יש ימים שבהם אני מכירה את העיר רק דרך המזגנים שלה.
מהרכב לבית הקפה, לחנות, ואז הביתה.
בסוף היום אני זוכרת רק את החללים שבהם הייתי אבל לא את הרחובות שביניהם.
אז למה שהאדריכלות תסתיים בקירות המבנה ולא תמשיך אל הרחוב שמחוץ לו?
#זהותושימור@DinurSharon
איך אני שונאת כיכרות.
כל כיכר משוכנעת שהיא לב העיר. זו רק צומת עם יחסי ציבור טובים.
וככל שהיא ריקה יותר השם גרנדיוזי יותר. "כיכר התרבות", "כיכר השלום", "כיכר המייסדים". אחותי, יש פה שלושה יונים ובדל סיגריה.😭
@DinurSharon#שימורוזהות
אבל היום היא כבר לא באמת חלק. אין כמעט גישה אליה, ולא רואים אותה מבחוץ. במקום להיות הלב של המבנה, היא הפכה למשהו כמעט נסתר.
אולי זה מה שהכי מעניין. לא מה שהבניין מראה, אלא דווקא מה שהוא בוחר להסתיר.
@DinurSharon#שימורוזהות
יש משהו כמעט חשוד בחצר הפנימית של קומפלקס הפיזיקה. כולם שמעו על “הגן בפיזיקה”, אבל איכשהו כמעט אף אחד לא באמת ראה אותו. המבנה מסתיר אותו כל כך טוב, שהוא מרגיש יותר כמו שמועה מאשר מקום אמיתי.
והנה הוא. שקט מדי, ירוק מדי, ריק מדי. מין מקום שנתקע בזמן.
לרגע זה הרגיש כאילו אם אתקרב עוד קצת אולי אמצא שם איזה troll קטן שיושב לבד באמצע הגן, או איזה משחק ג׳ומנג׳י ישן שמסתתר בין העצים ומחכה שמישהו ייגע בו בטעות.
האירוניה היא שהחצר בכלל תוכננה כהמשך של הציר הירוק של הקמפוס. מקום שאמור היה להיות חלק מהזרימה של האנשים, מהנוף ומהחיים. ץ
ישבתי בבית קפה בעיר זרה.
שפות מתחלפות, גשם, תנועה ללא עצירה, וציפייה לחוויה.
חיכיתי להיכנס..בפנים התחושה הייתה מפתיעה בפשטותה.
אסתטי, כן. מרשים בקנה מידה ובצורה,
אך חסרה בו משיכה.
לא נוצר חיבור, לא לאנשים, לא לרחוב, לא אליי בתוכה.
ואז הבנתי, לא כל יופי חוויה, ולא כל מרחב תחושה