חוזרים לגושרים! מוזמנים להגיש תקצירים לכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית 17-19.3.2026 בקיבוץ הגושרים 🧠
https://t.co/TPjx3EPn2F
@ElLocoDr@orduek
Not only science, but also a little fun! A well-deserved day off to recharge, connect, and enjoy. Discoveries start with great teams!
#Team#Research#MentalHealth
יום אחרון לרישום מוקדם לכנס האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית
השנה בירושלים 19-20.3
הרישום והתוכנית בלינק
https://t.co/s0xQFL4pnM
@ElLocoDr@SharonNaparstek
שמחתי להשתתף בתכנית הרדיו : "מתבוננים פנימה" ברדיו 99FM, עם ד"ר @JordanLewinski וסטנלי סולומונוב. דיברתי על מחלות פסיכוטיות והטיפול בהן (מדקה 15).
https://t.co/dT1c6vRkn0
1-day conference on the effects of childhood trauma on well-being later in life by the Israeli Society for Biological Psychiatry. Great talks on attachment, epigenetics, PTSD, and the coping of children in captivity 💔
@innags@ElLocoDr#isbp
יום העיון השנתי של איגוד הפסיכיאטריה הביולוגית יתמקד בהשלכות של חשיפה לדחק קיצוני בילדות על הבריאות והתחלואה הנפשית בטוח הארוך.
תוצג תמונת המצב בישראל, וממצאי חקר המנגנונים הנפשיים והפיזיולוגיים. זו הזדמנות לשפר את אסטרטגיות ההתערבות שלנו כמטפלים וכחוקרים
https://t.co/O8UTqjwiRt
יום העיון השנתי של איגוד הפסיכיאטריה הביולוגית יתמקד בהשלכות של חשיפה לדחק קיצוני בילדות על הבריאות והתחלואה הנפשית בטוח הארוך.
תוצג תמונת המצב בישראל, וממצאי חקר המנגנונים הנפשיים והפיזיולוגיים. זו הזדמנות לשפר את אסטרטגיות ההתערבות שלנו כמטפלים וכחוקרים
https://t.co/O8UTqjwiRt
זהו פרוייקט מחקר ראשון מסוגו בישראל ואנחנו מאמינים כי הניסיון ממקור ראשון של המשפחות הוא בעל ערך רב. המחקר כולל אך ורק מענה על שאלון אנונימי ומקוון עבור המשפחות.
מכל הקללות שמוטחות בי פה בתגובות בטוויטר, הכי כואבת היא ״משוגעת״, וזה מהסיבה הפשוטה שהיא נכונה.
כלומר – אני באמת מה שנקרא ״משוגעת״. יש לי הפרעה נפשית מאובחנת. היא נמצאת ב-DSM. קוראים לה ״הפרעת אישיות בי-פולארית״. מה שנהוג לקרוא לו ״מאניה דיפרסיה״. יש לי תעודת נכה. ורודה כזו. כתוב עליה שיש לי פטור מתור. אני אף פעם לא משתמשת בפטור הזה, כי אני יודעת שאנשים נורא יתעצבנו. כי לא רואים עליי. זה לא כמו מישהו על כיסא גלגלים. אני נראית בריאה. צריך להכיר אותי כדי להבין.
הנכות שלי היא תמיד זמנית. זה לרוב ככה עם הפרעות נפשיות. מאד קשה לקבל אחוזי נכות, ורק הרולס רויס של המופרעים מקבלים, וגם הם מקבלים בדרך כלל לפרקי זמן קצובים.
אחת לכמה זמן אני צריכה ללכת לביטוח לאומי ולעמוד בפני ועדה. יש בה שלב ראשון, שהוא הפסיכיאטר. הוא קובע מה דרגת הנכות שלי. בכל פעם הוא קובע את אותה דרגה. לפעמים זה מצחיק אותי. כי המחלה הזו לא עוברת. זה לא שיום אחד אני אפסיק להיות מאנית דיפרסיבית. פעם אמרתי לחברה שזה כמו שיזמינו אחת לשנתיים מישהו שכרתו לו את הרגל לועדה מיוחדת כדי לבדוק אם פתאום צמחה לו הרגל בחזרה. רגליים לא צומחות חזרה. גם גדמים של נפש לא.
בשלב השני אני צריכה לשבת מול פקידת שיקום, שתקבע מה כשירות העבודה שלי. אני צריכה לספר לה כל פעם מחדש את סיפור חיי, ולהתפרק בבכי, ולהסביר בדיוק למה אני לא כמו כולם – יכולה פשוט לצאת לעבודה ולפרנס את עצמי. אני צריכה להיזכר כל פעם מחדש במה שקרה לי, ואיך הוא הפך אותי לאישה שאין לה עור. להסביר לה שאני מאד רוצה לצאת לעבוד, אבל שבכל פעם שאני מנסה, זה נגמר במפח נפש. בהתחלה הכל יופי, ונראה מזהיר, ומתלהבים ממני, אבל אחרי כמה חודשים תמיד מתגלים הבקיעים. החרכים האלה שדרכם אפשר לראות את הבפנים המעוות. האחר. מכל עבודה שעבדתי בה בחיי פיטרו אותי. כל פיטורין כאלה הפילו אותי בחזרה לתהומות של דיכאון אנוש. לשנאה עצמית. לתחושת כישלון. לרגרסיה של אומללות. לבור עמוק שאני צריכה לטפס ממנו חזרה, ולנסות לחפש את עצמי מחדש, כל פעם במקום אחר. לנסות וליפול, ולקום ולנסות שוב. וליפול.
אנשים מסתכלים עליי ואומרים – איך זה יכול להיות? אני מנסה להגיד שיכול להיות. שאין דבר שהייתי רוצה יותר מללכת לעבוד ולהשתכר ולהיות עצמאית. להיות חלק ממשפחת האדם. אני ממש רוצה להיות חלק ממשפחת האדם. ככה אני אומרת להם. לא להסתפק בקצבה עלובה של 5,000 שקל, ולהיסמך על שולחנו של בן הזוג שלי, ולהטיל רק עליו את העול הזה, הכבד. של לפרנס.
פעם ישבתי מול פקידת השיקום שהיא עובדת סוציאלית ואמרתי לה שאנשים כמוני, עם ההפרעה הנפשית שלי, משלמים תלת-קנס. הקנס הראשון הוא המאורע הטראומטי הזה בילדות שיוצר את ההפרעה. הקנס השני הוא ההפרעה עצמה. הקנס השלישי הוא הדחייה שהסביבה חשה כלפי ההפרעה. אני אומרת ״כלפי ההפרעה״, אבל בעצם במקרה של הפרעה נפשית, אין מרחק ביני לבין המחלה שלי. המחלה שלי היא אני. המחלה היא האישיות שלי.
וזה לא כמו במקרה של סרטן, נגיד. כשלמישהו יש סרטן המישהו הזה הוא איש עם מחלה. המחלה היא נלווה. היא לא מגדירה את המהות שלו. יש לו גידול? צריך להסיר את הגידול, ואחרי שיסירו אותו הוא עדיין יהיה הוא. אם יסירו ממני את המאניה דיפרסיה אני כבר לא אהיה אני, אבל כל עוד אני עדיין אני, אנשים נדחים מההפרעה שלי. הם נדחים ממני. לא מהמחלה שלי. ממני. כי המחלה שלי היא אני. אני רוצה ולא רוצה לוותר עליה, אני רוצה ולא רוצה להפסיק להיות חולה. בתוך האמביוולנטיות הזו אני מתקיימת. בין הרצון להישאר אני, לבין הרצון שהתרופות ידכאו את המחלה, וקצת יהפכו אותי למישהי אחרת.
אנחנו, מתמודדי הנפש, אנחנו אנשי שוליים. חלק גדול מאיתנו לא מצליח לחיות חיים ״רגילים״. הרבה מאיתנו לא מקימים משפחות, או מקיימים זוגיות. לא כי אנחנו לא רוצים. כי אף אחד לא רוצה בנו. במובן הזה התמזל מזלי, ואני באמת מלאה בהכרת תודה, יש לי בן זוג וילדה. ילדה אחת. שואלים אותי לפעמים – למה את לא מביאה לה אח או אחות? ואני עונה ״כי אני לא יכולה״. ואני יודעת שהם חושבים לעצמם – היא בטח לא מצליחה להיכנס להיריון או משהו. אין לי כוח להסביר שבשביל מישהי כמוני, ילדה אחת זה המון.
אין סוף לטקסט הזה. אין באמת פואנטה.
בכל פעם שאני רואה את הילדים האלה שיצאו מה-7 באוקטובר בשן ועין, שראו וחוו דברים נוראים, אני רואה את העתיד שלהם, ועצוב לי נורא. ואני מקווה שעד שהם יגדלו דברים ישתנו. שהם לא יצטרכו לשלם תלת-קנס.
ולפעמים אני חושבת, אולי עד אז, עד שהם יהיו גדולים, הרפואה תצליח לעשות קסמים.
אולי היא תצליח להצמיח מחדש רגליים.
או גדמים של נפש.