שבעה באוקטובר – אפילוג
המלחמה התחילה בשמחת תורה. והסתיימה, במקרה או שלא במקרה, גם בשמחת תורה. כאילו אלוהים אמר לנו: ״זהו, תסגרו את המחברת, נגמר הסשן״. שנתיים של טיפול קבוצתי לאומה שלמה רק בלי המטפל, בלי טיש��. ובמקום מוזיקה מרגיעה, אזעקות, בומים, והקריין של חדשות 12.
שנתיים שחיינו בין שתי נשימות: אחת שאומרת ״אולי זה הסוף״, והשנייה שאומרת ״לא, זאת רק עוד התחלה של משהו גרוע יותר״. מלחמה בדרום, מלחמה בצפון, תקיפה באיראן, טילים מתימן. ממ״דים שהפכו לחדרי שינה, מקלטים שהפכו לסלון שני, ילדים שיודעים לזהות הבדל בין פיצוץ של גראד לזיקוק של חתונה, ומבוגרים עם מבט קבוע בעיניים של ״תעירו אותנו כשהכל ייגמר״.
תושבים עקרו מהבתים, אנשים התחתנו בזום, חטופים חיים נלחמו לחזור, חללים נלחמו בשביל שיחיו אחרים, והמון אנשים טובים, באמת טובים, נלחמו עבורם, ברחובות, בכיכר, עם מילים, בדמעות. כל ��זמן הזה ניסינו להאמין שיש לזה סוף, שיום אחד השעון בכיכר יעצור, ושנוכל סוף סוף לנשום. אבל עם הזמן למדנו שאפילו נשימה נהיית נושא טעון.
היו כאלה שהפכו את נושא החטופים לשאלה פוליטית, והיו כאלה שפשוט הפסיקו לדבר. פסיכולוגים קוראים לזה ״עייפות החמלה״. אנחנו קראנו לזה ״לא רוצה לשמוע יותר חדשות״. אחרי כל כך הרבה מוות, אפילו השפה שלנו השתנתה. ״נפלו״, ״שוחררו״, ״נמצאו״. מילים קצרות מדי בשביל כאב ארוך כל כך.
בין כל זה למדנו שיעור אכזרי בפסיכולוגיה של הישרדות: שכשאין לך שליטה, אתה ממציא לעצמך טקסים קטנים, אותה כוס קפה בבוקר, אותו שביל הליכה, אותו ״הכול בסדר״, שאתה אומר למי ששואל, גם כששום דבר כבר לא באמת בסדר. כל המדינה הפכה לקבוצת תמיכה אחת גדולה, רק בלי הנחיות ברורות איך יוצאים מזה.
וכשזה סוף סוף נגמר, או לפחות נראה כאילו נגמר, לא היו מצעדים ולא ניצחון מוחלט. המלחמה פשוט התפוגגה, כמו סיוט שהמוח לא בטוח אם חלם באמת. אנשים עמדו מול המסכים, הביטו בחטופים החיים חוזרים, הסתכלו אחד על ה��ני וניסו להבין אם עכשיו אמורים לשמוח, או פשוט לנשום. ורובנו בוחרים בנשימה.
אבל מה שאף אחד לא אומר בקול, זה שדווקא עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית, לא על גבולות המדינה או מול אויב חדש, אלא על מי נהיה אחרי כל זה. על דמותה של ישראל שאחרי המלחמה. על איך נסתכל אחד על השני, ואם נצליח שוב להאמין שיש דבר כזה ״אנחנו״.
עכשיו, כשהאבק שוקע, מתחילה המלחמה הבאה. לא מלחמה של טנקים וכטב״מים, אלא של מצפון ומילים. המלחמה על איזה מקום יש בחברה הזו לאנשים שמקללים הורים של חטופים, שצועקים על אמא שנלחמת על הילד שלה כאילו היא האויב. על האם עדיין מותר כאן להיות אנושי בלי להיחשב בוגד.
המלחמה ��ל ועדת חקירה ממלכתית, שכל אזרח ראוי רוצה, וזו שראש הממשלה הכי מפחד ממנה, כי היא תאלץ אותנו ואותו להסתכל על שבעה באוקטובר בעיניים פקוחות, בלי הסחות, בלי ספינים, בלי דוברים, בלי שקרים קטנים מנחמים.
והמלחמה על הבחירות שיגיעו בשנה הקרובה, הבחירות שיעידו האם באמת למדנו משהו משנות הממשלה הזאת, או שאנחנו רק רוצים עוד מאותו דבר, עוד אש, עוד דם, עוד פחד. זו כבר לא שאלה פוליטית, זו שאלה קיומית. האם נבחר בחיים, או שנמשיך למות לאט, בשם מישהו אחר.
ובסוף, חשוב שנזכור שהשבעה באוקטובר אולי כבר מאחורינו, אבל הוא גם תמיד קצת לפנינו.
תם. ולא נשלם.
הם רודפים פעילי מחאה. הם רודפים פוליטיקאים. הם רודפים עיתונאים - התהליכים הפכו לצונאמי.
אם לא נתעורר היום, נקום מחר במדינה כמו איראן או צפון קוריאה, שבה שלטון אלים, פוחד מהעם ולכן רודף אותו.
חייבים לבלום את ההפיכה ולהציל את ישראל - לפני שיהיה מאוחר מדי
האזרח הממוצע גר בקומה שלישית בבניין ישן עם אינטרקום שלא עובד כבר שנתיים. כל בוקר הוא קם לפני השעון המעורר, כאילו הגוף שלו פשוט ויתר על הרעיון של שינה רצופה. הוא שותה את הקפה עם עננת חרדה קטנה שיושבת לו איפשהו מתחת לצלעות. חרדה על המשכנתא, על הילדה שהמורה אומרת שהיא לא מרוכזת, על אמא שלו ��התחילה לשכוח שמות.
לפעמים הוא עוצר רגע ליד הדלת לפני שיוצא לעבודה, חושב איך הגענו למצב כזה שכל דבר נהיה מאבק. אבל אחר כך הוא נזכר שאם יאחר שוב הבוס יעשה לו פרצוף, אז הוא נועל והולך.
יש לו מנוי לעיתון, והוא אוהב להגיד את זה בקול רם, כאילו זה הופך אותו לאזרח מעורב. ״אני קורא עיתון כל בוקר״, הוא מספר לחבר במעלית. רק שהוא לא ממש קורא. הוא מציץ בכותרות הגדולות, משהו על חוק שיאפשר לפטר שופטים, משהו על עוד סבב מלחמה בדרום, משהו על חטופים שחזרו רק בחלומות של ההורים שלהם, ואז הוא גולל הלאה למדור רכילות.
שם יש תמונה של נועה קירל עם שמלה נוצצת. הוא מתעכב על זה קצת יותר מדי זמן, לא כי זה מעניין אותו באמת, אלא כי זה יותר קל לעיכול. כי בתמונה של נועה קירל אין פחד, ואין שאלה אם המדינה שהוא אוהב עדיין אותה מדינה.
הוא יודע שיש מלחמה. הוא גם יודע שיש חטופים. כשהאזעקה תופסת אותו במקלחת, הוא עוטף את עצמו במגבת ורץ לממ״ד עם הלב דופק כמו פטיש. הוא יושב שם עם הילדה, סופר את השניות עד שהשקט חוזר. אבל כשנגמרת האזעקה, הוא אומר לה ״זהו, מותק, הכל בסדר״ בלי לדעת אם הוא באמת מאמין בזה.
בערב, הוא רואה חצי שעה חדשות. בדרך כלל עד החלק שבו מתחילים לדבר על הכלכלה או מערכת המשפט. אז הוא מעביר ערוץ, כי המוח שלו עייף מדי. לפעמים, אם זו שבת, הוא נותן צ׳אנס לאולפן שישי בערוץ 12. הוא יושב מול הטלוויזיה, שומע אנשים רציניים אומרים שהמדינה מתפוררת מבפנים, ושאם לא נתעורר זה יהיה מאוחר מדי.
ואז הוא נאנח ואומר לאשתו, ״כולם אותו דבר״. כאילו שלסיסמה הזו יש כוח לגונן עליו מההשלכות.
הוא יודע שהשלטון מעביר חוקים בשתיים בלילה, יודע שעיתונאים מפחדים, יודע שאנשים יוצאים להפגין. אבל הוא לא מבין על מה המהומה. לא מבין למה אנשים צריכים לחסום כבישים. לא מבין איך זה קשור אליו.
הוא לא בן אדם רע. הוא אפילו די טוב. הוא זה שיתרום שקית בגדים לנזקקים ויחליף מילים טובות עם השכנה הזקנה. הוא פשוט לא חושב שיש לו כוח או זמן להיות עוד משהו חוץ מאזרח קטן ומותש.
והאמת העצובה היא, שהוא בדיוק האזרח שממשלה שחולמת על דיקטטורה הכי אוהבת. זה שיודע שמשהו לא בסדר, אבל משכנע את עצמו שאין לו מה לעשות בקשר לזה. זה שמתכסה באפור של היומיום ולא שם לב איך הצבעים מסביבו נעלמים אחד אחד.
בסוף היום, כשהוא מכבה את האור, הוא חושב אולי, ממש לרגע, שאם היה קורא עוד קצת מעבר לכותרות, אם היה שואל עוד שאלה, אם היה מאמין שמשהו תלוי בו, אולי היה קורה משהו אחר.
אבל בבוקר מחכה לו שוב הקפה, והמשכנתא, והחרדה, ושורה חדשה של כותרות גדולות שהוא יגלול מעליהן. ככה, לאט לאט, מתפרקת דמוקרטיה. לא במכה אחת, אלא בטפטוף יומיומי של הרגלים.
עשו טובה - שתפו את הציוץ הזה. הציבור הישראלי חייב לדעת שגונבים אותו.
בשבוע הבא קואליציית הליכוד מתכוונת להעביר 106 מיליון ש"ח לאוטונומיה החרדית המושחתת, ועוד 34 מיליון ש"ח לתכניות "הזהות היהודית". או במילים אחרות - לעמותות המקורבות למפלגות של בן גביר וסמוטריץ'.
למה? ככה.
26 מיליון ש"ח לרשת החינוך של "יהדות התורה".
34 מיליון ש"ח לרשת החינוך של ש"ס.
33 מיליון ש"ח למוסדות הפטור, שלא מלמדים ליבה כלל.
יגידו לי - הרי מדובר ב"עודפים מחויבים" משנת 2024, מה אתה רוצה? קשקוש מקושקש. בדברי הסבר לבקשת העברה רשום, כי "העודפים נוצרו לקראת סוף שנת 2024". משמע, לקחו סכומים שלא נוצלו, ספק חוקיים, ויצרו התקשרויות באופן מלאכותי, על מנת להשתמש בכסף בהמשך.
13 מיליון ש"ח יעברו - תחזיקו חזק - "לקרן הסיוע לאברכים ולסיוע כלכלי ללומדי תורה". ד"ש למילואימניקים. יורקים לכם בפרצוף למען אוכלוסייה "נזקקת' מהמגזר הפריווילגי.
כל זה במציאות של בור תקציבי מפלצתי. ממשלת הליכוד מפרקת את החינוך במדינת ישראל. חסרים מורים לילדים שלנו, החינוך הממלכתי מיובש ומורעב, וסכומי כסף אדירים ממשיכים לזרום לחינוך שלא מלמד לא מתמטיקה, לא אנגלית, ולא טכנולוגיה.
אפשר לכעוס, ובצדק, על העסקונה החרדית החצופה והמנותקת, אך חשוב יותר להצביע על האשמים העיקריים - על הסמרטוטים מהליכוד, שמוכרים את עתיד מדינת ישראל תמורת כח, כסף וכבוד.
האופוזיציה בוועדת הכספים תיאבק בכל הכלים הפרמנטריים העומדים לרשותנו, ובמידת הצורך - גם נעתור לבג"צ.
עברו כבר כמה ימים ואף אחד מהמתנחלים שאיימו על חיילי צה״ל לא הואשם בבגידה. אף אחד לא ישב בכלא. זוג נשים בנות 50 ששמו עלונים למען שחרור החטופים בבית כנסת חטפו עונש חמור יותר
עינב צנגאוקר יקרה , תצעקי על מי שאת רוצה, תחבקי את מי שאת רוצה , המשיכי למחות , להילחם כמו לביאה כפי שאת עושה באומץ באותה עוצמה כבר שנתיים , את לא חייבת כלום לאף אחד, הם חייבים להחזיר אותו הביתה ואת שאר החטופים , המחדל הענק על הראש של הממשלה ושיניחו לך .
ד"ר ליאת קרן, מדענית במכון וויצמן:
״אני ליאת קרן, חוקרת סרטן במכון ויצמן, ולפני שלושה שבועות נפל לי טיל על המעבדה. באותו לילה ארור של ה-15.6 ישנו בממד של חברים כי כבר לא יכולנו לסבול את הריצות הליליות למקלט עם 3 ילדים. בבוקר, התעוררתי מדפיקה של שוטרת על הדלת: צלצלי למשפחה שלך. הם דואגים. נפל טיל במכון. רסיסי מידע התחילו לחדור. רצנו חזרה לבית וראינו שכל החלונות בדירה התנפצו. והמחשבה המקפיאה - איזה מזל שלא ישנו שם בלילה. בינתיים עוד הודעות ואני מבינה שהבניין שבו המעבדה שלי נפגע. אני רצה לשם. בלי לחשוב. בכפכפים. מגיעה ורואה שהמעבדה שלי בוערת וצוות כיבוי משפריץ מים פנימה. ואז ההבנה - הכל הלך.
כבר שלושה שבועות שאני שבורה. כל היום עם דמעות בעיניים. כל מה שעבדתי מאוד קשה לבנות ב5 השנים האחרונות נהרס. מעבדה זה לא רק שולחנות וכסאות. זה תוצרי מחקר - קולקציות של דוגמאות של חולים, רקמות קפואות של עכברים, פלסמידים, תאים... שנים של עבודה שהלכה לפח. חלק מהדברים אפשר לשחזר והרבה לא. גם כל המכשור נהרס ואין עוד כזה בארץ. האובדן של הידע הוא אדיר. האובדן הזה הוא לא רק שלי, או של שאר החוקרים שנ��געו. זה אובדן למדינת ישראל ולאנושות כולה. מחקר שיכול היה להציל חיים נגדע ע"י טילים שמטרתם לחסל חיים.
אני באבל על האובדן. לא מצליחה לישון בלילות. את הנאום הזה כתבתי ב-3 בבוקר אחרי עוד לילה ללא שינה. אבל אני יודעת שיש לי מזל גדול, כי איש לא נפגע.
ואני יודעת שהאובדן שלי על עבודת חיי שנחרבה הוא כעין וכאפס לעומת האובדן של ויקי ויהודה, שמחכים לנמרוד כבר 638 ימים.
לעומת האובדן של אמה ויולי שלא ראו את אבא שלהן דוד כמעט שליש מחייהן.
לעומת האובדן של מיכל, שישבה פה לידי בתקופת הדוקטורט שלנו בויצמן, ואיבדה את בעלה בלחימה בעזה.
האובדן שלי, של המדע, הוא רק עוד פסיק קטן ברשימת האובדנות של ממשלת ההפקרה והביזה. ממשלה מסואבת ומנותקת שמקדשת את האובדן במקום לקדש את החיים. אותה ממשלה שמעדיפה להחזיר חטופים מתים על פני חיים. אותה ממשלה שבוכה דמעות תנין על ההרס במכון בו בזמן שהיא בעצמה הכריזה מלחמה על האקדמיה, המחקר והחינוך במדינת ישראל. ממשלה שלא מבינה שללא מדע חזק, שמצמיח הייטק חזק ובטחו�� חזק, אנחנו פשוט לא נהיה פה.
האיראנים לא סתם כיוונו למכון ויצמן. באופן אבסורדי, הם מבינים את מה שהממשלה הזו לא מבינה. המדע הוא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים. אין לנו משאבים טבעיים. הנכסים שלנו הם:
1. הערכים שלנו, ערכי מגילת העצמאות, שעל בסיסם בנינו פה מדינה לתפארת.
2. הסולדיריות החברתית.
3. ההון האנושי – ההשקעה בחינוך ובדעת.
ועל כל אלה ממשלת ישראל הכריזה מלחמה. תוך כדי מלחמה קשה מנשוא, כשהילדים שלי מתחבאים בממד, מפעל חיי מרוסק לרסיסים, החיילים שלנו נשחקים עד דק והחטופים מופקרים במנהרות, הממשלה המשיכה ללא לאות לקדם את האג'נדות שלה: הקרסת הדמוקרטיה הישראלית ע״י קידום חוקים אנטי-שוויוניים ואנטי-ציוניים כמו חוק ההשתמטות, ביזת הקופה הציבורית עבור מגזרים מקורבים, שבירת הסולידריות והפצת רעל ופגיעה מתמשכת בחינוך, בהשכלה הגבוהה, במחקר ובהייטק – וכפועל יוצא ישיר, גם בביטחון.
במלחמה ��אחרונה, שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לה מרוב שמות המלחמות שהיו פה בשנתיים האחרונות, נלחמנו באיראן. איראן צריכה לשמש לנו דגל אדום. איראן היא הדוגמה למה קורה לעם מוצלח, חכם, גאה, כשמשתלטת עליו כנופיה של קיצוניים משיחיים מחרחרי שנאה. במהלך הקריירה האקדמית שלי יצא לי לפגוש לא מעט איראנים. משכילים שגלו מארצם בכאב מכיוון שכבר לא יכלו לשאת את התמורות שחלו במולדתם. איראן היא תמרור אזהרה בוהק. זה מה שקורה למי שנותש את הרעיונות הליברלים וממליך עליו אוטוקרטיה דתית קיצונית.
>>
קטין בן 16 שוחרר מכלא מגידו כשהוא בתת משקל מסכן חיים על פי ועדת השחרור של הכלא. כחודש לפני כן מת בכלא מגידו אסיר קטין שעל פי נתיחתו תת המשקל שאליו הגיע ה��ביל למותו.
הם לא היחידים. אסירים חולים, מורעבים ומתים הם המציאות בכלא הזה, כפי שאנו מפרסמים בתחקיר "הארץ". שב"ס של בן גביר.
ממש במקרה אותה עיסקה *בדיוק* שעל השולחן כבר שנה וחצי תתרחש כעת כשנתניהו חזק פוליטית.
ממש במקרה העיסקה תתרחש בדיוק כשתצא הכנסת לפגרה ואי אפשר להפיל את הממשלה.
מאות חיילים ועשרות חטופים היו יכולים להיות בחיים — אלמלא היה נתניהו חלאת המין האנושי. אין מקום בגיהנום חם מספיק בשבילו
גידי וייץ חושף:
המזכיר הצבאי אלוף רומן גופמן חיבר עבור רה״מ דו״ח מניפולטיבי כדי למנוע את תחילת עדותו במשפט
ערב העדות, הכינו באמ״ן דו"ח מפורט על האיומים כלפי נתניהו. רה״מ לא היה מרוצה ממנו, אז גופמן הכין דו״ח חלופי בו נתניהו השתמש.
לא זוכר התערבות פוליטית בוטה כזו של קצין בכיר
אלה 51 חברי וחברות הכנסת שהצביעו נגד ההצעה של ח״כ משה (קינלי) טור-פז, שמטרתה להבטיח לכל חייל קרבי טיפול נפשי אמיתי, בלי טפסים, בלי תורים ובלי בירוקרטיה.
זו ״הכרת התודה״ של קואליציית ההשתמטות ללוחמים שחוזרים מהקרב - להפנות גב ולהשאיר אותם לבד עם הפצעים בנפש.
מי ששולח חיילים לקרב, מחויב גם לרפא אותם, לא להתנער מהם ברגע האמת.
זכרו מי ויתר על הלוחמים:
1) משה אבוטבול.
2) יולי יואל אדלשטיין.
3) ינון אזולאי.
4) דן אילוז.
5) עמיחי אליהו.
6) ז��ב אלקין.
7) משה ארבל.
8) יעקב אשר.
9) אביחי אברהם בוארון.
10) בועז ביסמוט.
11) אברהם בצלאל.
12) אליהו ברוכי.
13) ניר ברקת.
14) ששון ששי גואטה.
15) טלי גוטליב.
16) יצחק גולדקנופף.
17) גילה גמליאל.
18) אבי דיכטר.
19) גלית דיסטל.
20) אלי דלל.
21) שלום דנינו.
22) עמית הלוי.
23) שרן השכל.
24) ניסים ואטורי.
25) מיכל וולדיגר.
26) יצחק שמעון וסרלאוף.
27) יוסף טייב.
28) אוהד טל.
29) אופיר כץ.
30) יריב לוין.
31) סימון מושיאשוילי.
32) יונתן משרקי.
33) חנוך דב מילביצקי.
34) ארז מלול.
35) צגה מלקו.
36) צבי סוכות.
37) משה סולומון.
38) לימור סון הר מלך.
39) אופיר סופר.
40) אורית סטרוק.
41) משה סעדה.
42) עפיף עבד.
43) חוה אתי עטיה.
44) צביקה פוגל.
45) יצחק פינדרוס.
46) משה פסל.
47) אריאל קלנר.
48) שלמה קרעי.
49) משה רוט.
50) שמחה רוטמן.
51) אושר שקלים.
בפעם הבאה שבכירי הלשכה המדינית יספרו לכם שמדובר ב״קומץ קיצוני״, תזכרו שפעילי הפח"ע הכחול (הטרור היהודי) הם זרוע צבאית של מגזר שלם.
מגזר שבחר בבחירות דמוקרטיות את הזרוע המדינית שמעודדת את אותו טרור.
זה עליכם, ״מתיישבים״ יקרים.
רגע, אז הנשיא עמית שם לצידו שני שופטים שמרנים שאמרו את דעתם בניגוד לדעתו ונשארו בחיים? אז יש מצב שבג"צ היא לא באמת דיקטטורה ומי שתוקף את בג"צ סתם שקרן עלוב שונא ישראל ודמוקרטיה? חבר בשם זיני שואל
רגע, אז הנשיא עמית שם לצידו שני שופטים שמרנים שאמרו את דעתם בניגוד לדעתו ונשארו בחיים? אז יש מצב שבג"צ היא לא באמת דיקטטורה ומי שתוקף את בג"צ סתם שקרן עלוב שונא ישראל ודמוקרטיה? חבר בשם זיני שואל
חברת הכנסת טלי גוטליב פוצצה את הדיון בבג"צ שדן בהליך מינוי ראש שב"כ. הוא ייערך ככל הנראה בדלתיים סגורות.
אל תתבלבלו - ז��ו לא קומץ, אלה לא שוליים הזויים. ככה נראית כנסת ישראל.
וככה נראית הפיכה משטרית.