תשובה של חילי למאמר של גידי וייץ. התגובות לזה יהיו על אוטומט ובכל זאת, מציע לכל הצודקים תמיד לקרוא עד הסוף, לקחת אויר ואולי לטנף טיפה פחות. לא הכל שחור או לבן.
גידי וייץ קבע במאמרו ("הארץ", 24.5), בכסות של רגשנות וכביכול עם סימני שאלה, שאם אני חושב אחרת ממנו, אז אני בהכרח ישן טוב ואני אטום לכל הצער והכאב של משפחות החטופים והנופלים. המאמר לא הציג טענות ענייניות והתמקד בהאשמה שמי שחושב אחרת ממנו, בהכרח לבו קהה ובהכרח הוא תומך בבנימין נתניהו. עם זאת, אשתדל בתגובתי להישאר ענייני.
האם אני חושב על החטופות והחטופים? כן. הרבה. גם ביום וגם בלילה. איך יכול להיות אחרת? כבר בתחילת המלחמה קבעתי עם הצוות שלי כלל: בכל יום נפגשים או מדברים לפחות עם אחת ממשפחות החטופים או החללים, ומבקרים פצועים או מפונים. אין יום, פשוטו כמשמעו, שאיני משוחח איתם. עם חלקם זה כבר נהפך לחברות קרובה. למשל, ביום העצמאות — שהיה יום דחוס ונטול אוויר — התארחה אצלי בבית דנה, אחותה של שירי ביבס יחד עם משפחתה.
אתה מוזמן, וייץ, להצטרף אלי לכמה ימים למסע הבלתי נגמר בין בתי אבלים, משפחות חטופים ופצועים. ייתכן שאחר כך תיזהר מעט יותר במילותיך. אני בוחר שלא לייחצן את הביקורים האלה, אבל דווקא ממך לא הייתי מצפה להתיישר עם התפישה הקלוקלת של "לא פירסמת — לא עשית".
אגב, מעבר לכך שאני ישן מעט ורע בשל כובד הימים והעצב, אני ישן מעט משום שחלק מהשבוע אני מתגורר בשדרות. ושם, זמזום כלי הטיס ורעש המקלעים והפגזים והטילים מונעים שינה רציפה. איני יודע אם ישבת עם תושבי שדרות באחרונה ושמעת מה הם מרגישים. איני יודע אם החרדה שלהם מפני האפשרות שהמלחמה תסתיים כאשר שלטון חמאס נותר על כנו מאות מטרים מבתיהם רלוונטית בכלל מבחינתך.
ויש סיבה נוספת שמעיבה על שנתי: רבים מבני משפחתי נמצאים בחזית הלחימה. לבי מלא דאגה להם וללוחמים האחרים.
כתבת הרבה על החטופים ומשפחותיהם. מאז הודענו על עזיבתנו הצפויה את הממשלה, רבות ממשפחות החטופים ביקשו שלא נבצע את הצעד מחשש לאובדן תקוותן וקולן שם. האם זה רלוונטי במכלול השיקולים שלך? האם זה גורם לך להבין את המורכבות הכרוכה בהחלטה על העזיבה, או שרק קולן של המשפחות שסבורות שעלינו לעזוב מיד רלוונטי מבחינתך, כי זה מסתדר עם עמדתך האישית בעניין הממשלה?
ולעניין החשוב באמת: אמרתי שוב ושוב שסוגיית השבת החטופים קודמת לכל דבר אחר, ויש לחתור למתווה להשבת החטופים גם במחיר גבוה. זו חובה מוסרית עליונה, ועשינו רבות בנושא. זו עמדתי הערכית והמעשית, וכל עוד אנחנו בממשלה נפעל לקדם זאת בכל כוחנו. ככלל, אני מסרב לקבוע את עמדותי על פי עמדות נתניהו. יש מי שבעולמו אין גוונים ואין אפשרויות אחרות מלבד "כן ביבי־לא ביבי". אם בנימין נתניהו נגד מדינה פלסטינית, אני צריך להיות בעד. אם אני מביע עמדה נגד מדינה פלסטינית, אני "מתחרז עם דוקטרינת נתניהו", או שוקל "שיקול פוליטי ציני". כלומר, אם אני חושב אחרת מוייץ, אזי אני ציניקן. לא ייתכן שזאת פשוט עמדתי. הסופר סלמן רושדי אמר בשבוע שעבר בכנות: "טענתי שצריכה להיות מדינה פלסטינית במשך רוב חיי, אך כרגע, אם היתה מדינה פלסטינית, היא היתה נשלטת על ידי חמאס, וזה היה הופך אותה לגרורה של איראן". האם זה הופך את רושדי לביביסט?
למען הסר ספק, אני חולק על נתניהו במגוון רחב של נושאים. החל בהכרעה על פי שיקולים פוליטיים בסוגיות לאומיות, דרך חוק הגיוס, וכלה בסוגיית "היום שאחרי". ובדבר אחד אני חולק עליו יותר מכל — בדרך המנהיגות. אני משוכנע שישראל חייבת הנהגה אחרת.
בעניין הלחימה, וייץ. סיפרת, או, סליחה, שאלת, "האם (אני) מאמין במה ששיווקתי לציבור, שבלי רפיח הכל היה לשווא?". קצת קשה לענות על השאלה הזאת משום שמעולם לא אמרתי את הדברים.
מתברר שאליבא דווייץ, כל תמיכה שלי במלחמה היא בעצם "עוד דלק במכונת התעמולה השקרית של הממשלה והעומד בראשה". שוב, לא ייתכן שאני פשוט חושב שנכון לתקוף גם ברפיח. מוטב בלי הצהרות מגלומניות על "ניצחון מוחלט", שברור שלא יהיה, אבל כן עם הבנה שצריך לקטוע את צינור החמצן של חמאס מדרום ולהגן על תושבי כרם שלום ופרי גן. וכן, לדעתי, יש לנצל את הפעולה שם כלחץ לקידום מתווה לשחרור חטופים. גם צוות המשא ומתן לשחרור החטופים מבקש בכל ישיבת קבינט להפעיל לחץ צבאי, מתוך הבנה שזה משרת את המטרה.
וייץ, סיימת בשאלה אם אני מתהפך מצד לצד במיטה לפני שהעיניים נעצמות ואם החטופים והחללים באים לביקור. לשאלתך: כן. האירועים, הכאבים והצער נותרים אצלי עמוק בלב, חורטים חריטה עמוקה ולא מאפשרים לישון. כנבחר ציבור, ברור לי שממש לא חשוב עד כמה שנתי נודדת, שהרי מה שחשוב הם ייסוריהם הבלתי נתפשים של המוני ישראלים בעת הזו, אבל מכיוון ששאלת, אני עונה.
שר הבטחון נכנס ב-200 קמ״ש בראש הממשלה:
חייבים לבנות אלטרנטיבה שלטונית לחמאס בעזה. מתחילת המערכה אני מעלה את זה בקבינט. בלי זה, האופציות הן או ממשל צבאי ישראלי בעזה, או שלטון חמאס בעזה.
ככה, בין העיניים, בצהרי היום (כלומר לפנות ערב)
המילה ״וואו״ קטנה על זה במאתיים מספרים. הנה סיום דבריו של שר הבטחון גלנט:
לא זו אף זו: ״אני קורא לרה״מ בנימין נתניהו לקבל החלטה ולהכריז כי ישראל לא תשלוט אזרחית ברצועת עזה, כי לא יתקיים ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה, וכי תקודם מיידית אלטרנטיבה שלטונית לחמאס ברצועת עזה. זו חובתנו ואחריותנו להוביל את המדינה למקום טוב יותר. עכשיו, כרגע, זו המשמרת שלנו. לטובת עתיד המדינה לקבל החלטות קשות מתוך העדפת השיקול הלאומי על פני כל שיקול אחר, גם אם הדבר כרוך במחירים אישיים או פוליטיים. זהו רגע של מבחן לאומי, העם בישראל נושא אלינו עיניים ומצפה מאיתנו לקבל את ההחלטות הנכונות״.
ישראל עשתה הערב צעד גדול לקראת צפון קוריאה
* הבעיה אינה ביבי אלא גנץ
* הבעיה אינה סמוטריץ' אלא מתן כהנא
* הבעיה אינה בן גביר אלא חילי טרופר
* הבעיה אינה מירי רגב אלא ערוצי התקשורת
נ.ב
רק אדם שאין לו אלוהים הופך הנחת תפילין של חלל צה"ל לתרגיל יחצני זול
תקראו לי סנילי, תקראו לי פיתה, אבל אני לא זוכר את ההמון הביביסטי מזיל דמעה כשהרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, המועמד המוביל לראשות הממשלה מזה חודשים, הניח תפילין. על אמת, לא בחאווה. כמו שצריך, לא הצגה. קטע, משום הם פחות התרגשו