הבן של הפסיכולוג שלי (לשעבר) לומד בביה״ס שאני עובדת בו, ובאחת האסיפות שהיו הוא ראה אותי עומדת מול כל ההורים, עם נוכחות ועוצמה וביטחון, אבל הוא היחיד בקהל שראה בי גם את הילדה הפצועה שאני.
משיחות הבוקר שלי עם השומר בכניסה לבי״ס: כל הכבוד שאת מגיעה על אפניים, זה הכי בריא ככה. אני: הכי בריא זה לא להיות כאן.
(*בצחוקקקק. אני מתה על העבודה שלי).
אמא של תלמידה מתקשרת בבוקר למזכירות ומבקשת שאחזור אליה. אני בנתיים מלמדת, פוגשת תלמידים, נמצאת בישיבות… כאמור, אפילו לפיפי אין לי זמן. חוזרת אליה בצהריים. אז היא: קודם כל תתחילי בהתנצלות שהתקשרתי אליך בבוקר ואת חוזרת אליי רק עכשיו.
אמא של תלמידה מתקשרת בבוקר למזכירות ומבקשת שאחזור אליה. אני בנתיים מלמדת, פוגשת תלמידים, נמצאת בישיבות… כאמור, אפילו לפיפי אין לי זמן. חוזרת אליה בצהריים. אז היא: קודם כל תתחילי בהתנצלות שהתקשרתי אליך בבוקר ואת חוזרת אליי רק עכשיו.
יש לי בצוות 4 נשים ו 2 גברים, והגברים כל הזמן אומרים לי מה לעשות ואיך להתנהל וקובעים לי עובדות. והראייה שלהם ככ צרה ולא אחת גם שגויה. מזל שלמדתי לא להקשיב להם
בשיחת פתיחת שנה עם התלמידים דיברתי איתם, בין היתר על החשיבות של להיות בני אדם ושהכל בחיים זה יחסים בין אנשים, והרגשתי כזאת צבועה, כי היחסים שלי עם אנשים הם על הפנים.