@Lee_malach רק שעל פי דיווחים (מיינסטרים) צרפת בתקופת מקרון ניהלה ומנהלת קשרים דיפלומטיים עם חיזבאללה. נכון מדינה מערבית אירופאית אבל גם מדינה כזו יכולה להיות טועה ויכול לפעול בזדון. היה לנו כזה פעם
"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?"
היום לפני שבעים שנה, ב-30 באפריל, 1956, הקריא הרמטכ"ל משה דיין את המילים הללו בנאום ההספד לרועי רוטברג ז"ל, בבית הקברות של קיבוץ נחל עוז. נאום שהפך לטקסט מכונן במדינת ישראל הצעירה, ואפשר דרכו ללמוד הרבה דברים גם על ישראל של 2026, שבעה עשורים מאוחר יותר.
זו הייתה ההלווייה הראשונה בקיבוץ שהוקם רק שנתיים וחצי קודם לכן. רועי רוטברג, בן 21 במותו, היה אחראי הביטחון של הקיבוץ, נשוי ואב לילד, חבר בגרעין הצעירים שהקימו את הקיבוץ הקרוב ביותר לעזה, 800 מטר מגדר הגבול.
יום לפני מותו, אמורות היו להתקיים בקיבוץ ארבע חתונות, אליהן הוזמנו מאות אורחים מרחבי הארץ. הרמטכ"ל דיין, שהיה שותף להחלטה על הקמת נחל עוז, קיבל הזמנה, והודיע שבכוונתו להגיע. ההתרגשות לקראת האירוע הייתה בשיאה.
אבל בשעות הבוקר של ה-29 באפריל, בזמן שנערכו בקיבוץ הכנות אחרונות לחתונה המרובעת, רועי רוטברג יצא עם הסוסה שלו לסיור בשדות הקיבוץ, ונקלע למארב של חיילים מצרים. הוא נורה למוות, גופתו נחטפה לרצועת עזה, והסוסה חזרה בלעדיו.
האורחים התחילו להגיע, ובהם גם הרמטכ"ל דיין, אבל מהר מאד התברר שבמקום חתונה, הקיבוץ הצעיר צריך להיערך לאירוע אחר לגמרי. בשעות אחר-הצהריים הוחזרה לישראל גופתו של רועי בסיוע האו"ם, והאורחים נשלחו חזרה לבתיהם. דיין אסף אליו את הזוגות שאמורים היו להתחתן, והודיע להם: מסיבה אין, אבל חופה לא מבטלים. הוא הורה להם לגשת לרב ביישוב סמוך כפי שתוכנן מראש, והבטיח לחזור למחרת להלווייה.
בקיבוץ נחל עוז לא היה בית קברות ב-1956. את הקבר הראשון, קברו של רועי, חפרו על גבעה יפה ממזרח לקיבוץ, ממנה אפשר להשקיף על העיר עזה ובימים נדירים אפילו לראות קו דק של ים. מאות אנשים הגיעו ב-30 באפריל, 1956, לגבעה העדינה הזו כדי לחלוק כבוד אחרון לרכז הביטחון של נחל עוז, וגם דיין התייצב, עם נאום קצר אותו שלף מכיס החולצה.
מורה בבית-ספר תיכון בישראל שהיה מנסה היום להקריא את הנאום הזה בשלמותו בכיתה, היה מסתבך עם משרד החינוך של יואב קיש. כבר בפסקה הראשונה של הנאום, דיין עובר על "חוק הנכבה" של מירי רגב, ומכיר באסון ובכאב של הפלסטינים בעזה, אלה שאיבדו את הבתים והאדמות שלהם ב-1948 והפכו לפליטים.
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ומול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
גם את המשך הנאום מעניין לקרוא בישראל של 2026, מדינה בה המילה 'אחריות' התרוקנה מתוכן, ואף-אחד לא אחראי על כישלון עצום שבגללו נהרגו ונרצחו 1200 איש ביום אחד. "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי", אמר אז דיין. "איך עצמנו את עינינו, מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?" קשה לחשוב על דוגמא בוטה יותר לעצימת עיניים מאשר "חמאס מורתע", "יש לנו אינטרס לשמור את חמאס בשלטון", "חמאס לא מעוניין בעימות בעת הזו" ושאר הדיקלומים ששמענו כל השנים. אבל אין במערכת השלטונית דיין שיבוא וישאל, איך עצמנו את עינינו.
המסקנה העיקרית של הנאום הייתה קשה וקודרת. "לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים... זו גזרת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו".
הקיבוצניקים הצעירים שעמדו סביב הקבר, חלקם עדיין איתנו היום ועדיין צעירים ברוחם, לא אהבו את המסר הפסימי עד אימה של דיין. רבים מהם האמינו, ועדיין מאמינים, שיכולים להיות פה חיים אחרים, טובים יותר, גם אם לא מחר בבוקר. הנאום הפך למיתולוגיה ציונית, אבל דווקא "קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז ונושאת את שערי עזה הכבדים", כפי שתיאר אותם דיין, היו בין המבקרים החריפים ביותר שלו.
בישראל של 2026, הוויכוח שהתקיים אז בין דיין לבין חברי הקיבוץ הצעירים, כבר כמעט לא מתקיים. רוב הישראלים מזדהים לגמרי עם המסר של דיין, שנכתב היום לפני 70 שנה, אבל כאילו נכתב היום בבוקר. לדעתי, זה ישתנה בשנים הקרובות, כמו שדיין עצמו השתנה עם השנים והיה שותף להסכם השלום עם מצרים בתור שר החוץ של ממשלת בגין. גם הוא למד בסוף להכיר במגבלות הכוח, ובצורך להשלים את הפעולה הצבאית בפעולה מדינית.
מי שרוצה לקרוא עוד על האירוע המכונן הזה בהיסטוריה הישראלית, יכול למצוא את הסיפור המלא - החתונות, הרצח של רועי רוטברג, הנאום של דיין וגם הקטע שנמחק ממנו בגרסא הרשמית - בפרק השני של "קו התלם", הספר שפרסמתי על נחל עוז ב-2024. כן, הכותרת עצמה לקוחה מתוך הנאום, וגם מאחורי זה יש סיפור מעניין על איך נראה גבול ישראל-עזה בשנות החמישים.
לסיום, חשוב לציין שרועי רוטברג היה רכז הביטחון הראשון של נחל עוז שנפל בהגנה על הקיבוץ, אבל לא האחרון. בשבעה באוקטובר, 2023, נפל בקרב אילן פיורנטינו, שכן וחבר אהוב, רבש"צ מוערך ואבא מדהים לשלוש בנות. לפני שבועיים הוא הועבר לקבורה בנחל עוז (אחרי ה-7.10 לא ניתן היה לקבור ביישובי הגבול, והרבה משפחות מעבירות רק בחודשים האחרונים את אהוביהן לבתי הקברות של היישובים). המילים של דיין חשובות גם היום: "מעצמנו נבקש את דמו", ומזכירות לנו להתעקש על ערך האחריות, שאילן ייצג במעשיו באותו בוקר, והרבה אנשים אחרים מנסים למרבה הצער לטשטש ולמחוק.
חברתי נטע ריסקין כותבת את אחד הטקסטים המדויקים בסוגיית ממדאני:
"נזכרתי השבוע בשתי אנקדוטות.
1. אבא שלי נולד בליטא בשנות השלושים של המאה שעברה. כילד הוא זוכר את אבא שלו מקשיב בדאגה לנאומים של היטלר ברדיו. דודו של אבי, הרברט, הגיע מממל שהייתה אז עיר גרמנית במזרח פרוסיה. הרברט היה בלונדיני, מסורק ולבוש היטב. גם הגרמנית וגם הנעליים שלו היו מצוחצחות לעילא. הרברט ניסה להרגיע את סבי החרד. ראשית: הוא גרמני. היהודים שהיטלר וגבלס מדברים עליהם ומחקים אותם הם יהודים אחרים. יהודים מאנטבקה. האלה מהשטייטעל. הרברט היה בטוח שכיבוש גרמני ייטיב עימם יותר מאשר הסובייטים. כשהגרמנים פרצו לעיר הרברט רץ אליהם בשמחה.
הוא בין הראשונים שנרצחו בפוגרום שנמשך למעלה מיומיים וגבה את חייהם של למעלה מעשרת אלפים בני אדם.
2. חברים גרמנים ניסו להסביר לי פעם למה הגרמנים הצביעו להיטלר: הבטיח שיוריד את האינפלציה, יבנה דיור בר השגה, יעצור את האבטלה, יבנה כבישים מהירים ואף יעניק מכונית וחופשה שנתית לכל פועל. אמנם היו לו כל מיני אמירות לגבי יהודים אבל אלה היו האמירות להן הם בחרו שלא להתייחס ברצינות כמו למארק המאמיר וההבטחה למכונית.
חוק גודווין אומר שכככל שדיון מקוון נמשך זמן רב יותר, כך הסבירות להשוואה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחד.
החיים קצרים אז אני חותכת לשם כבר עכשיו.
בימים האחרונים אני קוראת פוסטים של ישראלים (וגם יהודים שאינם ישראלים) שמסבירים מדוע ממדאני יציל את האנושות. כרגיל מדובר בדיור בר השגה, תחבורה משופרת, הורדת יוקר מחיה, הפחתת מסים וכו׳. לדברים האחרים שיצאו מהפה שלו הם מתייחסים כאל אמירות ריקות ולא רציניות.
הוידאו שאני מצרפת כאן רץ כבר לא מעט זמן. כשמגגלים ״ממדאני יהודים ומגף״ יש אינספור תוצאות בהם ממדאני מזזזביר ומתרץ את דבריו. כל הטיעונים שלו לא משנים את העובדה שהמשפט הזה הוא קופי פייסט מדר שטירמר. את ה״יהודים״ החליף צה״ל. הרי אין באמת קשר בין צה״ל למגפיים שרמסו את צווארם של מפגינים ברחובות ניו יורק. צה״ל לא משך בשרוכים מאחורי הקלעים. אבל זו פרקטיקה היסטורית מקובלת לטעון שמאחורי כל הרעות בעולם, ובייחוד מאחורי מה שהכי מפחיד את קהל הבוחרים שלך (במקרה של ממדאני - אלימות המשטרה) נמצאים יהודים שקושרים בחשאי את השרוכים.
אני מדמיינת את דב חנין משמיע אמירות דומות נגד עובדים זרים או פלסטינים ושואלת את עצמי אם קהל בוחריו היה בוחר להתעלם ולהתרכז רק בהבטחות לגבי דיור בר השגה ושבילי אופניים.
קראתי כאן פוסט של מישהו שתמה מדוע קפלניסטים שמפגינים נגד הממשלה הפושעת בארצנו נחרדים מכך שממדאני איים לעצור את ביבי אם הוא ידרוך על אדמת ניו יורק. הוא שאל כיצד אותם אנשים שחושבים שנתניהו צריך לשבת בכלא בישראל נחרדים מהמחשבה שזה יקרה באמריקה.
אני לא יכולה לדבר בשם הקפלניסטים אבל במהלך השנתיים האחרונות חוויתי את חוסר הנכונות של אנשים שהיו קרובים אלי לשמוע בכלל שהמילים ביבי וישראל אינן מילים נרדפות, שאני זה לא ההנהגה שלי ולא תמיד הצבא שלי. נתקלתי בחוסר נכונות קיצוני - ולא בתום לב - להפריד ביני לבין המדיניות של הממשלה שלי. כשממדאני מאיים לעצור את ביבי, אני יודעת שהוא מתכוון אלי. לא תעזור לי אף תמונה מקפלן או צילום של הפתק ששמתי בקלפי. גם לא יעזור לי אם ארוץ אל ממדאני בזרועות פתוחות ואם אכתוב פוסט שהוא התקווה של העולם.
למדתי כבר שחברות ביודנראט לא עזרה לאף אחד. מי שחושב שהתמיכה הפומבית שלו בממדאני תצרף אותו לאיזו קהילת שמאל בינלאומית מדומיינת - יגלה שזה לא יעזור. תמיד יראו בו קודם כל יהודי. ממדאני לא מכיר בכך שיש ישראלים אחרים, או יהודים אחרים. מבחינתו כולנו מקשה אחת ששורכת את שרוכי העולם.
ההשוואה שלי נעצרת כאן. אני לא חושבת שממדאני יכניס את כולנו בעוד עשור לתאי גזים. לא כי העולם לא ייתן, אלא כי דברים לא חוזרים על עצמם במדויק. הסבירו לי שאנשים לא רצו להצביע לקואומו כי הוא סוטה ועבריין מין מוכח ואילו אצל ממדאני מדובר באמירות ולא במעשים. אבל הכל אצל ממדאני כרגע הוא רק בגדר הבטחות ואמירות, גם הפולקסווגן שהוא מבטיח לכל פועל וגם המילים שלו לגבי ישראל והישראלים. הוא בחור בן 34 שלא הספיק עדיין לעשות כלום. משום מה לחלק מהמילים שלו מתייחסים ברצינות תהומית וקוראים להן ״תקווה״ ולחלק האחר מתייחסים בביטול ו״מילים בלבד״.
בלי קשר, אני מנסה להבין ממתי עבירת מין היא עבירה חמורה יותר מאנטישמיות וגזענות וממתי ענייני חוץ קשורים לבחירות מוניציפליות.
לפני שתמהרו לשלוח לי, ראיתי את התמונות שלו עם נבחרי העדה החרדית בניו יורק, אבל לא באמת השתכנעתי.
>>>>>
רק יהודים זוכים לגיזלוט אינסופי כשהם מעזים להגיד שהם חשים אנטישמיות. אצל כל מיעוט אחר מספיק שיגידו שהם נעלבו או חשים לא בנוח וכולם חשים לחבק אותם, אבל אצל יהודים הכלל הוא, מה שנקרא - "אני מזלזל בפחדים שלך".
רק על יהודים מותר לומר הכל. כל ביקורת על בן מיעוטים מקבוצה אחרת תמיד תיחשד בגזענות, אבל אצל יהודים? אתם מדמיינים דברים. תפסיקו. "למה את כזו היסטרית?"
רק את היהודים מאשימים שהם משתמשים ב"קלף הגזענות" נגדם כדי להתקדם פוליטית, כי כולם יודעים כמה הם מניפולטיביים.
רק יהודים צריכים "לבלוע" קצת אנטישמיות בשקט ולתמוך בפעילים פוליטיים מפוקפקים מבחינת העמדה שלהם כלפי יהודים בשביל לקדם מטרות של קבוצות אחרות וחשובות יותר. נו קצת אנטישמיות, מה הביג דיל. סאק איט אפ, מהמורה קטנה בדרך ללהפוך את העולם למושלם לכולם. כלומר, חוץ מליהודים.
רק יהודים הם מיעוט "חזק מדי" בשביל הגנות או אפליה מתקנת – כי כסף קונה ביטחון נצחי, נכון? תשאלו את יהודי גרמניה של 1933, עבד להם מעולה.
רק ליהודים מסבירים שהם פרנואידים כשהם פוחדים מרדיפה כי הם עשירים, ושזכויות מיעוטים זה משהו שלא נעלם ברגע, במיוחד כשיש לך חשבון בנק שמן. וליהודים הרי יש כסף, נו. מותר להגיד את זה, זה לא גזעני בכלל. להגיד שזה גזעני זה נורא מיושן.
רק יהודים מותר להציג באופן הכי גזעני וסטראוטיפי בסדרות. ג'ואיש אמריקן פרינסס עם אף גדול? חחחחח. תנו לנו עוד מזה. אמא חונקת שמנמנה עם קול צורמני ומבטא ברוקלינאי? אהבנו!
רק יהודים הם לבנים כשנוח (למשל, כשלהיות לבן שולל ממך הטבות או כופה עליך מיתוג כ"רע" שאחראי לכל פשעי העולם) וגזע כשרוצים לרצוח אותם. כמה נוח.
רק יהודים הם "בכיינים" שלא משחררים מזה ומתקדמים הלאה, כשהם מזכירים אסון שמחק כמעט 40% מבני עמם באכזריות חסרת תקדים – אירוע ששינה אפיגנטית את צאצאי הניצולים לכל הדורות הבאים. אבל אל תדאגו, זו בטח מניפולציה מחושבת בשביל אמפתיה זולה וכדי להשיג משהו. לסחוט עוד קצת. כנראה כסף. זו לא טראומה אותנטית של עם.
על שואות אחרות אפשר לדבר אלפי שנים אחרי, על הנכבה - שקרתה דקה אחרי השואה ובה נספו פחות מ-2% מהפלסטינים - אפשר לדבר לעד (ובצדק, אגב, כי לאף אחד אין זכות לשים טיימר על טראומה של אחרים. לאף אחד. סבבה?).
רק את האסונות של היהודים אפשר לנכס (והם רבים אגב, עוד לפני השואה: גירושים, טיהורים אתניים, עבדות, פוגרומים). אם אני אלבש בגד שמאפיין מיעוט אחר יצעקו עליי "ניכוס תרבותי", אבל כל לא יהודי יכול לקרוא לעצמו היום "ניצול שואה" וכל אחת יכולה לקרוא לעצמה אנה פראנק.
רק יהודים. רק אצל יהודים. רק עבור יהודים. כי יהודים הם מיעוט אחר. יהודים הם מיוחדים.
ואם אחד או יותר מהדברים האלה נשמעים לכם "סבבה" – מזל טוב, קיבלתם תעודת אנטישמי.