Will you be in Atlanta for #TechExpo26?
Our team will be at DriveNets booth C592 and ready to share more about how we are redefining the MSO network operational model, and to discuss how we can support your network plans.
https://t.co/ZN1qny1MO2
כואב לי בגוף לחשוב על הכנסת בלי מיכאל ביטון.
אני יודע שפוליטיקה היא דבר דינמי. אנשים נכנסים, אנשים יוצאים, רשימות משתנות וכיסאות מתחלפים. אבל יש אנשים שהם לא כיסא. הם לא תפקיד. הם לא עוד שם ברשימה.
הם הנשמה של המקום.
ומיכאל, בעיניי, הוא הנשמה של הכנסת.
מהיום הראשון שנכנסתי לתפקידי כשר, נפשי נקשרה בנפשו.
לכאורה, היינו אמורים להיות משני צידי המגרש הפוליטי. בעולם שלנו זה כמעט מתבקש: לתייג, לסמן, לחשוד, לחפש איפה אפשר להרוויח נקודה על חשבון האחר.
מיכאל מעולם לא היה שם.
הוא פשוט פתח בפניי את הלב.
הוא חלק איתי שנים של ניסיון. נתן לי עצות זהב. חיבר אותי לאנשים בעלי יכולת והשפעה, לעמותות ולארגונים מהחברה האזרחית. הוא בנה גשרים, פתח דלתות ועזר לי פעם אחר פעם, בלי לבקש לעצמו דבר.
פעלנו כתף אל כתף למען הנגב והגליל ולקידום הצמיחה הדמוגרפית. הוא כיושב ראש הוועדה המיוחדת לפיתוח הנגב והגליל, ואני כשר.
היו לו אינספור הזדמנויות לקחת קרדיט. הוא לא לקח.
היו לו אינספור הזדמנויות לעשות עליי סיבוב פוליטי. הוא לא עשה.
הוא היה יכול להדביק לי תווית, להכניס אותי למשבצת, להתווכח איתי דרך כותרת בעיתון.
במקום זה הוא בחר לדבר איתי. להקשיב לי. לכבד אותי. גם כשחשב אחרת ממני.
והפערים בינינו אף פעם לא היו גדולים יותר מהאדם שעמד מולנו.
אבל האמת היא שהעבודה המשותפת היא רק חלק קטן מהסיפור שלנו.
כי מיכאל הפך למשפחה.
כשאבא שלי היה על ערש דווי, נסענו יחד לבקר אותו בבית החולים.
אני זוכר את מיכאל יושב ליד המיטה של אבא, ושר לו בדמעות את “שתלתם ניגונים”.
יש רגעים שאתה יודע בזמן שהם קורים שהם יישארו איתך עד יומך האחרון.
הרגע הזה יישאר איתי.
ומשם החיים המשיכו.
רקדנו יחד בשמחות.
נסענו יחד לנחם אבלים.
ולפעמים, אחרי שניחמנו אחרים, היינו פורשים הצידה ובוכים בעצמנו.
פתחנו את הלב זה בפני זה בשיחות ארוכות לתוך הלילה.
ואחרי השבעה באוקטובר הנורא, כשנדמה היה שאין לב במדינה הזאת שלא נשבר, סחבנו יחד גם את הכאב של אחרים וגם את הכאב אחד של השני.
עברנו יחד על מאות פניות ציבור.
ואצל מיכאל, פנייה מעולם לא הייתה “עוד פנייה”.
יש בן אדם מאחוריה.
היינו יושבים ושואלים: מי יכול לפתור את הבעיה של פלוני? למי עוד אפשר להתקשר? איזו דלת עוד לא פתחנו?
ולפעמים ידענו שאין לנו איך לעזור.
ואז מיכאל היה שואל את השאלה שמספרת עליו הכול:
אם אי אפשר לפתור לו את הבעיה, איך לפחות לא משאירים אותו לבד? מה אפשר לומר לו? איך אפשר לעודד אותו?
זה מיכאל ביטון.
איש של אנשים.
איש של חיבורים.
אדם שרואה בן אדם לפני שהוא רואה מגזר, מפלגה, עמדה או תועלת פוליטית.
מעולם לא הרגשתי ממנו ציניות.
מעולם לא הרגשתי התנשאות.
מעולם לא הרגשתי שהוא עושה איתי חשבון של רווח והפסד.
הכול אצלו אמיתי.
הכול מהלב.
מי שלא חי את העולם הפוליטי אולי לא יבין עד כמה זה נדיר.
מיכאל חי את הקדושה של החיים בכל יום מחדש.
את קדושת האדם.
את קדושת החברות.
את קדושת החסד.
את היכולת לראות כאב של מישהו אחר ולהרגיש שהוא קצת גם שלך.
אני כותב את המילים האלה ודמעות חונקות את גרוני.
כי אני יודע שהכנסת תמשיך.
המליאה תתכנס.
יהיו נאומים, הצבעות, ויכוחים וכותרות.
אבל משהו יהיה חסר שם.
יהיה שם פחות לב.
מיכאל אחי היקר,
אני רוצה להגיד לך תודה.
תודה על הזכות לעבוד לצידך למען עם ישראל.
תודה שחלקת איתי מניסיונך כאילו הוא שלי.
תודה על כל עצה, על כל טלפון, על כל דלת שפתחת ועל כל גשר שבנית.
תודה שידעת לחלוק עליי בלי לבטל אותי.
תודה שהיית שם ברגעים שאף מצלמה לא ראתה ושאף אחד לעולם לא ידע עליהם.
תודה על הצחוק.
תודה על הדמעות.
תודה על הלילות הארוכים.
תודה על הכתף.
תודה על הלב.
ובעיקר, תודה על הזכות לקרוא לך אח.
פוליטיקה היא זמנית.
תפקידים הם זמניים.
גם הכנסת היא תחנה.
אבל חברות אמת לא תלויה ברשימה ולא נגמרת בכנסת.
מיכאל, אח שלי,
זכיתי בך.
אני אוהב אותך.
הכנסת הבאה אולי תצטרך ללמוד להסתדר בלעדיך.
אני לא.
בסוף, תסתכלו על מי שנתניהו בוחר לתגמל ותבינו מה חשוב לו.
שנים של פילוג, הסתה והגנה עליו בכל מחיר גם על חשבון טובת המדינה ובסוף מגיע גם הפרס. שריון.
מגיעה לעם ישראל הנהגה שמקדמת אנשים על מה שהם עושים בשבילו, לא על מה שהם עושים בשביל נתניהו.
אם היו מפרסמים עליי דבר כזה והכול היה שקר, הייתי דורש ועדת חקירה ממלכתית עם גישה לכל המסמכים והעדויות. הזדמנות לנקות את השם שלי ולהראות לציבור מי שיקר.
במקומו הייתי מתנדב להעיד ראשון.
אלא אם…
הודעה משותפת לראשי מחנה השינוי בתגובה לחשיפה הבוקר:
לציבור בישראל מגיע לדעת מה קרה לפני, במהלך ולאחר טבח השבעה באוקטובר. ועדת חקירה ממלכתית תקום מיידית בממשלה הבאה.
זוהי חובת ההנהגה לאזרחיה. נתניהו, די לשקרים; הציבור הישראלי זכאי לדעת: מה ידעת, ומתי ידעת?
החשיפה המטלטלת הבוקר מחייבת חקירה מידית ומעמיקה. היא מצטרפת לשורת החשיפות אודות כשלי נתניהו וחוסר תפקודו והיא מחדדת פעם נוספת מדוע נתניהו נמצא בקרב חייו - סיכול הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית וחשיפת האמת בפני הציבור הישראלי.
בזמן שנתניהו ואנשיו מפיצים תיאוריות קונספירציה שקריות ומנסים להטיל את האחריות על מערכת הביטחון, מתברר שוב כי התרעות חמורות הגיעו ישירות אליו והוא התעלם מהן.
זוהי זחיחות ומעילה באמון שאזרחי ישראל נתנו בו ובממשלתו וזוהי גם התרשלות קיצונית בתפקיד ותיפקוד ראש הממשלה.
הציבור הישראלי זכאי לדעת: מה ידע נתניהו, מתי ידע, מדוע לא עדכן את מערכת הביטחון ומדוע לא פעל כדי להגן על אזרחי ישראל?
אין עוד מקום לתירוצים, להכחשות ולהסתרות.
אנו מתחייבים לאזרחי ישראל: מיד עם הקמת הממשלה השלושים ושמונה בהובלתנו נקים ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את הכשלים שהובילו למחדל השבעה באוקטובר, תגיע לחקר האמת ותבטיח שהאסון הזה לא ישנה.
נתניהו ושותפיו לממשלת השבעה באוקטובר אינם כשירים להמשיך בתפקיד. נעבוד בתיאום ובאחריות הנדרשים על מנת למנוע מהם להוביל לאסון נוסף.
___________
גדי איזנקוט, יו׳׳ר מפלגת ישר! עם איזנקוט
נפתלי בנט, יו׳׳ר מפלגת ביחד
אביגדור ליברמן, יו׳׳ר מפלגת ישראל ביתנו
יאיר גולן, יו׳׳ר מפלגת הדמוקרטים
שריון שופרות נתניהו ברשימת הליכוד הוא לא פחות מחלוקת שלל ותגמול על נאמנות עיוורת.
זהו פרס למי שהפכו את הפילוג, ההסתה ותרבות השקר לכלי עבודה יומיומי בשירותו האישי של נתניהו.
המטבע הקובע אינו עשייה ציבורית, יושרה או ביטחון ישראל - אלא מידת ההתמסרות והנכונות להעמיק את הקרע בחברה הישראלית ולחזק את המנהיג בכל מחיר.
אזרחי ישראל ראויים למנהיגות אחרת.
מנהיגות של אמת, אחריות וממלכתיות.
מנהיגות ששמה את טובת המדינה לפני כל אינטרס אישי ופוליטי.
בחודשים האחרונים אני מסתובב בכל רחבי הארץ ופוגש ישראלים וישראליות המודאגים מהעבר, אך מלאי תקווה לעתיד טוב יותר.
בבחירות הקרובות, אחרי עשרות שנות הצבעה לאותה מפלגה - הם יבחרו אחרת, כי הפעם זה הכרחי.
אני אומר להם: כמו שאתם סומכים עליי, אני סומך עליכם שתעשו את הבחירה האמיצה והנכונה למען ישראל!
הפעם חייבים אחרת. חייבים שינוי.
אני מבטיח לכם: נביא אותו🇮🇱
רופאים, יזמים ואנשי הייטק בכירים לא עוזבים בגלל "כן-ביבי/לא-ביבי", כפי שמנסים למסגר את זה בכתבה. הם עוזבים כי נמאס להם לעבוד קשה, לשלם מסי עתק ולקבל בתמורה יוקר מחיה בלתי נסבל.
הפתרון היחיד שיעצור את בריחת המוחות הוא רפורמות אגרסיביות בסגנון מיליי: קיצוץ חד במסים וברגולציה.