת הנשמה לגוף).
גמרא-גברא = 450, י"פ אדם. ממוצע שתי התבות = 225, יה ברבוע. כנף = 19, חוה (אשת אדם), אם כל חי. יש חוה מכאן (מגברא ל225) וחוה מכאן (מ225 לגמרא), סוד חוה ראשונה וחוה שניה, וד"ל.
במספר סדורי, גמרא = 37, הבל-יחידה (במספר הכרחי), גברא = 26, שם הוי' ב"ה. נמצא שיחוד גמרא-גברא הוא סוד שם סג (שרש הוי' וחלק המילוי הבל), השם של אמא, וד"ל.
במספר קטן, גמרא = 10, גברא = 8 - וחי בהם (סוד אם כל חי, כנ"ל).
במספר קדמי, גמרא-גברא = 1752 = 24 פעמים (צרופי) חכמה, סוד ודברת בם כנ"ל.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

יש רצון ויש מרץ. שניהם רצים אבל יש הבדל ביניהם:
רצון (will) הוא הכח המניע את הנפש לרוץ לקראת יעד.
באנגלית, המלה will מורה גם על התהוות עתידית, עצם ההגעה אל היעד (I will reach my goal).
ויש גם will במשמעות של צוואת שכיב מרע, שבה הוא מצהיר את דעתו-רצונו ומצוה ליורשיו מה יעשו עם רכושו לעתיד (לאחר פטירתו).
והנה, המלה נפש (המונעת על פי הרצון כנ"ל) היא גם לשון רצון בלשה"ק, וליתר דיוק, נפש היינו הכח המחבר את הרצון אל היעד, ודוק.
רצון = רוצה מאד. קודם רוצים (מאד) ואז, בזכות ��ה, מגשימים את הרצון בפועל.
ואילו מרץ (vigor, energy) הוא תכונת הרץ בשעת ריצתו (הוא רץ במרץ).
רצון (346) ומרץ (330) משלימים ל676, 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע (סוד ההתכללות שנעשה על ידי התלבשות הנשמה, האורות, בגוף, הכלים). על ידי שניהם יחד (הרצון והמרץ), שני רצים (לבשר בשורה), מתהוה הויה חדשה.
ברוך שאמר והיה העולם.
אמירה היא הבעת-גילוי רצון. אמר ר"ת אמירה מחשבה רצון - האמירה נולדה מהמחשבה והמחשבה מהרצון.
אמירה מחשבה = תורה שהיא רצון נותן התורה ב"ה, שגם חושב מחשבות ואומר אמרות טהורות כדי להגשים את רצונו ותאותו לדירה בתחתונים.
והנה, רצון-מרץ במ"ס (שכנגד עולם הבריאה) = 109, ובמ"ק (שכנגד עולם היציר��) = 37, ובמק"מ (שכנגד עולם העשיה) = 10.
שלשת הצמצומים הנ"ל, שכנגד בי"ע = 156, יוסף, ו"פ הוי'. וביחד עם 676 (רצון-מרץ ללא צמצום בעולם האצילות) = 832, לב-כבוד פעמים הוי', ד"פ יצחק (ממוצע אבי"ע) = ארץ ישראל (שביצחק דוקא נאמר גור בארץ, הוא המתעצם ביותר בקדושת ארץ ישראל, אף פעם לא יוצא ממנה).
והנה, פלא, רצון במילוי: ריש צדיק וו נון = 832, ארץ ישראל - למה נקראת שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה!

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

יש אחד המנוי, כמו יום אחד של מעשה בראשית שהוא ראשית מנין ששת-שבעת ימי בראשית, שאחריו באים יום שני יום שלישי כו'.
אך יש אחד הבלתי מנוי, חד ולא בחשבן, יש אחד ואין שני.
והוא אחד האמת המתלבש ומאיר בפנימיות אבא (חכמה) דוקא בסוד פנימיות אבא פנימיות עתיק, הגילוי של לעתיד לבא, כמבואר בכתבי האריז"ל.
אחד המנוי = 124, חצי 248, אברהם - אחד היה אברהם, כי אחד קראתיו. והוא אחד, אבינו הראשון, סוד אבר מה - אבר נוט' אב ראשון, שאחריו עוד דבר מה, היינו שאחריו שני, יצחק, סוד א-ב, ראשון שני, וכן שלישי, אברהם יצחק יעקב (אין קוראים אבות אלא שלשה) כמנין אב, ודוק.
אך הוי' אחד היינו אחד האמת, חד ולא בחשבן שבעצם היינו יחיד, סוד י-ה-ו-ה - יחיד הוא ויודע הכל, בידיעת עצמו, שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד (שעולה שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד כאשר ה-א של אחד = 1000).
והנה, שם הוי' ב"ה, שם המפורש שם העצם שם המיוחד (כנגד אחד יחיד מיוחד) עולה אחד-אחד, היינו היחוד של אחד המנוי (שגם נכלל בהוי' אחד לפי הכוונה דהיינו אחד ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם, התלבשות הארת אחדותו יתברך בכל מעשה בראשית שברא לכבודו, להאיר בהם את אורו ולגלות להם את השגחתו עליהם) ואחד הבלתי מנוי = משה משה, לא פסיק טעמא בגווייהו, והוא האומר לישראל שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד, כאשר שכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו (= ישראל ברצוא ושוב, כאשר משה רבינו = תריג = הוי' אלהי ישראל, וד"ל).

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

ישנם שני מקומות בעולם - מקום טהור ומקום טמא.
יש בתורה 4 מקום טהור ו3 מקום טמא (יותר טהור מאשר טמא) - שנים שהם שבעה, ודוק.
כל מקום הוא צד - סטרא דקדושה לעומת סטרא אחרא.
והנה, שרש שני המקומות הנ"ל הוא מקום אחד של מעשה בראשית - יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד.
מקום אחד מקום טהור מקום טמא = 841 = 29 ברבוע = 21 בהשראה.
המקום היינו המקור (על ידי חילוף מ"ר באח"ס בט"ע), מקור חיים, סוד מקור דמיה, המקור הראשון בתורה (הכל הולך אחר הפתיחה), איזה מקום בינה של אם הבנים שמחה, וד"ל.
אכן יש 6 מקורות בתנ"ך (הכל קשור למתבונן): מקור דמיה, מקור חיים, מקור מים חיים, מקור דמעה (מקור דמיה בגלת תחתית ומקור דמעה בגלת עילית, וד"ל), מקור נפתח, מקור חכמה (שנקודתה פתח), ודוק.
והנה, איזהו חכם המכיר את מקומו. על האדם להכיר - להתחתן - עם מקום טהור, אשה טובה, אשה כשרה, עליה נאמר ומהוי' אשה משכלת (ב-ש שמאלית, ההיפך מאשה משכלת ב-ש ימנית), ולהתנכר-להתרחק ממקום טמא, אשה רעה, אשה נכריה.
גם באשה הטובה יש להכיר אותה, להתקרב אליה ולדעתה (הכרה היינו פנימיות הדעת כנודע) בזמני טהרה (כאשר המקום שבה טהור) ולהתרחק-להתנכר ממנה בזמני טומאה.
וזאת על מנת לגלות את ה'מי' שבה (מי דקיימא לשאלה, מי את בתי?, פנויה א�� אשת איש כפירוש המדרש, וד"ל).
והוא סוד מי יתן טהור מטמא לא אחד - והיו לבשר אחד בולד הנולד מהכרתם זא"ז (כפירוש רש"י).
וידוע שכל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים (בגימטריא 1378, בן במשולש. והוא עולה ב"פ סטרא דקדושה (שם נמצאים שני בני הזוג), שעולה נצח ישראל). ממקור דמיה של האשה, המקום, צומח קיום מצוה רבה של פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו ��ו', המצוה הראשונה בתורה, הכל הולך אחר הפתיחה, המקור נפתח (מקור נפתח ר"ת מן, היינו העלאת מ"ן, מקור מים חיים - אשה כי תזריע וילדה זכר) של האשה.
מקור נפתח = אחד-אהבה פעמים חיים. ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אשה = 4.5 פעמים חיים, אהבת = 6 פעמים חיים. אשה-מקור נפתח = 1190 = ה"פ רחל = הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, ה עליות של מלך המשיח, החל מישכיל, בזכות האשה משכלת המעוררת ומגלה אצל אישה את כח המשכיל שלו, המבריק את הברקות שכלו להיות יורה כחץ באשר יסוד אבא ארוך ומתלבש ביסוד ז"א, וד"ל.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

המשך:
להלכה (כרב הונא בריה דרב יהושע, שסובר שפלגא נזקא קנסא) שור (תם) שנגח הוא משונה (שהרי סתם שוורים בחזקת שימור).
וכן כלב שאכל כבש (גדול) וחתול שאכל תרנגול (גדול) יש להם דין קרן (משונה) ומשלמים חצי נזק. אך אם אכלו כבש קטן או תרנגול קטן היינו אורחיה והוא תולדה דשן ומשלמים נזק שלם.
נמצא שהנאת אכילת כבש גדול או תרנגול גדול (שבודאי יש בזה הנאה, משא"כ בנגיחת שור, בין תם בין מועד) לא נחשבת במקום משונה, ונדון כקרן ולא כשן.
היינו שבמקרה זה שן (הנאה) נכלל בקרן (משונה), מתאים לגימטריא שקרן = שן.
ולומדים מלא תשים דמים בביתך שעל בעל כלב רע או חתול רע לסלק את הנזק, ואם לאו מנדים אותו.
ופירש"י שלסלק את הנזק היינו להרוג את הכלב או החתול (לאחר שהזיק, באופן משונה, פעם אחת), ועל זה מקשה הרא"ש שאם כן הוא הדין לגבי שור תם שנגח פעם אחת וקשה דאם כן איך נעשה מועד.
ומתרץ שיש שתי דרגות במשונה - כלב רע הוא משונה גדול (שנטפל לחיה שגדולה ממנו) משא"כ שור תם שנגח היינו משונה קטן יחסית לכלב רע, ועל כן אין חיוב לסלקו (להרוג אותו) עד שייעשה מועד.
אך הרמב"ם חולק ומפרש שאין כוונת לסלקו להרוג אותו אלא לקשרו בשלשלת, לסלק את הנזק שעלול להזיק.
וי"ל שהמחלוקת היא בפירוש לשון הגמרא משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא, האם היזיקא היינו גוף המזיק או פעולת הנזק, ודוק.
ולכאורה בכגון דא ראוי להחמיר (ודאי ממדת חסידות, שיטת רש"י) ול��לק את המזיק עצמו, ודוק.
רמז מכוון: כלב רע = כבש, היינו שאוכל כבש. עם ישראל נמשל לכבש (וגר זאב עם כבש, כבשה אחת בין שבעים זאבים), ועמלק נמשל לכלב רע (כמבואר ברש"י על ויבא עמלק). את זה לעומת זה עשה האלהים.
והוא על דרך נחש בגימטריא משיח, שמשיח עתיד לקטול לחויא בישא (הנחש הקדמוני, מקור החטא והמות), ובכך יזכה לשאת את ברתא דמלכא, דא צלותא - סלם דא צלותא, סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הלעומת זה של סלם רעוע בברייתא דרבי נתן כאן.
והנה, כלב רע (כבש) = 322 = 7 פעמים 46 (אלהי, אליה); חתול רע = 714 = 7 פעמים 102 (אמונה); סלם רעוע = 476 = 7 פעמים 68 (חיים, שני שליש 102. 476 = רחל רחל, רחל הקטנה ורחל הגדולה).
ביחד, שלשת הביטויים (שלשת הדברים שעל האדם לסלק) עולים 1512 = 7 פעמים 216 (יראה-גבורה, סוד ריו). ממוצע שלשת הביטויים הוא 504 = 7 פעמים 72 (חסד, שם עב). ממוצע 6 המלים = 252 (יברכך, 7 פעמים לאה). ממוצע 18, חי, האותיות = 84, 7 פעמים 12 (זה-הוא), סוד תיקון הברית כנודע.
1512 = 4 פעמים 378, חשמל (חשמל ברצוא ושוב), כנגד ד חיות המרכבה (שבה, ורק בה, מופיע המלה חשמל), אריה שור נשר אדם (אדם הדומה לאריה-שור-נשר, פני אדם להנה, שרש אדם המזיק דמועד לעולם, כאשר הסילוק שלו הוא בודאי כפירוש הרמב"ם אלא אם כן הוא חייב מיתה דין תורה, אך אין כאן ראיה לשלש החיות).
כלב-חתול = מלכות (רמח-רמח). כלב-חתול ר"ת כח ועוד חי פעמים הוי' ב"ה (ג"פ יוסף). אותיות המילוי של כלב-חתול - כף למד בית חית תו וו למד = 1000, האלף לך שלמה.
והנה, ידוע שזאב הוא ממשפחת הכלבים, הוא מין כלב, כלב רע (הזאב טורף כבשים דוקא). ואריה הוא ממשפחת החתולים, הוא מין חתול, חתול רע.
ומבואר שזאב מסמל פחד אונס (rape) ואריה מסמל פחד מות (פחד רצח), וממילא ע"י שמסלקים את הכלב הרע ואת החתול הר�� מסלקים (מהנפש) את שני הפחדים האלה, ומקיימים את דברי צוואת אבי הבעל שם טוב - לא לפחד משום דבר רק מהקב"ה בכבודו ובעצמו, סוד פחד יצחק, פחד שעתיד לצחוק.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

המשך:
מה שאדמו"ר הזקן החזיק את עצמו לבינוני היינו שדרש את שמו שניאור אותיות אני שור בגימטריא שור נגח (בכח אם לא בפועל, שהרי פסקינן שסתם שוורים בחזקת שימור קיימן).

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

המשך:
לרב פפא סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן ואילו לרב הונא בריה דרב יהושע סתם שוורים בחזקת שימור קיימן.
והנה, לכל אחד יש את השור שלו, הנפש הבהמית שלו.
השאלה היא עד כמה השור שלי מזיק מצד טבעו, בהיותו תם (עדיין לא מוחזק להיות מזיק בפועל ממש). רב פפא מלמד חוב על הנה"ב ואילו רב הונא מלמד זכות על הנה"ב.
אך כדי 'לאזן', רחמנא מקל בדינו אליבא דרב פפא ואילו לדעת רב הונא רחמנא מחמיר בדינו, ודוק.
והלכה כרב הונא בריה דרב יהושע דפלגא נזקא קנסא כדי שישמור האדם על נפשו הבהמית, שתמיד יהיה מודע להמצאותה (ולא יסיח דעתו ממנה). הגם שככלל אינה מוחזקת להזיק, בכל זאת צריך לדעת שהיא עלולה להזיק בכל רגע נתון.
כלומר, אסור להתיחס באדישות למציאות הנה"ב, וצריך תמיד 'לעבוד' לרסן אותה.
והוא יסוד ספר התניא, עבודת הבינונים באתכפיא (בידעו שה"אני" שלי, עצם המודעות העצמית שלי) הוא הנה"ב ולא הנה"א שה' נותן בי), וכפסק אדמו"ר הזקן בתניא כרמב"ן שוהתקדשתם, מצוה לקדש ��צמך במותר לך, היא מצות עשה דאורייתא (דהיינו קנסא דרחמנא).
עבודה זו היא באמת 'קונס' גדול (פלגא נזקא קנס), שהרי עיקר שאיפת האדם, כל היום כולו, הוא לדבק בהשי"ת מכח נפשו האלהית (לא להתעסק עם המנוול...).
וכדברי אדמו"ר הזקן על עצמו (בהיותו מוחזק בעיני עצמו לבינוני - אמר על עצמו כגון אנא בינוני, כידוע) שהעבודה שלו הוא בגדר 'קונס'.
ידוע שחסידים ואנשי מעשה רגילים לקנוס את עצמם (כעין נדר, בלי נדר), למעט בכבוד (ותאוות) עצמם כדי להרבות בכבוד שמים.
נמצא עיקר עבודת הבינוני, מדת כל אדם, היא ההכרה בשפלות עצמו מול רוממות אל.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

טז, ב המשך:
לאחר שהגמרא מביאה כמה ראיות לדעת רב פפא שחצי נזק (קרן תם) ממונא, ומנסה לתרץ אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע, שחצי נזק קנסא, בסוף מביאה הגמרא ראיה חזקה לדעת רב פפא ומסיימת תיובתא לרב הונא בריה דרב יהושע.
ומיד לאחר מכן אומרת הגמרא והלכתא פלגא נזקא קנסא, כרב הונא בריה דרב יהושע, ומתמה תיובתא והלכתא?!
ומישבת הגמרא את הסתירה הבוטה בכך שקודם 'שכחה' הגמרא מדין חצי נזק צרורות ממונא הלכה למשה מסיני!
כל המהלך הזה תמוה ביותר כמובן.
ויש לומר שהפסק שחצי נזק קנסא הוא לא (כל כך) מכח הראיות מהברייתות הנ"ל אלא פשוט משום שיש כבר דין שחצי נזק ממונא (דין צרורות), כלומר שחצי נזק ממונא כבר 'תפוס', וממילא צ"ל שחצי נזק קרן-תם הוא קנסא!
וההסבר בד"א: אם חצי נזק הוא ממונא היינו קולא (שמן הראוי היה לשלם נזק שלם) אך אם חצי נזק הוא קנסא היינו חומרא (שמן הראוי היה שיהיה פטור מלשלם).
ולא ניחא לחז"ל שבשני מקומות דומים (יוצאים מן הכלל - חיוב תשלום חצי נזק הוא חידוש שאינו מובן מאליו כלל) שיש להסתפק בין קולא לחומרא יהיו שני הדינין לקולא או שני הדינין לחומרא. הרי בעולם התיקון העיקר הוא מתקלא, איזון (ולא קיצוניות), ודוק.
ורמז: תיובתא והלכתא?! תיובתא = 819, דעת המכריע (אחדות פשוטה, פירמידה אחד, 13 פעמים סג). ויחד עם הלכתא = 1275 = משולש 50, שער הנון דבינה, נמנע הנמנעות (שביחד עם 1275 = 2106, אנכי פעמים הוי', ג"פ שבת), דהיינו שרש המתקלא דעולם התיקון, וד"ל.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

טו, ב:
ישנם שני דינים של תשלומי חצי נזק - קרן תם וצרורות. והלכתא: חצי נזק צרורות ממונא (לרש"י היינו הלכה למשה מסיני, ולשאר ראשונים רק עצם הדין של חיוב חצי נזק צרורות הוא הלכה למשה מסיני אבל זה שיש לו דין ממונא ולא קנסא היינו סברא, כת מהרש"ל שאף רש"י סובר כך), חצי נזק דקרן תם קנסא (כדעת רב הונא בריה דרב יהושע ולא כרב פפא). ונפקא מינה למודה לפני שבאו עדים, שאם ממונא חייב ואם קנסא פטור.
נמצא שיש דין של חצי נזק ממון (צרורות) ויש דין של חצי נזק קנס (קרן תם), והסימן: ח"ן ח"ן לה, שני דינים של חצי נזק.
חצי נזק - חן ועוד אור, ותשחק ליום אחרון - חן אור.
והנה, שני דיני חצי נזק מצטרפים לנזק שלם שחציו ממון וחצי�� קנס, דהיינו שמעיקר הדין החייב חצי נזק דממונא היה ראוי לשלם נזק שלם אלא שחס עליו רחמנא והחייב חצי נזק דקנסא היה ראוי להיות פטור מתשלום אלא שהחמיר עליו רחמנא.
כלומר, שיש חצי שהוא בעצם הכל פחות חצי ויש חצי שהוא בעצם לא כלום בתוספת חצי.
בסוף שני חצי = שלם, היינו טבע שני של עולם התיקון, אך מיסודו אפס פעמים שלם (אחד) = אפס, היינו בעולם התהו, טבע ראשון, וד"ל.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

לבד או יחד?
כתיב: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה להוי' אלהי ישראל.
מה פירוש המלים אנחנו יחד בפסוק זה?
רש"י כותב: אנחנו יחד - אנחנו לבדנו.
נמצא שיחד, בהקשר זה, היינו לבד!
לפי זה, יש לפרש את הפסוק הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב (תחלת ברכות בלעם לישראל), ללמד שמתי זוכים להיות הן [לשון אחת כנודע] עם לבדד ישכן (ללא תערובת גוים זרים העלולים להחטיא אותנו ולהעבירנו מעבודת ה') - דוקא כאשר אנחנו יחד, כאיש אחד בלב אחד (כמו בשעת מתן תורה).
והנה, יחד-לבד = חן (ויחן שם ישראל, לשון מציאת חן, ויחן לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד - יחד-לבד) = מידד = הוי' יחיד.
יחד-לבד בה"פ = 332, צמח צדק כו', וביחד עם יחד-לבד (58, חן) = 390 = י"פ אלדד, הוי' אחד.
יחד פעמים לבד = 792 = 11 פעמים חסד - חן וחסד (פנים ואחור של שם הוי' ב"ה, סוד עין = ה"פ הוי', וד"ל)
אנחנו יחד = 137. שתי האותיות האמצעיות - ח-ח = 16, 4 ברבוע, והשאר = 121 = 11 ברבוע, כידוע חלוקה זו בסוד המספר הסגולי 137 (סדרת רבוע n ועוד רבוע n פלוס 7: 25 29 37 49 65 85 109 137 169... שבסדרה זו מופיעים שני המספר��ם 37 ו137, וכן שני המספרים 49 ו169, 7 ברבוע ו13 ברבוע, ודוק. סוד סדרה זו הוא יום בשבוע עם אותו יום בשבוע הבא אחריו, ע"ד שמירת שתי שבתות, שבתתי, שמיד הן נגאלים, וד"ל).
לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה להוי' אלהי ישראל = 2162, יהלום 46 (אלהי, הוי' אלהי ישראל), ב"פ תפארת (תפארת ישראל - ישראל הוא הנקודה האמצעית של תפארת כנודע).
והוא עולה אנחנו יחד (137 כנ"ל) ועוד 2025 = 45, מה-אדם (יוד הא ואו הא, ארח אצילות) ברבוע!
2025 (מה ברבוע) יחד עם הן עם לבדד ישכן, 585 (13 פעמים מה) = חן פעמים מה (אדם פעמים נח), ודוק.
נחזור להתחלה: לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו - בבנין הבית לה' צריכה להיות הבדלה מוחלטת בינכם לביננו, בין ישראל לעמים. אך מיד מופיע הביטוי כי אנחנו יחד, שבהשקפה ראשונה נשמע בדיוק להפך, שאנחנו יחד (אתכם) נבנה בית להוי' אלהי ישראל!
אלא מה? בהקשר הזה יחד היינו לבד, כפירוש רש"י. זה הפשט. ובכל זאת קושית העם-הארץ ה"ל במקומה עומדת, ואפשר לישב את דעתו רק על פי יסוד תורת מורנו הבעל שם טוב, שסוף כל הבדלה להביא לידי המתקה.
ולעניננו, תכלית הבית הזה אשר נבנה לבדנו היא להיות ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, כאשר נזכה להיות (כל באי עולם) אנחנו יחד (סוד המספר 137, המחבר בין אור ישראל לחמר או"ה כנודע) - כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד.
תנופה = ישראל. תרומה = עם ישראל.
מוליך ומביא מעלה ומוריד = 576 = 24 ברבוע = 2 פעמים 288, רפח = 4 פעמים 144, קדם, זה ברבוע.
תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד = 1768 = חיים פעמים הוי' = ד"פ טוב פעמים הוי'.
לשון הפסוק: את חזה התנופה ואת שוק התרומה = 2436 = מב פעמים חן (זוג מובהק של ��לוקת יפי כנודע).
נמצא שהתנופה (ישראל), מוליך ומביא, בחזה, והתרומה (עם ישראל), מעלה ומוריד, בשוק (סוד עד שתכלה רגל מן השוק של נרות חנוכה, והוא שוק ההון שתיקונו על ידי הרמת-נתינת תרומה לה'), וד"ל.
אשר הונף ואשר הורם = 1400 (ממוצע כל תבה = קרן - 1400 = פו"א, עבודת הצדקה בתנופה גדולה).
את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם = 3836 = כח, יד-יד, פעמים 137, קבלה כו'.
רש"י: תנופה מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו ותנופה מעכבת ומבטלת פורעניות ו��וחות רעות, תרומה מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו ומעכבת טללים רעים.
על ישראל להיות בתנופה, בתנועה מתמדת של התפשט, וכך לעצור פורעניות ורוחות רעות המנשבות בעולם.
על עם ישראל להיות בתרומה, בתנועה מתמדת של רצוא ושוב, רצוא למעלה ושוב למטה - אם אסק שמים (בחיל האויר) שם אתה ואציעה שאול (בחי"ר) הנך - וכך לעצור טללים רעים, כולל טילים רעים (בליסטיים) מאת האויב.
והנה, חוץ מתנופה ותרומה יש גם סמיכה (מנחות ה, ז) = צה"ל. אפשר לסמוך על צה"ל רק אם צה"ל סומך על ה', על מה שהוא הנתן לך כח לעשות חיל, ולא אומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה ח"ו.
תנופה תרומה סמיכה משלימים ל1317 = אריה שור נשר אדם, שלמות המרכבה עליה רוכב ה' ומגלה לנו ולעולם כולו את השגחתו הפרטית ואת בחירתו בעמו ישראל, עם סגלה מכל העמים, פני אדם להנה (לכל ארבע החיות של המרכבה - אתם קרוים אדם).
יש בנו אריות, הוי גבור כארי, שוורים, לעול, וגם לנגוח, נשרים לעוף לגובה על אויביו לרחם על בניו, והעיקר-הכלל - אדם, הדומה ומתדמה לעליון, לאל עליון, כבחור מלחמה על הים וכ��קן מלא רחמים במתן תורה.
קודם מדובר שם (מנחות פרק ה) על שמן-לבנה הגשה-תנופה = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי. והם כנגד י-ה-ו-ה, וד"ל.
תנופה (ישראל) כוללת תנופה-תרומה (ישראל, עם ישראל).
כאשר ישראל בתנופה ישראל חי (הרי כל חי מתנועע, בתנופה), היינו בחינת לב ישראל חי (פתגם מורנו הבעל שם טוב). וכאשר אנו בתנועת תרומה אזי עם ישראל חי.
לב ישראל עם ישראל = חי פעמים חיים!
הכל הולך אחרי הנוף, אחרי התנופה (הכוללת את התרומה כנ"ל).
כדי להרים את הבנין (בנין כל העולמות, כל סדר ההשתלשלות), תרומה, צריכים שהמנוף, תנופה, תתפוס את הכל מלמטה דוקא - מוריד (שאול) על מנת להעלות-להרים הכל (ר"ת הרע כסא לטוב כנודע).
שני שערי תנופה-תרומה: נף רם = 370. אשר הונף ואשר הורם = נף רם ועוד 822 = ו"פ 137 - יחוד של 137 ו37, גילאי אברהם ויצחק בעקדה, ששם אחליפו דוכתייהו כנודע, גילוי העצם של נשמת ישראל, וד"ל.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

ב"ק טו, א:
והנשים בכלל הנזק.
והנשים בגי' תהו (נשים = ת, והנשים היינו ת-ה-ו למפרע). והנשים בכלל הנזק ר"ת בהו.
תהו = יש מאין. בהו היינו בו הוא (ספר הבהיר).
תהו-בהו = משיח בן דוד.
תהו-בהו בהכאה פרטית (ת פעמים ת, ה פעמים ה, ו פעמים ו) = בית המקדש.
וידוע שאמונה (מדת אברהם אבינו, ראש אמנה, ראש כל המאמינים) הוא א מונה (=) מאין, סוד מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא - על ידי פעולת המנין מוציא ה-א, אלופו של עולם, אחד האמת, את היש מן האין.
והנה כתיב לא תהו בראה. בריאה היא לשון הוצאת דבר חדש שעד עתה לא היה במציאות כלל, יש מאין. תהו לשון תהיה והשתאות על מציאת ישנו מאינו.
לא תהו בראה, לשבת יצרה. לשבת יצרה הוא בהו (ראשית תיקון התהו, ע"ד המלך הדר המופיע לאחר ז מלכין קדמאין דמית), שבו הוא כנ"ל, שמוכר איך שבתוך ��יש הנברא נוכח שרשו בהוא יתברך, כי ממך הכל. היינו יצירה יש מיש, השתקפות היש האמיתי ביש הנברא, שרש היצירה שמעל לבריאה מאין, איך שהשי"ת הוא יוצר בראשית (ברא אלהים), וד"ל.
והם (לא תהו בראה, לשבת יצרה) סוד חוה ראשונה (בריאה, תהו) וחוה שניה (יצירה, בהו), שדוקא על חוה שניה נאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה, שהיא דוקא אם כל חי.
��מצא שהכל מן האשה, הארץ, כמו שכתוב והארץ היתה תהו (חוה ראשונה) ובהו (חוה שניה), וד"ל.
והם סוד הנזק - נזק בגי' נקבה כנודע - ותיקון הנזק (בסוד זקן אהרן = אלישבע אשת אהרן, התעוררות י"ג מדות הרחמים המתגלות במלכות, האשה, דוקא, כנודע).
והנשים בכלל הנזק. והנשים לשון רבים כאשר מיעוט רבים שנים, היינו חוה ראשונה וחוה שניה כנ"ל. והן כללות ענין הנזק ותיקונו (ב-כלל, כלל הנזק וכלל תיקון הנזק), אשת זנונים (זנונים = הנזק ע"ה) ואשה משכלת (ומהוי' אשה משכלת).
והנשים בכלל הנזק ס"ת מקל. חוה ראשונה, כלל הנזק, היינו מקל חבלים (סתם נזק היינו חבלה), וחוה שניה היינו מקל נעם (סוד התגלות עתיקא באמא, אם כל ��י).
ומביאה הגמרא שלשה מקורות, פסוקים, לדין זה, עם צריכותא למה זקוקים לכל השלשה.
שלשת המקורות:
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת (האדם).
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.
והמית איש או אשה.
הפסוק הראשון (המדבר במי שמעל מעל בה', שעליו לשוב אל ה' ולהתודות - עיקר מצות התשובה מן התורה - ולהביא קרבן לכפר עליו) מלמד שאשה שוה לאיש לענין כפרה (התורה חסה על האשה כמו על האיש כי היכי דתהוי לה כפרה על מה שמעלה ��ה').
אך מפסוק זה לבד הייתי אומר שלענין דינין (דיני ממונות) איש דבר משא ומתן אין (כן) אשה לא.
ועל כן זקוקים לפסוק השני, ראשית פרשת דינין (פרשת משפטים) - ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - שהמלה לפניהם קאי על אנשים ונשים כאחד
אבל מהפסוק השני לבד הייתי אומר שדוקא בדינים שוה האשה לאיש כי היכי דתהוי לה חיותא (שיתרצו הבריות לשאת ולתת אתה, ללא חשש שהדין פוטר אותה מאחריות ממונית) אבל לענין כפרה הייתי אומר שאיש דבר מצוה (כל מצות התורה) אין אשה (שאינה חייבת בכל המצות) לא (ויש לומר בפירוש סברא זו שהיות שלאשה פחות התחיבות ביחס למצות התורה, כך כפרתה פחות חמורה, ואמנם תשובה ודאי עליה לעשות כאשר מעלה בה', אך בזה לבד היא מתכפרת ואין צורך שתביא קרבן לכפרה. וראה תוס' ד"ה משום דלכאורה דבריו דחוקים שהרי כי היכי דתהוי לה כפרה נאמר בדין זה של מעילה בה' להשבע על שקר, ולא - רק - בעריות וכיוצ"ב,. וכן אין שום סברא שהתורה תפטור אשה לגמרי מעונשים על עבירות, ומה שכתבו שכ"ש דהוה חס עלה טפי א"א לומר כך, שהתורה 'תפקיר' את האשה מעונש על חטא, שזה נוגד את עיקר האמונה בשכר ועונש ומאבד את עצם ערך חיי האשה, ודוק הי��ב).
ומשני הפסוקים הראשונים א"א ללמוד את הפסוק השלישי שלענין קטלא הייתי אומר שרק בהריגת השור איש חייב בעל השור לשלם כפר מפני ששורו המית 'בר מצוה' שחייב בכל המצות אך אשה לא (בהשגחה ראשונה גם סברא זו רחוקה מן הדעת, כך להפלות בין איש לאשה, אך אכן מצאנו בטעם נוסח הברכה שלא עשני אשה, משום שאינה חייבת בכל המצות כמו האיש, ואסמכתא לדבר: אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, לקיים בראת"י מצות התורה, כפירוש הבעש"ט הידוע בזה, וגם בזמן הזה כל הבראת"י נמצא בהעלם שישנו במציאות אצל האיש. ובכל זאת אין הדעת הישרה מתישבת בזה שהרי לשבת יצרה, על ידי האשה-משכלת דוקא כנ"ל, ואכמ"ל).
ואם היה כתוב רק הפסוק דקטלא לא הייתי יכול ללמוד את שויון האשה לאיש לענין כפרה וחיותא משום דבקטלא יש איבוד נשמה השוה באשה כמו באיש (היינו ענין מעלת ישראל מצד עצמם שמעל למעלתם מצד קיום המצות, כמבואר בדא"ח, ראה ד"ה להבין ענין תחית המתים של הרבי).
נמצא שסוגיא זו היא עיקר סוגית שוין בקומתן (של ימות המשיח) בש"ס!
שוין בקומתן מצד הנה"י, כפרה, מצד החג"ת, חיותא, ומצד החב"ד, קטלא (איבוד נשמה) וד"ל.
כפרה חיותא קטלא = 870 (יה פעמים חן).
שלשת הפסוקים כפי שכתובים בגמרא: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, והמית איש או אשה = 4625 (5 בחזקת 3 פעמים 37).
וביחד עם 870 = 5495 = נזק פעמים לה, והנשים בכלל הנזק!
שמות התנאים ואמוראים המופיעים בסוגיא:
רב יהודה, רב, רבי ישמעאל (כפרה); רבי אלעזר (חיותא); חזקיה רבי יוסי הגלילי (קטלא) = 2133. ויחד עם 870 הנ"ל (כפרה חיותא קטלא) = 3003 = 77, מזל, במשולש = בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ [היתה תהו ובהו], כמבואר סוד זה בתחלת ספרא דצניעותא.
2133 הנ"ל (שמות החכמים) ביחד עם הפסוקים שמביאים, 4625, ויחד עם שם הסוגיא דשוין בקומתן, והנשים בכלל הנזק (655) = 7413 = 21, שם אהיה ��"ה (אמא), פעמים 353, שמחה (אם הבנים שמחה), סוד הוי' ליראיו, הכל בסוד חוה (שניה) אם כל חי כנ"ל.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

יד, ב משנה:
שום כסף, שוה כסף, בפני בית דין, ועל פי עדים, בני חורין, בני ברית, והנשים בכלל הנזק, והניזק והמזיק בתשלומין.
יש כאן שמונה דינים בתשלומי הנזק.
8 דינים, 20 תבות, 80 אותיות (יחס תבות-אותיות 1:4, יחס שלם) = 108, חק, ג"פ לו, 8 במשולש. בהכאה 12800 = 200 (8 פעמים 25) פעמים דין, 8 ברבוע.
שום כסף = שור, ראשית ארבעה אבות נזיקין.
שוה כסף = קרקע ע"ה, והיינו דין שוה כסף בקרקע דוקא, כמבואר בגמרא.
שניהם ר"ת שכ דינין, שכ = ה"פ דין.
יש כאן מזיק ניזק נזק ע"ד יודע ידוע דעה (ידע לשון שבירה כנודע, דהיינו נזק, וכנודע שהשבירה בעולם התהו התחילה מספירת הדעת)
מזיק ניזק נזק = 481 = 13 פעמים 37.
יודע ידוע דעה = 259 = 7 פעמים 37.
זוג מובהק של 13-7, זו"נ, והנשים בכלל הנזק, ודוק.
דעה היא הנקודה האמצעית של נזק. זאת אומרת שדעה פעמים נזק = נזק (157, נקבה, והנשים בכלל הנזק) במשולש.
דעה-נזק בה"פ = 1190, יהלום 34, ה"פ רחל = הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, נרנח"י של מלך המשיח (שבדעתו הרחבה יתקן את כל הנזקים שבעולם).
דעה במספר קדמי = שכל, וביחד עם נזק במספר קדמי = 16 פעמים חכמה, וביחד עם דעה-נזק = 1404 = שבת-שבת (דן, ר"ת דעה-נזק, פעמים הוי') - אלמלי ישמרו שתי שבתות מיד הן נגאלין. והוא עולה 13 פעמים 108 (8 20 80) הנ"ל.
סדרת 8 20 80 (בסיס 48) עד 7 מקומות: 8 20 80 188 344 548 800 = 1988 (7 פעמים עטרה כו') = שלשה כללות בארבע מקומות כנ"ל!
וכך יש להקביל את 8 הדינים הנ"ל כנגד הספירות העליונות:
שום כסף כנגד החסד, בחינת כסף (מתכת החסד בז' המתכות שכנגד ז"ת), לשון כיסופין (אהבה), ארבע מאות שקל כסף (עלמין דכסופין) של אברהם אבינו, חסד לאברהם
ועוד ידוע שאברהם יצחק יעקב הם כנגד שור-עז-כבש, וכנ"ל ששום כסף = שור.
שוה כסף היינו נכסים שיש להן אחריות (קרקעות) שלמסקנת הגמרא היינו כשהיזק גובה את חובו מיתומים, בחינת יסוד (סוד יפה תאר ויפה מראה הנאמר ביוסף הצדיק). וידוע שכל החסדים, כספים, מתקבצים ביסוד, וילקט (יוסף) את כל הכסף (יוסף לשון כסף). והוא סוד כסף חי (צדיק חי עלמין), מתכת ספירת היסוד.
בפני בית דין בגבורה, שם מתיבתא דרקיעא כנודע, מד�� הדין.
ועל פי עדים היינו עדי ראיה בחכמה.
בני חורין באמא, עלמא דחירו כנודע.
בני ברית בדעת (לשון התקשרות והתחברות והיינו כריתת ברית בעלית הדעת לשרשו בכתר-עליון, מעל לטעם ודעת, סוד כאשר מונים את הכתר אין מונין את הדעת וכאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר, דהיינו הך, זה במודע וזה בלא-מודע), נשמת התפארת.
והנשים בכלל הנזק במלכות, אשת חיל.
והניזק והמזיק בתשלומין בנצח והוד - איהו (המזיק) בנצח ואיהי (הניזק) בהוד, ובסוד השם הקדוש השתפא, צבאות באתב"ש, ששניהם משתתפים בתשלום (כאשר על הניזק להשלים עם הפסד המגיע לו, השלמה בהוד, כנודע, ודוק).

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

יד, ב:
שלשה כללות בארבע מקומות.
היינו שלש רשויות שבהן ארבעה דינים.
הרשות היא הכלל והדין הוא המקום.
... והרשות נתונה, באמא, ובטוב העולם נדון, בז"א. אמא היא הכלל וז"א, ו"ק היינו סוד המקום (= ו פעמים אל כנודע).
והוא סוד שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים.
שהוא סוד ג"ד גדוד יגודנו והוא יגד עקב.
שבט גד כנגד חדש אלול, חדש הי"ב (מתשרי) = ג פעמים ד, כללות תקופת השנה, חדש התשובה.
אמר רב נחמן בר יצחק (1001, יראת שמים, י"ג מז"לות די"ג תיקוני דיקנא) שלשה כללות בארבע מקומות (1988 = 28 פע' 71) = 2989 = 49 (7 ברבוע) פע' 61, אין - אין מזל לישראל, המאיר בחדש אלול כנודע.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

ב,ק יד, א:
ישוב שתי הברייתות (למסקנת הגמרא) - חצר השותפים והפונדק היינו חצר השותפים הדומה לפונדק שאין רשות להכניס בה שוורים וממילא חייבים בנזקי שן ורגל. אך חצר השותפים והבקעה היינו חצר השותפים הדומה לבקעה שיש רשות להכניס בה שוורים וממילא פטורים בנזקי שן ורגל.
ויש לבאר ע"ד הרמז והסוד: ר"ת ב' הלשונות אותיות חוה, העזר-שותפה כנגדו דאדם, וי"ל כנגד חוה ראשונה - חצר השותפים והבקעה, לשון פרוצה בחז"ל (בקעה מצאה וגדר בה גדר), היינו חוה פרוצה, חוה ראשונה, לילית, ששוורים באים עליה בשן ורגל.
ואילו חצר השופתים והפונדק, המיוחד לפירות, היינו לקיום מצות פרו ורבו מבעלה, היינו חוה שניה, אם כל חי (קין-הבל-שת, שממנו הושתת העולם).
חצר השותפים והפונדק חצר השותפים והבקעה = 2717 = אחד-אהבה פעמים הדר, ראשית התיקון, ושם אשתו מהיטבאל, תיקון חוה, לאחר מלכי התהו דמיתו (שבעה שוורים מתים). ס"ת = אחד-אהבה פעמים אדם ורוא"ת = אחד-אהבה פעמים בלהה-זלפה, שפחות רחל (תיקון חוה שניה) ולאה (תיקון חוה ראשונה, כמבואר באר"י).

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

ב"ק יג, ב:
תורך ברשותי מאי בעי.
ומבאר הברכת שמואל שהוא (השור) הזיק לעצמו בהכנסו לחצר חברו, שמטעם זה אף כאשר בעל החצר ידע ש��ור רעהו נכנס לרשותו שלא ברשות אינו חייב לשמור על שורו שלא יזיק לו, כמבואר להלן בגמרא (מח, א), שהרי בעצם הכניסה לרשות חברו אותו שור הזיק לעצמו.
איזהו חכם המכיר את מקומו, וממילא מבין, דבר מתוך דבר, שאם יכנס למקום שאינו שלו הוא עלול להזיק לעצמו. היינו שור חכם.
ומוסיף הברכת שמואל (וגם החזון יחזקאל) שלא רק שבעל החצר פטור מחובת שמירה (ונדון כאנוס בהיזק זה) אלא שאין עליו דין מזיק כלל, כמו שן ורגל ברשות הרבים.
וצריך לומר, שאף על פי שאין לבעל החצר דין מזיק (כלל), בכל זאת אם הוא רואה את שור רעהו נכנס לרשותו, לפנים משורת הדין בודאי שעליו לשמור את שורו שלא יזיק לו. זו אהבת ישראל פשוטה, ובבחינת דרך ארץ קדמה לתורה (ל'תורך ברשותי').
אם אתה רואה את שור חברך שהולך להזיק לעצמו (בפרט כאשר הנזק בא על ידיך-רכושך) בודאי שעליך לקיים מצות השבת אבדה כלפי חברך, וממילא יש לומר שיש כאן יותר מאשר מדת חסידות בלבד, אלא ממש מצות השב תשיב לו.
נמצא שיש כאן 'פיר דינין': אין עליך חובת שמירה, אינך מזיק כלל, יש עליך דין השב תשיב לו, ממדת חסידות עליך לשמור על רכוש חברך. היינו לא-כן של שמירה ולא-כן של מזיק, ודוק היטב.
רמזים: תורך ברשותי מאי בעי = 1677 = 13 פעמים 129, אחד פעמים הוי' הוא האלהים (1118 וחצי). הר"ת = 444 = 12 פעמים 37. השאר = 1233 = 9 פעמים 137, רמז לסוד העקדה (אברהם בן 137 ויצחק בן 37). רוס"ת 494 = 19 פעמים הוי' ב"ה. אמ"ת 1183 = פעמים 13 ברבוע. תורך... מאי = 677. ברשותי בעי = 1000.

[הרב יצחק גינזבורג @RavGinsburgh]

להיות חרדי זה לא להיות מפוחד.
להיות חרדי זה להיות אכפתי (על דרך יראה לשון רגישות, כמבואר אצלנו בכ"ד).
להיות חרדי זה להיות זריז (כפירוש רש"י בכ"ד).
להיות חרדי זה להיות מרוכז (כתרגום יונתן בכ"ד).