Adi Fishman

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@shilobesheva אויי זכור לטוב ברוך דיין אמת

[צבי פישמן @Tzvifishman]

את הספר של אמא שלי ניתן למצוא בחנויות הספרים, ירידי שבוע הספר, אתר עברית ואתר ההוצאה עם עובד.

[צבי פישמן @Tzvifishman]

המלצה חמה לשבוע הספר

[צבי פישמן @Tzvifishman]

אני רוצה לדבר על זוגיות עם מתמודדי נפש, או יותר נכון, זוגיות של התמודדות נפשית.
כי יש פה התמודדות נפשית משולשת: השבר של מתמודדי הנפש, השבר של בני הזוג שלהם והשבר של הזוגיות. כמעט תמיד יהיה את השבר הזוגי, לא בהכרח שהוא יוביל לפרידה.
אני כותב מתוך הניסיון האישי שלי, ואעשה את זה ב-2 רבדים: האלבום החדש של נטע ברזילי והספר החדש של אמא שלי, כל הדרכים הביתה, שניהם מדברים על זוגיות עם גבר המתמודד עם פוסט טראומה.

~~~~~~~~

נתחיל בניפוץ מיתוס רומנטי:
בראיון כביכול מתקדם, שדכנית ממיזם מוכר התראיינה בערוץ 7 על דייטים עם אדם שהיה לו משבר נפשי *בעבר*.
כבר המראיין מתחיל את הדיון על המתמודדים בסיווג שלנו בתחתית הרשימה, "עולם השידוכים מאד מלחיץ, אנשים רוצים לבחור להם את הטוב ביותר". ומעבר לכך, מי רוצה את האדם הטוב ביותר לבן זוג? מה זה אומר בכלל?
השדכנית עונה "השאלה היא מי תשמח בי כשהיא תשמע שהיה לי אירוע, אני התמודדתי ועכשיו מאוזן, אני אחראי ואני עובד, ואם אני מרגיש לא טוב אני פונה לפסיכיאטר. רוב הזמן של הזוגיות הוא בין האפיזודות". איפה זה בעצם שם את הרווקים שעכשיו לא מאוזנים?
ומשבר אמיתי שיקרה אחרי הנישואין הוא לא "פשוט לסדר את הכדורים". זה כאוס שבני הזוג לא התכוננו אליו, בטח אם נשמות טובות מבטיחות שזה שייך לעבר, או יחלוף מהר. ועוד, "הרבה מאד מחפשים רגישות, את העומק (שיש למתמודדים). צריך לראות את התמונה השלמה, להיות בקשר עם אדם כזה, עם פתיחות, הדדיות - אני נותנת והוא נותן לי את כל הצורך הנפשי והרגשי שאני צריכה. לא לכולם זה מתאים, אבל יש הרבה יותר נשים שזה מתאים להן ממה שאנחנו חושבים".

אז צר לי לאכזב. מתמודדי נפש הם בני אדם, אנחנו לא מקשה אחת. יש ביננו אנשים עם עומק ועם רגישות, ויש כאלה אגוצנטריים או חסרי מיומנויות חברתיות. הדיכאון הוא לא מתכון להצמחת האישיות. ולכל אבחנה יש את הניואנסים שלה איך היא משפיעה על הנפש בכלל, ואצל כל אדם ספציפית בצורה אחרת.
ולדבר על הדדיות זוגית שמובטחת - זאת בכלל פנטזיה. אדם שנמצא במשבר נפשי, גם אם הוא הכי רגיש ועמוק ומכיל, יתקשה ליצור זוגיות הדדית ונתינה. זה לא אומר שמשבר נפשי הופך את האישיות ואין הדדיות, *אדם יכול לתת הרבה תוך כדי שהוא במשבר*. אבל זה דורש הרבה מאמץ. ובנוסף מאמץ מהצד השני *לראות את הנתינה שלו*, ולא לצמצם הכל ל"הוא במשבר, אני נותנת לו הכל והוא עכשיו לא נותן לי כלום".
זוגיות עם מתמודדים היא מסע ארוך, לא לינארי, בדיוק כמו המסע של המתמודד עצמו. וכמו החיים האנושיים של כל אחד, רק יותר באקסטרים. מתמודדים ראויים לאהבה, ויכולים להעניק אהבה. אני בעד שתהיה להם זוגיות, אני בעד זוגיות לעצמי ויש לי הרבה מה לתת. אבל צריך לדעת למה נכנסים, או לאן החיים הולכים, אם פתאום בת הזוג שאתה אוהב עוברת משבר נפשי.
***
נעבור ל"סרנדה", האלבום החדש של נטע, שמדבר על הזוגיות וההתמודדות שלה עם הפוסט טראומה של האקס.
עם עליית המודעות להתמודדות הנפשית עולה המודעות לכך שהיא לא רק סבל של היחיד, אלא גם התמודדות של המשפחה, בעיקר התומכת - ההורים או בני הזוג. המדינה התחילה לתת עזרה והתייחסות *להתמודדות של בני הזוג*, במרכז יה"ל ובמילם, אני אגב לא הייתי מודע לשירות הזה.
אבל יש כאן סכנה לא מדוברת, שההתמודדות של בן הזוג תהפוך לסיפור הראשי, והמתמודד - לרוב פסיבי - ידחק הצידה. הצורך של בני הזוג לשתף את הסיפור שלהם הוא גדול, כי עד עכשיו הם אלו שהיו "השקופים", והוא עלול להוציא מהארון את המתמודדים ללא הסכמתם המלאה לצורה שבה זה נעשה. לא רק לחשוף את עצם הפרעת הנפש, אלא חשיפה אינטימית של סבלם, של חוסר האונים שלהם, של הזוגיות השבורה שלהם, לפעמים עד פרידה (גם אם הם אלו שיזמו אותה).
למרות הערך הגדול שהאלבום של נטע מביא, יש בעיניי טעם לפגם שהיא לא יוצרת מוזיקה על זוגיות ופרידה אנונימיים, כמו רוב האומנים. אלא מדברת על אדם בעל שם ופנים, שהוא אפילו לא בן הזוג שלה, וזה לא נעשה מתוך שותפות וצמיחה אישית הדדית. אומנם זה לגמרי בהסכמתו (ולא אקח לו את זה), הם עשו ראיון משותף כדי להעלות מודעות, ועדיין לי זה צורם.

באופן אירוני, אני מאד אוהב את נטע שבעקבות המלחמה, פתאום שרה בעברית נוגה. יש לה ביצוע עוצר נשימה של "נערי שובה אלי", עם אח של יותם חיים ז"ל, עוד לפני שהוא נהרג. והאלבום שלה עכשיו חודר לב ונפש.
בראיון היא מנסחת בחדות את הכאב שבזוגיות של התמודדות, שאני מכיר היטב גם מניסיוני האישי:
"בנות ובני הזוג של אנשים פוסט-טראומטיים הם קו ראשון להתקפים שלהם, כי הם מראות", היא אומרת בכאב. "הם מראות לנו כל הזמן שיקופים. ואתה בעצם מתמודד עם זה *שאתה הטריגר של בן הזוג שלך* להתקפים שלו, כי *אתה משקף לו את כל מה שהוא כבר לא*. וזאת מראה נורא-נורא כואבת."
"כל הזמן היה הפערים ש- 'אני לא מרגיש חי, אבל אני רוצה להיות בשבילך'*. וההמתנה, הדבר הזה של כאילו - מתי, מתי? אז הוא היה עונה: 'גם זה יגיע'."
כי זה שורף אותי לראות / אותך במודע / פוגע טיפה / שוב בעצמך /
כואב לי, כואב הלב / לא מצליחה / לראות כך אותך / ובהצלחה /

שמישהו יפסיק את ה - / סרנדה /

בוא / נמאס לי לעלות במדרגות / גם לי יש צלקות שלא ראית /

וגם אם לא הייתי איפה שהיית / אני צועקת מבקשת / שתבוא /
טפס איתי לכל החלומות / מתוך המצולות שכבר שחית /
אני בכיתי את כל מה שלא בכית / ואז שמרתי לך מקום /
במעלית / מעלית / מעלית / מעלית / מה עלית לי לראש /
***

הספר של אמא שלי מתאר את הזוגיות של מיכלי, הגיבורה, עם בעלה קטוע הרגל והפוסט טראומטי מפיגוע בשומרון. כלפי חוץ מול הקהילה הדתית הם סיפור השראה וגבורה. אבל בתוך הבית נתנאל סובל מסיוטים, דיכאון, התקפי עצבים והרס עצמי האופייניים לפוסט טראומה. מיכל חסרת סבלנות ושיפוטית כלפיו, וסובלת את סבל השקיפות. וראשית, הבת הבכורה, לוקחת על עצמה את האחריות לבית ולאחים, עד שנמאס לה והיא בורחת בחג השבועות. נוסעת לעזה לחפש את הבית שאיבדה בגוש קטיף.
אני לא יודע למה אמא שלי בחרה את הזווית השקופה של בני הזוג. אבל היא מתארת את הזוגיות ברגישות ובאמינות מדויקת. אתן לדברים לדבר בעד עצמם.

על ההורות בצל ההתמודדות:

"ראשית ביכרה אותו על פניי, וזה הלך ונהיה לי קשה ככל שהקשר ביני לבין נתנאל נעכר. אני חרשתי וזרעתי והוא קצר את היבול - את הדאגה שלה לכאביו, את שעות הלימוד, השירה והנגינה שלהם יחד… וגם צוחקים, צחוק מתגלגל על שטויות, צחוק שאבד לנו אחרי הפציעה, ושוב אחרי ההתנתקות. ואני, לעומת זאת, ספגתי ממנה זעף וריחוק סמוי מרגע שנתנאל נפצע ופניתי ממנה לטפל בו.
עליי לא היה צריך להגן ובי לא היה צריך לטפל. *אני לא זאת שדואגים לה, אני זאת שכועסים עליה* על מה שמשתבש - כולם, גם הוא וגם היא." (עמ' 171)

וכמובן גם הילדים שמים לב להתמודדות, בכל גיל:

"בהתחלה היא נלחמה - נלחמה על זכותה לאם נוכחת, לאב מחבק ומניף ושר. היא בכתה הרבה, זעקה בפרידות, קישתה את גבה בייאוש, נצמדה אליי באופן שעורר עייפות וגם, עליי להודות, טיפה עכורה של מיאוס… היה גם, אני מבינה היום, סירוב לחזור לימי טרום-הפיגוע, לטבול באהבה שאין לה סוף... אולי פחדתי לחזור לזה, אולי לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת. אולי לא חשבתי שראוי שאהיה שם שוב. ידעתי שאני חוטאת כלפיה" (עמ' 275)

על הפרדוקס של אהבת הכאב והבדידות:

"כשאני לבד זה שורף אותי מבפנים ומבחוץ. לגמרי-לגמרי. כל שאר העולם נעלם… יש בזה משהו טוב - מוזר, אני יודע, אבל באותו רגע *אני משוחרר מלחשוב על מה קרה לי* ואיך קרה לי ומה יהיה...
ואז כשאת נותנת לי יד, זה שובר את הבועה הזאת. זה מזכיר לי שיש עולם. ויש אותך. ואת רואה מה קורה לי, לפחות קצת. אפילו ממש קצת. וזה שובר טיפה את הכאב, *ובאותו הרגע גם הדאגות מתחילות להזדחל*, מחשבות שקשורות אלינו, אלייך, אל ראשית." (עמ' 180)

ואי אפשר שלא להביא את ההברקה הזאת:

" - לפעמים יש כאב פנטום של כאב.
- לא הבנתי.
- למשל אם לרגע אחד לא כואב לי, אז הגוף מבולבל: היי, אני יכול להבריא, אני יכול לשמוח, אני יכול להיות איתכן. אבל יש עוד תחושה שמתחרה בו, וזה הפנטום של הכאב, כאילו הגוף רגיל לזה עד כדי כך שמשהו חסר לו, וכואב לו בלי הכאב, והוא שואל: איפה אתה? *יש משהו בכאב ש… איך להגיד? גם עוטף אותי. איך אני אסתדר בלעדיו.*
*פנטום של כאב? הוא מעצבן אותי*, אין לי כוח לגילוי הלב הזה. הוא סובל פחות? שיודה לקדוש ברוך הוא ויהיה איתנו סוף סוף. מה נראה לו?"

והניכור שפתאום צץ גם בפן האינטימי:

"ליל טבילה… אבל פתאום אני לא איתו. זה קורה ברגע אחד… אני עושה עוד ניסיון אחרון להחזיר את עצמי בכוח, להישאר איתו כאן, במיטה. בבקשה, בבקשה. לא, לא, לא, לא. אבל הפסדתי. הפלשבק אכן חזק כהבזק של מצלמה, מסנוור, מעוור את העיניים… כאילו זה קורה מולי, ממש עכשיו, כאן. שם. בבית החולים." (עמ' 201)

ועם זאת צריך גם לאזן את התמונה. לא כל הזוגיות היא ייאוש וניכור, ולא הכל נגמר בפרידה. יש אהבה ונאמנות. ויש גם תקופות של החלמה ושיקום, ופריחה זוגית:

"כאילו היה זה קסם, נארגנו בגוש קטיף מחדש - אל המקום, זה אל זה. כמו חלקיק פאזל שהושב למקומו, סוף סוף התחוור לאן הכל שייך… ועוד מתנה: לילות שינה שלמים. קמתי בהפתעה מהאור שבחוץ בלי להבין איך זרחה השמש בלי זעקות מקפיאות דם, או עיניים פקוחות בחשכה, בורקות בשקט כמו חתול, לטושות, מסרבות להיעצם…
הרגעים הקשים היו גם עכשיו חלק מהסיפור, אבל לא השתלטו על כולו. הם היו אורחים מזדמנים, לא המציאות עצמה" (עמ' 209-210)

אבל גם כשדברים מסתדרים עדיין מנקרים הספקות, הערעור העצמי, האשמה, כל אחד לבדו, על העבר ועל העתיד:

"לעיתים התייסרתי על מה שהיה, וכססה בתוכי תחושת כישלון. לעיתים דווקא התפעלתי ממי וממה שהייתי, ולעיתים שניהם בה בעת. ידעתי היטב כמה עשיתי. ההתמסרות להחלמתו תוך כדי סוף היריון ולידה, יכולת התמרון בין הנסיעות הארוכות לתל השומר לאימהותי לראשית, העקשנות להמשיך ללמוד והמלחמה בבירוקרטיה. *דווקא כן הייתי גיבורה*, אני עונה לקול הקטלן שמזמזם בי, אבל לא הבנתי את הכאבים שלו, את פחדיו, לא ידעתי להתאים את עצמי, לתת מענה לייסוריו בכל רגע, *אולי הייתי אפילו מחסום להחלמתו*. אבל כשדיברנו על הזמן ההוא חזר נתנאל ואמר 'את היית בסדר גמור, אני - אני לא יכולתי" (עמ' 236)

והרגרסיה תמיד מאיימת להופיע, הופכת את כל מה שחשוב לאבק ברוח:

" - אבל למה? (למה לעשות לנו את זה? למה זה חייב להיראות ככה? למה אי אפשר יום אחד, רק יום אחד - לא יום אחד, רק ערב אחד)"
- ככה, זה למה! זה בדיוק מה שאני אומר, ככה, ככה, אין סיבה אחרת לככה. זה מה שאמרתי, למה את לא מקשיבה?
למילים האחרונות נלווה כחכוח, הוא בוכה. האורות בראשי כבים והצלילים מתפזרים, מבוהלים, ובמקומם מתמצק הצער הקבוע…
- והכל סתם, סתם, סתם אנשים עומדים מקדימה וקופצים, מה הם קופצים? ואת עוד קופצת איתם, זה לא נראה לך אידיוטי? תופים דופקים, אורות מסנוורים ואנשים קופצים. מה הקטע?
- אני יכולה לתאר לך בצורה מגחיכה כזאת חצי מהפעולות האנושיות.
- אין הכי נמי. ממש ככה. גועל נפש… בשביל מה? אני שואל אותך? בשביל מה… עוד פעם נשמע את נאום האישה המכילה את הנכה, זה שנפצע, זה שנמצא בתהליך שיקום. *שונא את המילה הזו, שיקום. יכול להיות שאני לא רוצה, פשוט לא רוצה להיות בדבר הזה?* מינימום כבוד לרצון שלי אין." (עמ' 266-267)

ועם כל המורכבות והכאב של זוגיות של התמודדות, עדיין כפי שראינו יש את הביחד, את הילדים, את הבית, את ההורים התומכים, יש שגרת חיים. אבל יש גם מי שנגזר עליו להיות לבד בכאב נפשו, רווק ועלוב.
גם על זה הספר מדבר, ביחס לדמות אחרת:

"לצבא דווקא רציתי להתגייס. יכולתי לפרוץ דרך במודיעין, יכולתי לתרום שם חבל על הזמן, אבל הם לא רצו אותי… לא שירתי כלל. הם נתנו לי פטור. הם פיטרו אותי. אני בשום מקום.
אף אחד לא מחויב אליי, ואני לא מחויב לאף אחד. אף אחד לא מצפה ממני לכלום, ואני כבר לא מצפה מאף אחד לכלום. הם הפסידו אותי. אני הרווחתי חופש מוחלט, וקרו לי דברים טובים…
כשהיינו יחד הרגשתי קרבה שכמוה לא הכרתי בחיים, כזו שמחברת ביננו וגם מחברת את כל החלקים שלי אחד לשני, גוף ונפש, רוח ובשר, התעלות ותשוקה. את האמת את מבקשת? הנה האמת: אני מסתובב בקרוואן שלי לבד, אבל רואה אותך בכל פינה… אני מוצא את עצמי בולע כל תנועה שלך…
מה קרה לי? מה קרה?" (עמ' 304-307)

________
ואחרי כל הטירוף והבלבול והכאב הזה, מה עוד נשאר? האם נגזרה על מתמודדי הנפש הבדידות? האם יש סיכוי לאהבה?
הספר נע במסע של מיכלי אחרי בתה האובדת, בסכנה מידו של חמאס, בטירוף חושים של אמהות נואשות שאנחנו מכירים טוב מדי. בלי ספוילרים, אבל המסע של מיכלי ביחד עם חברתה נעמה, מגלה איך לחוות את הכאב עד תומו, עד שמגיעה הסליחה לאנשים הנכונים.
ואפילו, לסלוח לעוול גם בתוך חברה שסועה ופוסט טראומטית.

"- אני לא אסלח לאלו שעשו את זה. וזה נורא, כי הם אלמונים, חסרי פנים. אין לאן להפנות את הכעס. ולך סלחתי, כי אני אוהבת אותך."
דמעות מסמאות את עיניי.
- תודה. תודה שאת יכולה, ותודה שאת רוצה.
- כשאוהבים, הסליחה היא אפשרות. אחרת זה באמת קשה. סבא וסבתא שלי לא סלחו… אבל הבית שלהם לא היה בית של זעם. זה היה בית של אהבה. הם אהבו אותנו, אהבו את השכנים, אהבו אנשים בודדים שאכלו אצלם כל שבת. למין האנושי הם סלחו.
רוח פתאומית מרעידה את המים שלפנינו. אני מושיטה את ידי אל ידה, והיא אוחזת בה. שתינו מהדקות את האחיזה ומשלבות את אצבעותינו אלה באלה… עפעפיי מנצחים אותי, גופי מתרפה ואחיזתי בנעמה נשמטת." (עמ' 347)

ונעמה, בחוכמתה הא-פוליטית והאימהית, מלמדת איך סלוח גם לכישלונות של עצמך, מתוך השלמה עם עמדה לא קורבנית ששמה את מי שאוהבים במרכז.

"- זאת הבת שלי. וכל מה שאמרת עכשיו קרה כי לא היינו נוכחים מספיק בשבילה ולא היינו קשובים מספיק כדי לראות מה ש…
אני נעמדת, וגם היא מפסיקה ללכת ומתקרבת אליי, פנינו קרובות.
- כן, אבל *כתב האישום הזה משאיר את הפוקוס אצלך*, ואת נשארת עם הסיפור שלך ועם הסבל שלך ועם רגשות האשמה שלך, ואת-עדיין-לא-מסוגלת-לראות-אותה!
נעמה כבר מרימה את הקול. אני שותקת ומביטה בה כדי שתיווכח בכך בעצמה, אבל גם כי היא צודקת. מי כמוה יודע שהיא צודקת. עיניה עדיין יוקדות, שפתיה עדיין מהודקות, האודם על לחייה ניכר למרות עורה הכהה. אבל היא לא מנתקת מגע, היא לא מתרחקת ממני, וגם אני לא ממנה" (עמ' 350)

ואת המסע הכפול של אהבת מיכלי אל בעלה ואל ביתה, והאם ואיך הוציאה מיכלי את ראשית מעזה – לא אספר.

בתמונה: The bride of wind

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@ArielaGoesFake סנסיקה מצויין, יותר ממה שהיה לקוסמטיקאית

[Yael Fishman Lichterman @YaelFishman]

אז אימוש היציאה ספר ומהיום אני משפיענית ספרים (באמת מומלץ אבל)

[Idan Eretz @Idaneretz]

נא לסגור את:

1. ההסתדרות הציונית
2. קק"ל
3. לשכת הקשר נתיב
4. הסוכנות היהודית
5. קרן היסוד

בורות של שחיתות שנשארו אחרי 1948 כי לא ידעו להגיד "ניצחנו" ומאז נשארות מכוח האינרציה של הג'ובים שמחולקים לכל אורך הקשת הפוליטית

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@im_mayalee איזה ניסוחים צולפים יש לך. נפש אמיצה וטובה את.

[גלילאו @gilileoB]

סוקרטס. לא מלך ולא מצביא, רק פילוסוף יחף ונבון. הפך לאב המחשבה המערבית. רבים מכירים אותו כמורה של אפלטון, אך הוא היה הרבה יותר מכך. חייו, ובעיקר מותו, שינו את הפילוסופיה מן היסוד.

האיש שמעולם לא כתב מילה, ועדיין השפיע על העולם כולו.

#פילוסופיה_להמונים פרק 5 🧵

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@haggai_segal @MakorRishon בחלק אחד אתה כותב שהעיתון נמנע מלהשתמש במילה נוכל- שאתה מודה בכנות שנתניהו טבע- כדי לתרום לנקיון השיח. והנה כשאתה מדבר על הפגיעה שלו לכאורה בבנך אתה כותב כאחרוני הקפלניסטים. פתאום כשאתה אבא אנחנו כן מקללים?

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@haggai_segal @MakorRishon בחרת היטב מה תציג, אבל לא רק לך יש זיכרון. אפשר היה ליצור סידרה אחרת לגמרי. והערה עניינית אחת: האם חשבת שאולי, רק אולי, התמקדות במכנה המשותף יכולה להיות מהות אידאולוגית, ולא רק טקטיקה? מהות כה נחוצה בימים אלה? כותבת בכאב.

[שותפות לשירות @sutafotla]

ונניח שקיים ארגון כזה, אנחנו מזמינות אותו ואת כל השאר, להפגש איתנו כדי לדון בדרכי גיוס אפקטיביות ומיידיות.

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@JoshBreiner מעריכה אותך אז שואלת באמת:
מי זה הצלב האדום?
אלה שביקרו את החטופים שלנו? אלה שהעבירו להם תרופות?
ורכבי הצלב האדום שמובילים את החטופים נניח. מי יושב בהם, חסידי אומות עולם, או שאותם אנשים יכולים בשחרור הבא לשבת ברכב של החמאס?

[Naftali Bennett נפתלי בנט @naftalibennett]

״הרב שאול״, המורה למדעים של בני הקטן דוד, נפל בקרב בלבנון.

תראו את הסרטון הזה שמבטא אהבה עמוקה לתלמידים לצד הומור עצמי.
אנחנו צופים בזה, צוחקים ובוכים, צוחקים ובוכים.

לפני חודש בערך דוד חזר הביתה נסער:
באמצע שיעור מדעים, הרב שאול מויאל המקסים קיבל צו-8 להתייצבות מיידית.

אז הוא נאלץ לקטוע את השיעור באמצע.

בדיעבד, זה היה השיעור האחרון שהעביר הרב שאול בחייו.

לפני מספר שעות תלמידיו, שכל כך אהבו אותו, התבשרו שהוא נפל.

שאול מויאל ז״ל, מראשוני המתיישבים באלוני שילה שליד קרני שומרון, נשוי לסמדר ואב לעשרה.
רק בשישי האחרון ביקרתי חברים עם משפחתי ביישוב הקטנטן והמיוחד הזה.
היה נראה די ריק מגברים, כי רובם במילואים.

שאול התנדב למילואים והוא נפל בהגנה על תושבי הצפון.

יהי זכרו של שאול מויאל ברוך ונצור לעולמי עד.

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@Syechimovich גללתי אחורה אצלך ולא מצאתי ציוצי כאב על מאות נופלים אחרים, שומרי מצוות ושאינם, אנשי חינוך, הורים, מתנדבים ותורמים. את לא היית בחיים היום בלעדיהם. אבל זה הציוץ הראשון שלך על נופלים.

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@faniaoz אני מופתעת ועצובה לקרוא את זה. זכרתי שאת אישה מכילה וחומלת

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@Uvda_tweet סרט חזק וחשוב.
מדוע לא ניתן מקום גם לגבורה של משפחת קלמנזון? המצלמות היו אמורות לקלוט גם אותה וגם הם חלק מהסיפור, בנוסף לגבורה הבלתי נתפסת של חברי הקיבוץ עצמם, רחלי, הרבשץ הי"ד וכמובן כנרת המדהימה.

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@roni_eitan @slonim91 ואולי ללכת על המכנה המשותף הציוני הרחב זו החלטה מהותית, ולא פופוליסטית?

[Adi Fishman @AdiFishman2]

@taliailan התשובות שלך למגיבים תוקפניות אפילו יותר מההצעה שלך, כך שדי ברור לאיזה כיוון זה הולך