Dror noyman

[זוכרים את הנופלים🇮🇱🕯️ @ZochrimIL]

ביום הזה בשנה שעברה נפל גיבור ישראל אל"מ אחסאן דקסה ז"ל
שירת כמפקד חטיבה 401 של חיל השריון.

במהלך הלחימה הגיע אחסאן ז"ל עם קצינים נוספים לעמדת תצפית, שם הופעל עליהם מטען חבלה, אחסאן נהרג בעקבות הפיצוץ וקצינים נוספים נפצעו קשה.

הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים

יהי זכרו ברוך לעד!

[איילת לאש @ayeletlash9]

היום, לפני 12 שנה,
יצא נתנאל עראמי, פועל בניין יהודי ואב ל-2 מביתו שבמושב אחיעזר לעבודתו באתר בנייה בפתח תקווה.
בסוף יום העבודה, מעט לפני שהיה אמור לחזור הביתה, ירד בסנפלינג מהקומות העליונות של הבניין, וחבלו נחתך על ידי פועל בניין ערבי שעבד באותו אתר הבנייה. עראמי נפל אל הקרקע ומת.

במשך חודשיים הוטל צו איסור פרסום על האירוע, אבל אחר כך הודתה המשטרה שמדובר בפיגוע לאומני.

מספר שבועות לאחר הפיגוע, נתפסו 3 עובדים ערבים "ישראלים" בחשד שביצעו את הפיגוע, אך הם שוחררו לאחר זמן קצר.

נכון ל-2019 כחמש שנים לאחר הפיגוע, הפרט היחיד שידוע על המחבלים הם שהם ערבים-ישראלים בשל העובדה שכל עובדי המתחם היו בעלי אזרחות ישראלית, אך לא ידוע מי ביצע את הפיגוע והוא אחד מהפיגועים בתולדות מדינת ישראל שלא פוענח עד הסוף ועדיין לא ידוע מי ביצע את הפיגוע.

כלומר,
נכון לעכשיו,
מתהלך במרכז הארץ מחבל שרצח יהודי,
מגיש לכם שירות,
קונה מכם,
בונה לכם בתים,
מסתובב עם הילדים שלו בגן שעשועים יחד עם הילדים שלכם,
חי את החלום וצוחק על מדינת ישראל.

מעניין שבאירוע הזה השבכ לא ראה לנכון לבצע "חקירת צורך" כמו שעשו לבן אוליאל,
לא הכניסו ערבי ערבי לחדר,
לא קשרו אותם לכיסא
לא כופפו להם את הידיים מאחורי הגב במשך שעות עד שיודו מי מהחברים שלהם רצח את נתנאל.
מדינת ישראל לא ראתה לנכון לשלול אזרחות לכל הערבים שם, עד שאחד מהם יודה/מי מהם יפתח את הפה.
כלום.

12 שנים, המחבל וחבריו מסתובבים חופשי.

נתנאל היה בן 26 במותו. הותיר אישה הרה ושני ילדים קטנים.
חצי שנה אחרי הירצחו, ילדה אישתו את ביתם.
השם יקום דמו

[יוסף חדאד - Yoseph Haddad @YosephHaddad]

זהו סיפורה של סמל שירה שוחט ז"ל.
שירה ביתם של ליטל ומשה ואחות גדולה לאיתי. בגיל 3 עברה לגור בעיר מודיעין.
שירה הייתה ילדה מאירה ומוארת, טובת לב, ילדה של אהבה, אחווה ונתינה.
היא אהבה לטייל, אהבה לצלול, אהבה לחיות.
לשירה היה חשוב לשרת שירות משמעותי ולכן התגייסה בינואר 2023 ולאחר טירונות החלה קורס תצפיתניות. היא סיימה את הקורס בהצלחה וזכתה לקבל את הכומתה של המפקדת בטקס הענקת הכומתה של הקורס.
עם סיום הקורס הוצבה שירה באוגדת עזה במוצב נחל עוז.
למרות ששירה חשה לעיתים שהתפקיד שוחק ותובעני היא הרגישה גאוות יחידה ומילאה את תפקידה במסירות, הייתה מודעת לכובד האחריות המוטל עליה כלפי היישובים והקיבוצים שעליהם שמרה וכלפי החיילים ששירתו בבסיס ובאזור.
בבוקר ה-7 באוקטובר שירה הייתה במשמרת בחמ"ל בעת חדירת המחבלים למוצב. היא לא עזבה את עמדתה, פעלה בקור רוח ומילאה את תפקידה עד הרגע האחרון. בשלב מסוים היא וחברותיה לחמ"ל התחבאו במשרד של שיר הקצינה.
בשעה 9:33 היא הספיקה לשלוח את ההודעה האחרונה לאימה, למרות המצב האימתני שהייתה בו, היה לה חשוב להרגיע אותה והיא כתבה: "אימא אני בסדר, לא לדאוג, אני בחמ”ל ואין לי קליטה".
זמן קצר לאחר מכן שירה נפלה שם. היום הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 22, אך תישאר בת 19 לנצח. נזכור תמיד.
יהי זכרה ברוך, גיבורת ישראל🇮🇱🕯
שנהיה ראויים.

[נועה מגיד | Noa magid @NoaMagid]

26 bullets were fired by Hamas terrorists at the door of Tamar and Johnny's safe room on October 7. As they lay dying, they continued to hold it shut to protect little Shahar, Arbel, and Omer. The terrorists then poured large amounts of flammable liquid and set the house on fire. They all burned to death.

[שלי אמא של ליבי @libby071023]

1000 ימים היום, 1000 ימים ששמעתי את הילדה שלי, התינוקת שלי, חוטפת מחסנית שלמה לתוכה.
1000 ימים שאני חצי חיה כאן אתכם, חצי מתה, קבורה באדמה איתה.
1000 ימים של לב וגוף וראש ומחשבות מרוסקות מגעגוע.
1000 ימים שכל מה שאני רוצה זה לחבק את הילדה שלי שוב.1000 ימים שאין אשמים
1000 ימים שעולם חזרו לחיים, רק ליבי לא חוזרת, רק החיים שלנו לא חוזרים להיות שלמים.

[Vivid.🇮🇱 @VividProwess]

Remember Carmel Gat, who was kidnapped by Hamas on October 7 from her home. She was held hostage in a dark underground tunnel, where she was starved, tortured, and beaten.

She was an innocent soul, yet they murdered her because she was Jewish.

Never Again is now.

[eyal @eyalranavni]

עמית בוסקילה ז"ל.
עמית ניסתה להימלט מהתופת בעיקול מפלסים. הרכב שבו נסעה רוסס בכדורים, היא היסתתרה תחת רכב סמוך כאשר ברגעיה האחרונים, היא מתקשרת לדוד שמעון, שגידל אותה כאב, ובלחישה נפרדת: "שמעון, ירו בי, אני מתה, אוהבת אתכם".
עמית נחשבה לחטופה, עד שבמבצע הרואי, גופתה חולצה מהשבי.

[אלעד הוּמינר 🇮🇱 العاد هومينر @EladHumi]

תושב כפר עזה, תום אלון, שחזר בהלוויית הקצין רס"ן (במיל') איתמר ספיר הי"ד בבית העלמין הצבאי ברעננה: ״איתמר לחם אצלנו בעוטף. יש הרבה שאלות על השבת השחורה שעברנו, אבל מעל כולן יש גם כמה תשובות ברורות. ברגעים של שיתוק, פחד ואימה, איתמר וחבריו יצאו לפעולה ועשו את כל מה שחינכו אותם לעשות.

הם יצאו בלי הכנה, בלי מספיק ציוד ובלי להבין עד הסוף את גודל הקרב שהם נכנסים אליו, אבל עם ידיעה אחת ברורה — שיש אנשים שזקוקים לעזרה שלהם.

הייתי עם אשתי ושלושת ילדיי הקטנים במשך שלושים שעות. כשהגיע הכוח לחלץ אותנו ביום ראשון בבוקר, הותקלנו על ידי מחבלים. רכב של מגלן פינה אותי החוצה, אבל המשפחה שלי נשארה מאחור.

אחרי חצי שעה של חוסר אונים מוחלט ראיתי רכב מגיע. הדלת נפתחה וראיתי חיילים מלווים את המשפחה שלי למקום בטוח. זה היה הרכב של איתמר והצוות שלו, שבידיים שלהם החזירו אותם אליי.

כשאומרים שחיילים נלחמים כדי להגן עלינו, זה לפעמים נשמע רחוק. אבל באותו יום זה היה רגע ברור של לוחם צעיר שהגיע להציל שלושה ילדים קטנים.

אני רק מקווה שתדעו שיש ילדים, משפחות וקהילה שלמה שחיים היום בזכותו״.

(הודעת מועצת בנימין)

[נועה מגיד | Noa magid @NoaMagid]

Sofiya Bongart was brutally murdered by Hamas on October 7.

Remember her.

[Hagit Mendes 🍓🍓🍓 @HagitMendes]

״אני מסתכלת, מרימה את הראש לשמיים, מורידה את הראש חזרה, מסתכלת שוב הצידה – איזה חמישה טנדרים, בדרך אליי, מלא אופנוענים, יש שם מחבלים שעושים דילוגים בין החולות,
ובין העצים, וכולם עם ווסטים ומדים, ומתחילים להתקדם לכיוון שלנו, ואני לא מצליחה אפילו לספור את זה בעין,
זה מאות! זה מאות!

ומאחורה, בציר הרחוק רחוק, אני רואה שיירות של אזרחים עזתים, שפשוט צועדים לכיווננו, חלקם עם נשקים, חלקם בלי,
ואני אומרת לעצמי, "זהו, פה אני אמות, ממש פה איפה שאני נמצאת כרגע, פה אני אמות".

ואז אמרתי לעצמי, בסדר, אם כבר זה הסוף, אז אני אסיים את זה יפה. אני אמות כמו גדולה, אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה. ואני אלחם עד טיפת הדם האחרונה שלי.

אז אני מסתובבת לחיילים שלי, חבורה של שנים עשר לוחמים גיבורים,
שמחכים שאני אגיד להם מה לעשות, אני מסתובבת אליהם עם חצי חיוך,
הם סיפרו לי אחר כך שחייכתי, אני לא זכרתי את זה, ואני אומרת להם "קדימה, בואו נפרק אותם!" והם כולם, "יאללה!!!".

והם באים לסוללה עם מאגים, עם כל מה שהם יכולים להביא, ואנחנו מתמקמים שם על הסוללה, ומתחילים לירות בכל מי שמתקרב לכיוון המוצב, אנחנו יורים כמו מטורפים, ובשלב מסוים, היה איתנו טיל לאו, אז אנחנו יורים אותו לכיוון אחד הטנדרים של החמאס, והטנדר מתפוצץ בפיצוץ אדיר, משהו קיצוני, היו שם כנראה הרבה מאוד חומרי נפץ, והפיצוץ הזה לוקח איתו כמה אופנוענים שהיו שם, ומפה לשם, אני קולטת פתאום שהרבה מהם מתחילים לסגת, להסתובב ולברוח חזרה.
והבנתי פתאום שכן, אנחנו עושים פה משהו משמעותי.

היינו שם חצי שעה בערך, ואז, בתוך כל הבלגן של הסיטואציה, אני שומעת פתאום שרשראות של טנק מאחוריי.
זו אנחת רווחה מטורפת. אמרתי לסמ"פ שלי, "תישאר פה! אני לא יודעת של מי הטנק הזה, אני רצה להביא אותו!"

השעה הייתה כבר אחת עשרה בערך, ואני מתחילה רגע לדלג לאחור, להתקדם לכיוון הטנק, דרך הבטונדות, ופתאום אני קולטת מחבל קופץ עליי, מטווח אפס, כאילו עוד שנייה הוא מחבק אותי.

והמזל שלי
זה שאני עם כדור בקנה, עם אצבע על ההדק, וזה היה ממש מי יורה ראשון, ואני יריתי ראשונה, והמחבל נופל מולי,
ואני נעצרת, קפאתי קצת בסיטואציה, כאילו, מה זה, מה קרה פה עכשיו, ואני שומעת את הסמ"פ שלי מאחורה צועק
"מג"ד, מג"ד! מג"ד את בסדר?", ואני מסתכלת על עצמי, אני בסדר!
ואני מסתובבת אליו אחורה ואני מסמנת לו עם היד, הכול תחת שליטה, והוא מדלג ככה אחריי, והוא בא, ומסתכל עליי ואומר לי, "מה, כאילו, מה היה ביניכם עכשיו, מה קורה פה", ואני אומרת לו, "בדיוק מה שעובר לך עכשיו בראש״.

אבל הטנק!
אני נזכרת, אסור לי שהוא יברח, אנחנו צריכים אותו. רצתי מהר לכיוון שלו, ובגלל שאני מתורגלת עם הטנקיסטיות שלי, אני מתחילה לסמן לו את כל השפת סימנים של הטנקים, ומסמנת לו "מחבלים, שם, מאחוריי, תעשה את זה, פגז לשם!", והוא איתנו, הוא בעניינים!
ואז יש לי פעם ראשונה איזה כוח נוסף שחובר אלי
אנחנו עושים שם איזה איגוף כזה, תופסים עמדה טובה, ופשוט יורים לכיוון שממנו המחבלים מגיעים. אנחנו יורים ויורים, והם מתרחקים משם, נסוגים, ואני מבינה, כולנו מבינים,
שאם אנחנו לא נמשיך פה עכשיו בלחימה הזאת, המחבלים האלה יעברו אותנו, ופשוט יגיעו לכל היישובים מאחורינו.

בשלב מסוים הסמ"פ שלי והקשרית שלו חוטפים אר-פי-ג'י ונופלים לרצפה. אז אנחנו מוציאים אותם משם,
ואני מתקשרת לחברים שלי שהם טייסים, עם מסוקי יסעור וינשוף, ואני מבקשת מהם שיבואו וינחתו במנחת ליד המוצב, כי חילצתי לשם פצועים, ואני חייבת שהם יפנו לנו את הכוחות, וזה באמת קורה! הם מגיעים, הם נוחתים שם, ומפנים לי משם פצועים.

והתאג"ד שלי שם, כל הזמן מטפלות בפצועים, מעמיסות אותם, ומחלצות אותם למנחת. הצלחנו להביא לשם, למנחת, גם את הפצועים מהאכזרית שראינו, וגם את הפצועים של הגדוד שלנו,
ועוד כמה אזרחים שאספנו בדרך, שברחו מקיבוץ סופה, ומפרי גן, ומכל מיני מקומות, והם בעצם כולם מקבלים טיפול מהתאג"ד המטורף שלי,
של המלאכיות האלה, והמסוקים שהקפצתי מפנים אותם לסורוקה. ושם בבית חולים כבר מטפלים בהם כמו שצריך.

היו שם גם הרבה הרוגים באירוע הזה. היו שם הרוגים. ואני זוכרת, היה איזה רגע, בסוף, כשהכול נגמר, כמה דקות לפני שבאו לפנות אותם, היה רגע שהם שכבו ככה, אחד ליד השני, ואני עברתי שם ביניהם, וככה נגעתי בפנים שלהם בעדינות, ליטפתי אותם רגע, ואמרתי להם שאני מצטערת, ועצמתי להם את העיניים.

ואני זוכרת שאמרתי לעצמי באותו רגע, שהאנשים האלה, שעושים עכשיו את הדרך האחרונה שלהם, הם גיבורים מטורפים. הם נלחמו שם כמו אריות, כדי להציל את קיבוץ סופה. הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה שלהם.

זה מה שסא"ל אור בן יהודה עשתה ב-7 באוקטובר.

מתוך הספר יום אחד באוקטובר.

[Visegrád 24 @visegrad24]

A new report, which examined over 10,000 photographs and videos from October 7th, totalling more than 1,800 hours of visual analysis, has finally revealed the true scale of Hamas’ sexual violence committed during the attack.

Survivor Darin Komarov, who hid in a caravan during the attack, said she heard at least three separate rapes.

She said: ‘I heard one rape where they were passing her around. She was probably injured, judging by her screams - screams you have never heard anywhere…

'It’s between silence and screams, between pain and wanting to die… And after they finished, they shot her… You hear a bang - and silence.'

'There was laughter. There were jokes. They were passing them from one to another… It was done for fun.'

After being rescued, she said she saw their bodies. ‘There wasn’t a single body that just “died normally”,' she said. 'Every single one had gone through torture.’

[יוסף חדאד - Yoseph Haddad @YosephHaddad]

כבר שמענו המון על פשעי המין של חמאס בשבעה באוקטובר, אבל מסתבר שלמעשה כל מה ששמענו זה רק חלק קטן ממה שקרה שם.
דו"ח חדש של הנציבות האזרחית לתיעוד וחקר פשעי חמאס אסף מעל 10,000 ממצאים על התקיפות המיניות בשבעה באוקטובר ובשבי חמאס ויש שם תיאורים מזעזעים וקשים מאונס קבוצתי, פגיעות מיניות קשות בשבי חמאס ואפילו מקרה קשה בו אולצו שני בני משפחה לבצע מעשים מיניים זה בזה.
הכל מבוסס ומוכח!
לא נשכח ולעולם לא נסלח. המלחמה בחמאס לא תסתיים עד שנחסל את המחבל האחרון ונוודא שארגון הטרור הזה הושמד בגלל מה שעשה וכדי שלעולם לא יחשבו לעשות לנו דבר כזה שוב!
וכל מי שאכפת לו מזכויות אדם צריך לעמוד לצידנו.

[אורי קירשנבום @kirshmohel]

20 שנה לאחד ממקרי הרצח המחרידים | רות חימי מבית שמש הייתה רק בת 8 כשאנואר אחדוש בן ה-37 מהכפר צוריף בגוש עציון הציע לה להתלוות אליו רגע. בפינת המסתור שבה היה לן כשב״ח הוא אנס את רות באכזריות ובסוף האונס חנק אותה למוות. מאוחר יותר התברר שאחדוש ימח שמו הוא זה שרצח יומיים קודם לכן את דוד בן חמו ושרף את גופתו.
בהליך הפלילי לא הוכר מניע לאומני למעשיו הנתעבים של המחבל אבל הודות למאבק של המשפחה רות מוכרת כחללת פעולת איבה.

ו׳ באייר תשס״ו. הים אותו הים. ה׳ יקום דמה.

[Sivan Cohen Saban סיון כהן 🎗️ @sivanhakolkalul]

אורי מגידיש, סיפרה על הבוקר ההוא של 7.10. ועל גיבורה אחת שלא מספיק מדברים עליה. ״רצנו למיגונית בנחל עוז. כשהמחבלים מתחילים לסגור על החלל הצפוף, הם משליכים רימון לתוך המיגונית, וכשאני מרימה את הראש, אני רואה מישהי נלחמת בכריעה עם פיג'מה, לא ידעתי איך קוראים לה אפילו ואני יודעת שהיא הגיבורה שלי כרגע". הגיבורה הזאת של אורי היא עדן נימרי, מפקדת צוות רוכבשמיים שנלחמה במחבלים עד הכדור האחרון.
תזכרו את עדן נימרי, תכירו את הסיפור שלה.
התצפיתניות לא היו לוחמות וגם לא חמושות. עדן וארבע הלוחמות שלה זינקו איתן למיגונית עם נשקן האישי.
בתוך זמן קצר החל הקרב להתחולל בתוך המוצב, סמוך למיגונית בה הצטופפו החיילות. מערכת הכריזה של המוצב עברה מקריאות 'צבע אדום' לקריאות 'פשיטה, פשיטה'.
בתוך המיגונית יצרה עדן קשר עין עם הלוחמות שלה ואז טענה את נשקה ודרכה אותו. הלוחמות עשו כמותה, במהלך שבדיעבד שינה את תוצאת הקרב.
למיגונית היו שני פתחים. עדן, שמינתה עצמה בטבעיות למפקדת הקרב על הגנת המיגונית, תפסה את הפתח השמאלי והורתה ללוחמות לתפוס את הימני.
מחבל ראשון ניסה להיכנס דרך הפתח הימני. החיילות של עדן ירו בו והרגו אותו.
היה ברור שכעת ינסו המחבלים להיכנס דרך הפתח השמאלי, מה שיצור הזדמנות מילוט מהפתח הימני הפנוי.
עדן ארבה למחבלים על פי הפתח השמאלי כדי לעכב אותם ולקנות לתצפיתניות וללוחמות שלה את הזמן לסגת דרך הפתח הפנוי.
קבוצת מחבלים הסתערה בירי וברימונים אל הפתח שאבטחה עדן, אבל נתקלה באש יעילה שייצרה לעברם בנשקה האישי.
אלה היו שניות הזהב, בהן בחסות העשן והלחימה של עדן, נסוגו שש תצפיתניות וארבע לוחמות למגורים, שם התבצרו עד שחולצו בחיים על ידי כוחות צנחנים ומגלן.
עדן נפלה בקרב ובכך הצילה עשר חיילות צה"ל, שש תצפיתניות וארבע החיילות שלה אותן כה אהבה.

[Or Reichert @orreichert]

תודה אחי.
שבזכותך.
שנתת.
שהחזקת.
שהקרבת.
שקירבת.
שהיית.

תודה.
*
ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ''ו.

[הצדדים של הפטריה @who_are_yoooo]

זכרו: כל מדינות מערב אירופה מסרו את היהודים לנאצים ברצון והנאה. גם צרפת. גם הולנד. במזרח אירופה הקדימו את הנאצים במקרים רבים, והחלו בשחיטה עוד לפני שפלשו - למשל פוגרום לבוב והזוועות בליטא. בריטניה וארה״ב לא עשו כלום לעצור את השואה.

ושום דבר לא השתנה. כלום. אפס. אל תשלו את עצמכם.

[נועה מגיד | Noa magid @NoaMagid]

Sharona Shmunis Harel was brutally murdered by Hamas on October 7.

Remember her.

[Eitsik Hershko @HershkoIsaac]

Maor Ohev Ami

ארבעה ימים נמשך האונס הזה. 11 נערים השתתפו בו.
ארבעה ימים. 11 נערים.
זה קרה בחדר שלה, במפעל הרהיטים של הקיבוץ, במושב הסמוך ובחוף הים. בזה אחר זה, לפעמים שניים או שלושה במקביל.
הם בני 17. היא בת 14.
הם 11. היא אחת.
ארבעה בלבד הגיעו למשפט: אופיר בארי, אריק חזון, נדב ביטון וצפריר צביסון. העונשים: 12-15 חודשי מאסר כ"א.
35 שנה אחרי אופיר בארי הוא הבעלים הגאה של חברת נדל"ן מצליחה, אריק חזון הוא הבעלים הגאה של חברת הדברה "הדברות השפלה", נדב ביטון עזב את הארץ (אל תבכו עליו. הוא עושה חיל, כך אומרים) וצפריר צביסון עדיין מתגורר בקיבוץ שמרת. כולם נשואים, כולם הורים לילדים. החיים דבש.
ויעל גרינברג? אחרי חיי עוני עמוסים בקשיים ובבעיות נפשיות נמצאה מתה בגיל 49.
צדק זה שם של כוכב, שום דבר מעבר לזה.
תשתפו לזכרה.

[עמיחי אתאלי @attaliami]

ואז הגיע המבזק של שש וחצי בבוקר. אני בן עשר וחצי, שוכב במיטה של ההורים שלי, כמו בכל בוקר בימי חופש. הרדיו שעל המדף דולק, ואנחנו שומעים שנמצאה גופת גבר בעיר העתיקה.

***

אתמול לפני 35 שנה היה הבוקר ששינה את חיי.

לילה לפני כן הלכתי לישון בהתרגשות שיא לקראת שוק פורים והייתי משוכנע לגמרי שהפעם המקום הראשון הולך להיות שלי.

בכל שנה בסוף השוק, כולם היו מתכנסים לתחרות התחפושות של מתנ"ס הרובע.

שנה או שנתיים לפני כן, צבי, החבר הכי טוב שלי (שלפני שבוע בישר לי שהפך לסבא!), הביא אותה כשנבחר למקום הראשון עם התחפושת המהממת שלו: שקית חלב.

הפעם פעלתי בחוכמה וגייסתי את צבי להיות שותף שלי. מלחמת המפרץ התנהלה בתוך החיים שלנו כבר כמה שבועות, ואנחנו מתחפשים יחד: הוא טיל סקאד עיראקי שכמותו נורו עלינו מדי לילה, ואני טיל היירוט "פטריוט" שהישראלים של שנת 1991 תלו בו הרבה יותר מדי תקוות.

הבוקר הזה התחיל בדאגה בבית. אלחנן אחי לא חזר הביתה בלילה. זה הרגיש מוזר למרות שלא פעם הוא נשאר לישון בפנימיות של ישיבת עטרת כהנים שבה למד.

ואז הגיע המבזק של שש וחצי בבוקר. אני שוכב במיטה של ההורים שלי, שבה הייתי פותח את הבקרים בימי חופש. כמו תמיד, הרדיו שעל המדף דולק, ואנחנו שומעים שנמצאה גופת גבר בעיר העתיקה.

אני ממש זוכר את החשש מתיישב לי על הלב ברגע ששמענו את הדיווח הזה.

עם השנים והפז"מ שלי בעולם הטראומה, למדתי לנסות למקם את החוויה הרגשית בתוך הגוף, לומר לעצמי מה אני מרגיש פיזית, ואיפה זה נמצא בגוף, כנגזרת של הרגש שמציף אותי.

ברגעים האלה באותו בוקר זה הרגיש כמו משקולת כבדה שיושבת על החזה והבטן.

אבל כשצבי נכנס אלי הביתה אני לא אומר לו כלום ואנחנו מתחילים להתלבש.

בעודי, פיזית, מניח את התחפושת על עצמי, אבא שלי נכנס הביתה ומבשר לאמא בצרפתית שהגופה שנמצאה בתוך מחסן נטוש ברובע המוסלמי היא של אלחנן. מאיש שהיה נראה לי ענק, וגם חזק ברמות, אח שלי הגדול הפך לגופה.

אני שומע את זה דרך המסדרון ואומר לצבי שהוא צריך ללכת כי רצחו את אח שלי בשוּק (ככה קראנו לרובע המוסלמי). לימים התברר לי שהוא רץ בוכה לאורך כל הדרך עד הבית שלו. ילד בן 10 שבוטלה לו התחפושת, ובוטלו החגיגות, כי הרגע הודיעו לחבר שלו שאחיו נרצח. והוא היה נוכח בכל האירוע הזה.

הבוקר הזה שינה את חיי כי הוא צרב לי בבשר את החוויה שאני לא מבין כלום.

כי במקום שמחה והתרגשות ושוק פורים, ותחרות תחפושות עם סיכוי ענק לזכות, אמרו לי לבחור חולצה שאני מוכן להיפרד ממנה בעוד שבוע, כי היום בצהריים אצטרך לקרוע אותה בלוויה.

יום שּׂשּׂוני הפך ליום אסוני. מילולית.

זה היום שעיצב אותי יותר מכל יום אחר בחיי, כי ממנו התחילו ההתמודדויות שלי כילד שמבין בדרך הכי יצירתית שהקב"ה מסוגל לייצר, כמה החיים שבריריים.

אתמול בבוקר מלאו 35 שנה לבוקר ששינה את חיי, שכמעט כל יום אני נזכר בו, וגם כשאין לי שום מודעות לזה, ברור לי שכל שניה בחיים שלי מושפעת ממנו.

מילד בן 10 בעיר העתיקה, הפכתי לבן זוג ואבא בן 45. עברתי את אלחנן בגיל כבר כמעט בעשרים שנה, וצבי הילד שרץ בוכה מהבית שלי כבר נהיה סבא.

אלחנן מחייך אלי כמה פעמים ביום מהמדף של ההדלקת נרות בבית שבניתי. אני מסתכל עליו ומבין שבלעדיו, בלי הגורל שהוכתב לו, בלי ההשלכה האינסופית של הגורל שלו על החיים שלי, הייתי אדם אחר לגמרי.

ובכל שנה אנחנו חוגגים את פורים עם המון אורחים שרוקדים מתחת לתמונה של אלחנן על המדף, ובערב החג אנחנו עולים לבית הקברות, ואני מתעב את בוקר התחפושות, אבל גם שמח כל כך לראות כמה שהבנות שלי מתרגשות ממנו.

אז אני שונא את הבוקר הזה של אתמול לפני 35 שנה, אבל אני גם חי בתוך מסע אינסופי של נסיונות להכיר אותו, לטייל בתוכו, ואפילו להשלים איתו.

כי עם כל הכאב שהוא הכניס לחיים שלי, אני לא מכיר את עצמי בלעדיו.

[נועה מגיד | Noa magid @NoaMagid]

October 7, 7:00 AM, the last picture.

​Lior was murdered.
Dorin was murdered.
Eden was kidnapped and murdered.

​The Supernova bartenders.