ThatsIt

Down the rabbit hole

[ThatsIt @theMetsIt]

- אמא, אפשר כלב?
- לא. אני אוהבת כלבים אבל לא אצלי בבית.
- בת, אפשר נכד?
- לא. אני אוהבת ילדים אבל לא אצלי ברחם.

[ThatsIt @theMetsIt]

@usdusd111 @doron_shabti זוחלי העפר
מסניפי הספייס

[Doron Shabti @doron_shabti]

אבא אני שותה מיץ ענבים
נכון ניסני
ואנחנו בחומוס אליהו
נכון ניסני
אז נכון שזה מיץ אליהו הנבים?

[טל לוריא @tallouria]

אחרי שהבן הבכור שלי נולד, הרופאים ומומחי הפוריות אמרו לנו שלא נוכל להביא עוד ילדים לעולם באופן טבעי.

לא נורא, חשבנו לעצמנו, גם ככה צריך הפסקה מסוימת עד לילד הבא, נחכה שיגדל קצת ואז נתחיל את התהליך שוב.

מפה לשם, כשהבן שלי היה בן כמעט שנה, גילינו שהגברת בהריון. עם תאומות.

ובכן, אחרי ההלם והשמחה, נכנס רגש חדש - חרדה. לא מהיכולת להתמודד מבחינה רגשית, אלא כלכלית.
שנינו היינו סטודנטים אני עבדתי במשרה חלקית והשלמתי הכנסה בכל רגע פנוי והגברת עבדה בערבים.
ובכל זאת, מסגרות לשלושה ילדים מתחת לגיל שנתיים וחצי היו עולות לנו בערך 75 אחוז משתי המשכורות יחד.

אתם קולטים? כמעט כל השכר שלנו, על מסגרות. אתם ודאי משערים לעצמכם, שכולל כל שאר ההוצאות המשפחתיות, החד הפעמיות ללידה והשוטפות, היה מדובר באירוע מטורף לגמרי.

ידעתי מה צריך לעשות. אני אפסיק ללמוד ואתחיל לעבוד כמו משוגע, אאפשר לגברת לסיים את הלימודים שלה ואז אחזור לסיים את שלי. הרי אין ברירה אחרת. אז נתחיל את החיים בגיל מבוגר יותר, לא קרה כלום. ילדים זה שמחה (לא באמת, לפחות עד שהם גדלים :)

אבל אז, חברים הציעו משהו אחר. אולי, אם הגברת תמשיך ללמוד ואני אעבוד במשרה חלקית, אולי אפשר להיכנס למעון מפוקח עם הנחות לזכאים, אולי אז, נוכל להסתדר.

כמובן, מיד צץ הקונפליקט הפנימי, המתח הקפיטליסטי-אגואיסטי שלי. אני לא אוהב לתת למדינה ועוד יותר לא אוהב לקבל ממנה. אבל בכל זאת, אני לא מוגזם, יש ערך בהשקעה ציבורית אם היא תניב תשואה בהמשך. ואני והגברת, היינו השקעה ראויה (לעניות דעתי הלא משוחדת). המדינה תעזור, אנחנו נלמד, ניכנס מהר לשוק העבודה ונתחיל לשלם מס הכנסה, נצרוך יותר ונהיה חלק מהתפתחות המשק.

אחרי מאמצים לא קלים, דחייה כי לא זכינו בהגרלת המיקום (כולם רצו להיות שם ולקבל הנחות), הצלחנו להיכנס בזכות ביטול של מישהו אחר.

סיימנו מהר את התואר הראשון תוך כדי שאנחנו עובדים בימים, בלילות, בסופי שבוע וחגים ובגדול, בכל שעה שלא היינו בלימודים אחד מאיתנו היה עם הילדים והשנייה בעבודה ולהפך. יש מצב שלא ראינו אחד את השנייה שנתיים.

מאז, תודה לאל, אנחנו משלמים מס הכנסה מכובד כדי שהמדינה תוכל לתת אותו לבאים בתור שימשיכו את מעגל ההתפתחות של המשק.

אבל אז הגיעה הממשלה ו"חוק המעונות" האבסורדי שעבר היום בקריאה טרומית. הממשלה, מסתבר, מעדיפה להשקיע את כספי המיסים שלנו בצורה צינית כדי לתמרץ אוכלוסייה שלמה לאלהיכנס למעגל העבודה ולשירות הצבאי.

תראו את עיוות הממדים של החוק הזה: אחרי שהיועמ"שית ובג"ץ קבעו שאי אפשר להמשיך לסבסד מעונות לאברכים שמשתמטים מגיוס ולומדים שלא על מנת לעבוד אי פעם (כי פג תוקפו של חוק הגיוס), הפוליטיקאים החרדים המציאו קומבינה.

הם החליטו לשנות את מטרת חוק המעונות. מתמיכה במשפחות עובדות, לתמיכה בנשים עובדות בלבד. כלומר, מעכשיו זה לא מעניין את המדינה אם הבעל הוא סטודנט שעובד במשרה חלקית וקורס תחת הנטל (כמוני אז) או אברך שלא מתכוון להתגייס. זכאות למעון תהיה לפי האישה.
אבל שימו לב לדובדבן שבקצפת: ברגע שמחשבים את גובה ההנחה, האברך ה"נעלם" חוזר פתאום למשוואה. למה? כי אם יחשבו את ההכנסה רק לפי האישה, משפחות חילוניות שבהן האישה מרוויחה פחות יקבלו הנחה גדולה. כדי למנוע את זה, מחזירים את האברך נטול ההכנסות לחישוב כדי להוריד את ההכנסה הממוצעת של המשפחה החרדית ולהבטיח שהיא תקבל את הסבסוד. האברך נעלם כשצריך לאשר זכאות למרות השתמטות, ומופיע כשצריך להגדיל את ההנחה.

וזה מעצבן ברמות שקשה לתאר. כי תכלס, אם הייתי הולך לכל משקיע רציונלי ואומר לו: "תן לי עכשיו מאה אלף שקל, ובעוד שנתיים אישתי ואני נחזיר לך כל חודשX אחוז מהשכר שלנו למשך 40 שנה", הוא היה חותם בלי לחשוב.
אבל היום, הממשלה אומרת לי: "אתם חייבים לתת לי את הכסף שלכם, כדי שאני אזרוק אותו לפח על אוכלוסייה שלא תעבוד, לא תשלם מיסים ולא תתגייס. אה, ותעשו גם עוד קצת מילואים כי חסר לנו כוח אדם".

בתמונה, אני עם שלושה ילדים עם שנה ו 10 הפרש ביניהם עושה כאילו קל לי.

מאז עברו איזה 7 שנים. לא ממש קל, אבל הרבה יותר כיף.

[אלחנן @punisfun23]

משהו מגניב שלמדתי אתמול בלילה כשלא הצלחתי להירדם:
לביטוי הסלנג 'משנת תרפפ"ו' יש מקור מגניב ביותר.
מקור הביטוי הוא בעיוות של ביטוי בלאדינו שהולך כך:
"דִיל טִימפּו דִי מִי טָארָאפָּאפּוּ" או בעברית "בזמנו של סבי השלישי", המילה "טאראפאפו" (סבי השלישי) הפכה לשנת תרפפ"ו בעברית.

[עומר בבאי omer babai @omerbabai]

טראמפ: דאגנו שבהסכם יהיה גם מנגנון יהודי בו האורניום נשאר באיראן אבל מכור לגוי

[Roy @Roy_bar_on]

בי נשבעתי, כל יום תופיע כאן תמונה של משפחת סימן טוב קדם זכרם לברכה,
הענף שנכרת בעץ המשפחתי שלי.
תמרי קדם בת דודתי,ג'ון בעלה, ארבל שחר ועומריקו המלאכים.
שהופקרו ונרצחו בניר עוז.

עד שממשלת המוות, מממנת החמאס, היהירה, המפקירה, המנותקת, המזופתת, המושחתת והאנטי ציונית תצא מחיינו.

[Eldad Shetrit @Eldude86]

בגיל 16 התאהבתי בפעם הראשונה וכמו כל דבר שעשיתי באותה תקופה, ניגשתי לזה מתוך ידיעה מוחלטת שאני הולך להפסיד. לא היה שם שום דבר קולנועי. שום פסקול של גיטרות אקוסטיות או תאורה רכה שמישהו כיוון כדי שהשיער שלך ייראה טוב. זה היה סוג של התאהבות שגורם לכאבי בטן שמתחילים בשנייה שאתה פוקח עיניים בבוקר ומפסיקים רק כשאתה מצליח להירדם בלילה - תמהיל מדויק של בחילה תמידית, דפיקות לב מואצות ותחושת חוסר אונים מוחלטת. משהו שדומה מאוד לעמידה מחוץ למשרד של ראש הישיבה שנייה אחרי שתפסו אותך עם חומר אסור מוחבא מתחת למזרון, כשאתה מבין שמה שיקרה מעכשיו והלאה כבר ממש לא תלוי בך.

זו הייתה אהבה שגורמת לך לאבד עניין מוחלט בכל העולם שסביבך. הלימודים, המשפחה והחברים נראים פתאום כמו עלילות משנה ר��וקות ולא רלוונטיות. הקיום הצטמצם למחשבות עליה ועל המפגשים איתה. כל דבר אחר הרגיש כמו לשרוף זמן.

הפנימייה שלנו הייתה בכפר הרוא"ה. היא גרה באליכין. באותם ימים, היא הייתה חלק משלישיית הבנות היחידה שהכרנו ברדיוס של 50 קילומטרים - מה שאומר שעל פי חוקי הפיזיקה הנוקשים של גיל ההתבגרות במגזר, כל אחד מהבנים בשכבה היה מאוהב לפחות בשתיים מהן במקביל. זה הרגיש יותר כמו מכרז של משרד הביטחון מאשר סיפור אהבה.

עשרות נערים דתיים, סגורים בפנימייה בלב שדות, בלי אינטרנט, בלי סמארטפונים ובלי שום אינטראקציה נשית נורמלית. ואז פתאום מופיעות שלוש בנות חילוניות יפות מאליכין. כל בנאדם נ��רמלי היה מבין שזה יסתיים באסון רב נפגעים.

בכל מפגש איתן התנהלה תחרות סמויה ואכזרית. מי יצחיק אותן יותר, מי יצליח להתיישב ליד אחת מהן לאור גחל נרגילה, ומי יסחט מהמפגש כמה דקות של חסד אחרי שכולם כבר קמו והלכו. היו לי כמה חברים שניגשו לזה כמו לגיבוש של סיירת. חצי מהם התחילו פתאום לנגן על גיטרה. אחרים נכנסו לדמות המאצ'ו השתקן. שנאתי אותם על זה, כי נדמה היה שהם פיצחו את הנוסחה וזה עובד להם משום מה. בכל פעם שהייתי מזהה את הדפוס רציתי לצעוק "הוא לא מסתורי! הוא סתם משעמם ואין לו מה להגיד. לפני שעה הוא הסניף דבק בפנימייה".

הטקטיקה שלי הייתה קצת שונה. גם כשאהבתי מישהי, עשיתי את זה בצורה פסיבית מדי. אם מישהו אחר היה מדבר איתה יותר מדי זמן, לא הייתי נלחם על המקום שלי. שיחקתי אותה איזה אביר אצילי שמקריב את האושר שלו בשביל כבוד הממלכה, ולא מה שהייתי באמת: ילד עם פצעי בגרות, חרדה חברתית וביטחון עצמי שלא היה צריך יותר ממבט כדי לרסק אותו.

אבל רציתי להאמין שביני לבינה היה משהו אחר.שבתוך תוכה היא יודעת שאנחנו צריכים להיות יחד. שהיא הרבה יותר נהנית מהשיחות שלנו על רדיוהד ודיוויד בואי מאשר משתיקות האלפא של מתן. הייתי מכין לה דיסק��ם עם פלייליסטים ויחד היינו יושבים ומנתחים את הטקסטים של השירים שהיא הייתה מדפיסה, כשהיא מסמנת במרקר צהוב שורות שהיא אהבה במיוחד. היא הייתה מחפשת את המבט שלי במפגשים. צוחקת מהבדיחות שלי קצת יותר מדי. לפעמים היינו נשארים לדבר לבד כמה דקות אחרי שכולם כבר הלכו ובגיל 16, כמה דקות לבד עם בחורה על ספסל עץ מתקלף באליכין זה לא סתם "כמה דקות". זה חומר דלק שמחזיק אותך נפשית חודש שלם.

באיזה ליל שישי חורפי הלכנו ברגל לאליכין וישבנו כולנו בגן ציבורי מקרטע. היה קפוא. בשלב מסוים נמאס לה מהברזלים החלודים של הספסל, אז היא נשענה על הכתף שלי. שתי שניות נטו. בזמן הזה המוח שלי כבר הספי�� לקחת משכנתא, לרשום את הילדים לגן ולתכנן את הפלייליסט של החתונה. ככה זה עובד בגיל 16 - המוח שלך הוא מכונת פרשנויות פסיכוטית. מספיק שמישהי מבקשת שתעביר אליה את הבמבה, ומבחינתך זו הצהרת כוונות רשמית לחתונה בקיץ.

פעם אחת היא הסתכלה עליי ושאלה בשקט: "תגיד… אתה עצוב?" ��א "אני אוהבת אותך". לא נשיקה. שום מחווה רומנטית. נער דתי בן 16, שלא קיבל מעולם תשומת לב נשית עקבית, לא יודע מה לעשות עם שאלה כזאת. מבחינתי היא לא שאלה אם אני עצוב. היא שאלה אם אני קיים. בן אדם נורמלי היה אומר "לא, סתם עייף". אני, לעומת זאת, נכנסתי לסחרור נפשי שנמשך חודשיים. התחלתי לנתח את השאלה הזו לרסיסים. מה היא רואה בי? אולי כל המבטים וכל הרגעים שנשארנו לבד לא היו רק בראש שלי? המציאות, כרגיל, הייתה הרבה פחות דרמטית: פשוט ישבתי לבד ליד מכונת קפה מקולקלת במסדרון ובהיתי בקיר במשך ארבעים דקות.

כי זאת הייתה האמת המרה. רוב הזמן הסתובבתי בפנימייה עם מועקה קבועה בתוך החזה, כזו שלא ידעתי להסביר לאף אחד, בטח לא לעצמי. היום אני מבין שזה היה שילוב של גיל ההתבגרות, בדידות חריפה והורמונים משתוללים. אבל אז פשוט הרגשתי שמשהו בי מקולקל מהיסוד. והמפגשים איתה היו הדבר היחיד שנתן לי תחושה שהעולם בחוץ עדיין חי, ושאולי גם אני.

עמוק בפנים ידעתי שאני בכלל לא פונקציה בתחרות הזו. היו בשכבה בנים הרבה יותר בטוחים בעצמם, כאלה שיודעים לדבר עם בנות בלי להרגיש שהם נמצאים בעיצומה של חקירה. תמיד הרגשתי כאילו כולם חיים את גיל 16 שלהם, ואני רק רואה את זה קורה.

אז אף פעם לא שאלתי אותה מה היא מרגישה באמת. בתוך תוכי ידעתי ששיחת יחסינו לאן יכולה לקטוע בבת אחת את הדבר היחידי שהחזיק אותי. פחדתי לדעת. כל עוד שמרתי על שתיקה, יכולתי להמשיך לחיות בתוך הערפל הנוח הזה. מקום שבו כל חיוך חצי-מקרי שלה מתורגם אצלי להצהרת אהבה, ומספיק שהיא מתיישבת לידך על ספסל כדי להחזיק מעמד עוד שבועיים שלמים בפנימייה.

[ShAuLi ✊🏼🔥🏳️‍🌈 @Shauli]

איזה אדם מסוגל ברגע האמת, כשהסכנה ניצבת מולו, להצטופף בתוך ארון קטן ולהגן בגופו על השכנה שלו רק כדי לתת לה סיכוי לחיות?

​כזה היה ד”ר חיים כצמן, שהיה בביתו בקיבוץ חולית כשהחלה חדירת המחבלים בבוקר השבעה באוקטובר.

כשהם פרצו אל ��דירה, חיים הסתתר בתוך ארון יחד עם שכנתו הצעירה שביקשה אצלו מחסה. ברגע נדיר של אומץ וחמלה, חיים עטף אותה בגופו כדי להגן עליה. המחבלים ירו לעבר הארון וחיים נהרג במקום, אך בזכות מעשה הגבורה שלו, שכנתו ניצלה.
​
חיים בן ה־32 היה אינטלקטואל מבריק, חוקר אקדמי מעמיק ותקליטן מוכשר שאהב מוזיקה אלטרנטיבית וידע לשמח אנשים. הוא היה איש של שלום שחיפש תמיד הידברות ופשרה, אדם עדין שהקדיש את זמנו לחקלאות, לעשייה קהילתית ולחיים פשוטים ויפים בקיבוץ שעל הגבול.
​
העולם איבד אדם יוצא דופן, עם לב גדול ורוח אנושית נדירה, שבחר ברגעיו האחרונים להגן על אדם אחר.

לא נשכח אותו. 💔

[Eldad Shetrit @Eldude86]

אני מרשה לעצמי לדבר בשם כלל הציבור הישראלי למרות שאף אחד לא מינה אותי: די. חלאס. לא רוצים יותר עדכונים בנושא. כשהטילים יהיו בדרך תשלחו לנו לטלפונים את ההתראות המלחיצות האלה ואנחנו נתמודד. הממד שלנו מוכן. הנפש שלנו מוכנה. אין לנו יותר ציפיות לשגרה של מעבר לשבוע. זהו

[ThatsIt @theMetsIt]

פתיתים פושרים בסיר> פתיתים חמים בצלחת
מ.ש.ל

[Rimon Hayat @rimon_hayat]

השבוע הלכה לעולמה ד"ר אדית אווה אגר בגיל 99. בגיל 16 הגיעה עם הוריה לאושוויץ. ההורים נרצחו מייד ואדית שהייתה רקדנית בלט ומתעמלת נשלחה לשעשע את מנגלה. כשבעלות הברית הגיעו למחנה היא הייתה על סף מוות בערימת גופות אך אחד החיילים ראה את ידה זזה והיא ניצלה.
היגרה לארה"ב, הקימה משפחה אך נפשה סבלה מאשמת הניצולים ולא ידעה מנוח עד שפגשה את הפסיכיאטר והחוקר ד"ר ויקטור פרנקל. בהדרכתו מצאה נחמות.
בגיל 90(!) פרסמה את ספרה הראשון "הבחירה - אפילו בגיהנום התקווה יכולה לפרוח" שהפך לרב-מכר בינלאומי. בהמשך פרסמה גם את הספרים "הבלרינה של אושוויץ", שמספר את סיפור חייה, ו"המתנה – 12 שיעורים להצלת חייכם". הספרים ראו אור בהוצאת מטר ואני מתכוון לקוראם לזכרה.
נכתב על ידי בית אריאלה עם תוספת שלי.

[Oded Regev @oded_regev]

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב לפתוח את הבוקר שלי בבית קפה עם ספר, ככה אני מוצא קצת זמן לקרוא וגם מתחיל את היום עם רגע כיף לעצמי לפני שאני נכנס למשרד לתוך העומס של העבודה.

ראיתי הבוקר בקפה פנים מוכרות של ״אחד הקבועים״. מי שהולך לעיתים קרובות כמוני לבתי קפה, יודע שלכל בית קפה יש את ״הקבועים״ שמגיעים כמו שעון כמעט בכל בוקר.

״הקבוע״ הזה, נ��רא לו שמעון, הוא באזור גיל 60 וקצת, אני רואה אותו לפחות 10 שנים באותו הקפה, הוא תמיד חברותי לכולם, תמיד מחייך. במפגשים שלנו בקפה אנחנו מהנהנים אחד לשני עם הראש, מעין ״בוקר טוב״ בלי מילים כזה.

אולי רק פעמים ספורות יצא לנו להחליף כמה מילים, אני יודע למשל שהוא היה סוכן ביטוח, וכנראה היה די מצליח במה שהוא עשה כי כבר מעל 10 שנים הוא משוויץ שהוא יצא לפנסיה, ועשה מספיק בשביל לחיות בכיף בלי לעבוד. תמיד בחור חייכן ותמיד נחמד לכולם, מה שנקרא people person.

הבוקר הוא במקרה התיישב שולחן לידי, וכמו שהוא נוהג להיות ידידותי עם כולם, בחיוך ענק אמר לי בוקר טוב ושאל לשלומי ומה חדש. אבל שאל באמת, לא כדי לשאול ולדפדף הלאה.

אמרתי לו שבדיוק נולדה לי בת, אחרי שני בנים, והיא בת 5 שבועות. הוא כל כך שמח, פשוט קם מייד מהכיסא ובחיוך ענק לחץ לי את היד ואמר ״אני כל כך שמח בשבילך, מזל טוב!!״.

ואני כמובן לחצתי את ידו בחזרה ואמרתי תודה רבה. ״ומה איתך?״ שאלתי, ״מה שלום הבן שלך? אני זוכר שעברו כבר כמה שנים אבל אז התייעצת איתי לפני שהוא התגייס, אמרת שהוא רוצה לעסוק במחשבים ולהתגייס ליחידה טכנולוגית, זה הצליח לו בסוף? הוא בטח כבר משוחרר (אמרתי בחיוך)״.

״הבן הקטן שלי? בסוף התגייס להיות לוחם, לפני חודש דפק לעצמו כדור בראש״.

לקח לי רגע, אבל תוך פחות משניה הבנתי שאין פה גרם של צחוק. הפנים שלי נפלו מייד, לא ממש יכלתי לדבר..

״הפסיכולוגית אומרת לי כל הזמן שחשוב לדבר על זה, חשוב לשתף.. לא לשמור בבטן היא אומרת. אבל מה זה משנה? מה זה באמת עוזר לדבר על זה?״.

אמרתי לו ״אני כל כך מצטער לשמוע, אני ממש משתתף בצערך״, אתם יודעים מה קרה? למה זה קרה? הוא השאיר מכתב?״

״מכתבים יש רק בסרטים״ שמעון אמר לי, במציאות אין מכתבים ואין כלום. הוא נלחם במלחמה, חזר הבייתה ואחרי חודש ירה לעצמו בראש. אבל אני באמת מעדיף לא לדבר על זה, בבקשה בוא נדבר על משהו אחר. אז איך הבת שלך? זה שינוי גדול אחרי שני בנים אהה?״.

ומשם המשכנו לדבר כרגיל, על המלחמה עם איראן, על AI, על סקטור ההייטק וגם קצת פוליטיקה. המשכנו כרגיל והלכנו כל אחד לדרכו אחרי כחצי שעה. ביציאה למשרד ועד עכשיו, אני מרגיש אגרוף חזק בבטן, אולי 0.1% מהכאב ששמעון מרגיש, וזה כואב נורא.

(זה ציוץ לא אופייני לי, אבל גם אני הרגשתי צורך לשתף. כמה כאב יש במדינה שלנו. זו עוד זווית אחת, קטנה, מיני רבות, בישראל של א��רי ה7 באוקטובר. אמן שנזכה לימים טובים, שמחים ושקטים יותר).

[Doron Shabti @doron_shabti]

בילדות שלי פגשתי, לעיתים חוויתי, לא מעט סיפורים עצובים. אבל מה שהכי עולה לי בשנים האחרונות הוא דווקא לא ענייני התמכרויות ועבריינות ואח סיעודי אלא הנישואים של ההורים שלי. לא הייתה שם איזו דרמה חריגה. לא אלימות מאוד גרפית. לא סצנות הוליוודית. סתם, בגרשיים או בלי, זוג אנשים עם חיים מאוד עצובים שנכנסו, איש מסיבותיו וטעויותיו, למערכת יחסים שאין בה ולו גרם אהבה ואז נולד ילד סיעודי שהפך את הגירושין (שהיו הדבר המתבקש והטוב לכולם לעשות) לאירוע מורכב יותר. 18 שנה חייתי בבית ההוא, מינוס הפסקות מטודיות שהן לסיפור אחר, ולא ראיתי רגע אחד של חיבה ביניהם. של משיכה. של איזשהו רמז של רצון לחיות ביחד.

ודווקא בגלל הדבר הזה, בגלל הקרבה לכזה ריק באהבה, אני כל כך אסיר תודה על שיר. כי עד שפגשתי אותה פשוט לא האמנתי שיש דבר כזה אהבה. חשבתי שהכוונה היא לאיזה תמהיל בין משיכה מינית לחברות. ופתאום באה מישהי לעולם שלי שאני לא יכול אלא לחיות איתה. שעוברת לידי והיד מעצמה מלטפת את הראש. לא (רק) ממשיכת הגוף אלא משהו עמוק יותר, ורצון פשוט להרגיש ��ותה. ודווקא בגלל שאני יודע שזה לא מובן מאליו. שאפשר לחיות חיים שלמים בלי זה, אני כל כך אסיר תודה עליה.

[Doron Shabti @doron_shabti]

ובהמשך לדברים של לוטם: אני עו"ס, פוסט טרומאטי נכה צה"ל ומלווה מילואימניקים. אם אתם מחפשים ייעוץ והכוונה לאן לפנות עבורכם או ממי ממשפחתכם מוזמנים לפנות אליי (ללא עלות, כמובן) ןאשתדל לסייע 0549451306

[ilana curiel @ilanacuriel]

הדבוראי בועז בן זאב הסביר כי "אירוע כזה הוא שילוב של העונה- כל הדבורים בעונת האביב כשהן מתחזקות הן מתפצלות ומתנחלות ונולדת מושבה חדשה של דבורים. היה אביב מוצלח- הרבה גשם ופריחה. משפחות הדבורים התחזקו- וזה חיובי. היו לנו כמה שבועות חורפיים וקרירים, ואז גל חום. ברגע שהגיע גל חום הטמפרטורה בכוורת עולה. זה הטריגר הטבעי של הדבורים להתנחל. במרכז יש הרבה יישובים וצמחיה והנחילים מתפזרים. אבל היו כוורות חזקות בדרום באזור די צחיח, למעט היישובים. כל הדבורים הגיעו למקומות היישוב. הכוורות שנמצאות מסביב לנתיבות בשדות החקלאיים, לצורכי האבקה, כשהגיע גל החום- עזבו את הכוורות. בבת אחת יצאו הרבה נחילים." בן זאב אמר כי "אנשים צריכים לדעת שמדובר בתופעה חיובית. המעשה הנכון הוא לקרוא לדבוראי, שיבוא ויאסוף אותן לכוורת חדשה."

[עיקשת @tsoof_yovel]

@Galileo89507087 אני מעריצה מתכננים אמיצים ונותרת בקפאוני

[מאור איש הלגו @maorlego]

מבצע

הציעו לי לשלם הרבה ש״ח בכדי להגיע ליעד של 10000 עוקבים
אז החלטתי אחרת

חסר לי 5002 עוקבים וכל מי שיעקוב אחרי מרגע עד 10000 עוקבים
אני תורם לילדים חולי סרטן 5 שקלים

ובין כל העוקבים שלי החדשים והותיקים אני ��גריל 2 ארוחות איתי באיציק הגדול ודייט לגו

אז מי עוקב ?

[ThatsIt @theMetsIt]

@doron_shabti למה זה לא 7 ספרייט😭

[orb @OrBergman]

"יש פה אנשים שלא הביאו ילדים, והם רואים איך אתם מתנהגים והם לא ירצו להביא ילדים וזה יהיה הסוף של המדינה שלנו״ אב לבנו, בחושה בסיני

[נופילטר 🌠👽 @No_filter_no]

אתם יודעים מה זו אהבה?
אבא שלי (87) חודשים בשיקום אחרי ניתוח שבר באגן, הולך עם מקל וכבר לא נוהג. בשבוע שעבר, תחת איום הטילים, ואחרי זריקה שקיבל בעין - נסע בשני אוטובוסים לקניון, לקנות לאימי הדימנטית חוברות תשחצים "כי היא לא יכולה בלי זה" ובשכונה שלהם החנות היתה סגורה.
זו אהבה