היום יום הולדתו של ארנון זמורה (9 בספטמבר 1987)
ארנון היה לוחם וקצין ימ"מ ישראלי שנהרג במבצע זרעי קיץ לחילוץ חטופים ישראליםמרצועת עזה במהלך מלחמת חרבות ברזל. לאחר מותו הוחלט לקרוא למבצע החילוץ "מבצע ארנון", על שמו.
יהי זכרו ברוך , גיבור 💔 🕯️
Lin Dafni (לין דפני), 22, was murdered on October 7, 2023 at the Nova / Supernova festival near Re’im. With her died her best friend Ziv Frenkel and another friend, Moriya Raviv. They were listed as missing for about a week; on October 15 they were buried side by side at Kibbutz Ein HaMifratz (Acre / Haifa area).
May her memory be a blessing. 💔🙏
Eden Alon Levy era la comandante de los jóvenes reclutas en la base de Zikim.
Cuando comenzó el ataque, Eden y su equipo se interpusieron entre los terroristas y los jóvenes reclutas, luchando durante horas para impedir que alcanzaran a sus subordinados.
Luchó con valentía y una determinación inquebrantable hasta el último instante, y gracias a su coraje y sacrificio, decenas de jóvenes reclutas sobrevivieron.
Su luz siempre guiará nuestro camino.
Vía @NoaMagid
🚨🇮🇱 UN NUEVO TESTIMONIO SOBRE EL 7 DE OCTUBRE QUE ESTREMECE
Cuatro jóvenes observadoras de combate del cuartel de la Brigada Sur, en Re’im, quedaron atrapadas el 7/10 mientras Hamás invadía la base.
Sin armas. Sin saber quién entraba. Viendo en las pantallas secuestros, cadáveres y terroristas atravesando la frontera.
“Si tenemos que morir, morimos juntas. No seremos secuestradas vivas”.
Decidieron que se clavarían lapiceras en el cuello antes que caer en manos de los terroristas.
Mientras intentaban salvar vidas desde el centro de mando, también escuchaban árabe y golpes en la puerta, sin saber si quien estaba afuera era un soldado o un terrorista.
El comandante de la brigada, coronel Asaf Hamami, salió a combatir y cayó. Su hijo de seis años estaba dentro de la base. Las jóvenes lo cuidaron y hasta le dieron los chicles que llevaban escondidos en sus uniformes.
Una de ellas recuerda: “Incluso nosotras, que éramos ‘el Ejército’, estábamos debajo de una mesa esperando que el Ejército viniera a salvarnos”.
Después del 7/10 siguieron sirviendo en el mismo lugar, frente a las mismas pantallas y sentadas en las mismas sillas.
Años después, cuentan por primera vez las secuelas: pesadillas, ataques de ansiedad, miedo constante a ser secuestradas y culpa por haber sobrevivido.
Tenían 18, 19, 20 y 22 años.
No eran soldados de una unidad de élite. Eran cuatro jóvenes que, en el momento más terrible, tuvieron que gestionar una guerra desde una habitación mientras el enemigo estaba literalmente detrás de la puerta.
Ellas también fueron el 7 de Octubre. Sobrevivieron. Y también merecen ser recordadas.
איריס חיים המדהימה פרסמה בפייסבוק שלה:
מילים אלו מופנות לאביעד פריג׳ה ובני משפחתו.
אביעד היקר, כשיצאת לקרב בשבעה באוקטובר, יצאת להגן על בני עמך הטבוחים.
יצאת למצוא חטופים ולהחזיר אותם הביתה.
אתה חלק משרשרת דורות עצומה שבה, לפניך, חיילים נמצאים בקרבות ונקלעים למצבים בלתי אפשריים.
כשהיית בירושלים בדרך חזרה לבסיס, היה בידך נשק. השתמשת בו, כפי שהורו לך.
חיסלת שני מחבלים ומנעת הרג של עשרות אזרחים חפים מכל פשע.
הלוואי שהסיפור היה מסתיים כאן.
בתוך סערת הקרב ומתוך רצון לנטרל מחבל פגעת באחד משלנו . יובל קסטלמן הגיבור.
שבועיים לאחר מכן בתקרית דומה מאוד נהרג עוד גיבור. עם שם דומה . יותם הבן שלי.
החייל שפגע ביותם הגיע אלי הביתה. הוא ושניים מחבריו שפגעו והרגו את אלון וסאמר.
ילדים, בדיוק כמוך.
הם היו יכולים להיות גיבורים שיקבלו צל"ש שהחזירו חטופים אך הגורל רצה אחרת. אות קלון נחרט על מצחם. הם אלו שהרגו את 3 החטופים.
ההבדל היחיד הוא בתגובה של ההורים במקרים השונים.
אני ומשפחתי הבנו מיד שהאשמת החיילים תפגע במורל החיילים ותפגע במורל האזרחים והיה לנו חשוב להגיד שאין בנו שום כעס עליהם.
הכאב על לכתו של יותם ממשיך להיות צרוב בנו ויהיה תמיד אך הכעס ההאשמה והנקמה לא יחזירו את יותם לעולם, הם רק יביאו למוות נוסף.
פגשתי אתכם, אני עוקבת אחרי המשפט, אני נעצבת מאוד , בלי כמובן לשפוט את החלטת משפחתו של יובל.
כל אחד יכול לבחור, האם לכעוס ולהישאר בשבי הכעס, הנקמה, השיפוטיות.
או לבחור בחמלה , באהבה ובתקווה.
כל אחד היה יכול למצוא את עצמו בנעלייך, לא בטוח שכל אחד היה מצליח להרוג שני מחבלים.
תחזיקו מעמד. אני איתכם 🧡
מארת סיירת מטכ״ל
אין לי דבר נגד סיירת מטכ״ל כיחידה לוחמת. במשך עשרות שנים שירתו בה לוחמים אמיצים, מוכשרים ונועזים, שביצעו פעולות מעוררות השתאות.
הבעיה היא במיתוס שנבנה סביבה, תעשיית ההגיוגרפיה (ספרות קדושים) סביב אנשיה, ובעיקר באמונה המוזרה שמי שהצטיין בניווט לילי, בפשיטה נועזת או במבצע חשאי, קיבל יחד עם הצל״ש גם מונופול על החוכמה, על המוסר ועל הנהגת המדינה.
אני מכנה זאת ״מארת סיירת מטכ״ל״.
זו תרבות של חשיבה צרת אופקים המתיימרת להיות חשיבה אסטרטגית.
של היכולת לפרק מנעולים מבלי לדעת להרכיבם.
של היכולת לפרק מדינה ולהוביל אותה לאסון מבלי לדעת לתקן.
של ביטחון עצמי מופרז, המתחפש למנהיגות.
ותחושת ״אני ואפסי עוד״, כאילו קומץ אנשים שאכלו מאותו מסטינג ביחידה יודעים טוב יותר מכולנו מה נכון לצבא, למדינה ולחברה הישראלית.
יש כאן גם פרדוקס מעניין.
אנשים שהוכשרו לחשוב על מבצע נקודתי ומצומצם מוצגים בציבור כמעט אוטומטית כבעלי ראייה אסטרטגית רחבה.
אלא שטקטיקה ואסטרטגיה אינן אותו דבר. היכולת להגיע בחשכה לנקודה מסוימת במפה אינה מבטיחה את היכולת להבין לאן מדינה שלמה צועדת.
כאשר מגיעות המלחמות הגדולות, מי שנושאים על גבם את עיקר המערכה אינם ״בני האלים״ מסיירתך מטכ״ל, אלא החפשי״ם מהחי״ר, השריון, ההנדסה והתותחנים.
אלו הכוחות שהכריעו מערכות, ולא פעם אומץ ליבם כיסה על חדלונם של הגנרלים שהגיעו משורות הסיירת והוכיחו שהשתייכות ליחידת עילית אינה ערובה לתבונה צבאית אסטרטגית.
והבעיה חמורה עוד יותר כאשר עוברים מן המצפן הצבאי אל המצפן המוסרי.
חלק מאנשי הסיירת הוכיחו בשנים האחרונות שאפשר להיות נווט מצוין ועדיין לאבד את המצפן המוסרי.
במהלך השנים נקשרו כמה מבוגרי היחידה בפרשות ציבוריות מעלות צחנה, מפרשת קו 300 ועד קשרים מעוררי בחילה של מי מאנשיה עם הפדופיל המתועב ג׳פרי אפשטיין.
ערב השבעה באוקטובר, רבים מיוצאי סיירת מטכ״ל היו עם מובילי הקריאות ל״הפסקת התנדבות״ מהלך שפגע בכשירותו של צה״ל, זאת בידיעה שהאויב שומע.
אנשי הסיירת היודעים להטיף על המצפון ומוסר עד היום לא ערכו חשבון נפש אמיתי על חלקם בתהליכים שהובילו לטבח.
ובמקום שישאלו במה אשמים אחרים, הם צריכים לשאול באומץ מה חלקנו אנו.
ולדעתי הוא גדול ונורא.
לצד האליטה הביטחונית התגבשה ״סיירת מטכ״ל״ משפטית, המגלה סלחנות מופלגת כלפי בני המחנה הנכון מהסיירת, ובה בעת מפעילה אמת מידה אחרת כלפי מי שלא ״משלנו״.
החונטה המשפטית הזו היא הגרסה האזרחית של מיתוס סיירת מטכ״ל.
אותה תחושת עליונות, אותה אמונה שאנחנו יודעים טוב יותר מכולם, אותה הסתגרות בתוך מעגל חברתי מצומצם, ואותה נטייה לראות בביקורת עדות לרשעותו של המבקר, במקום הזדמנות לחשבון נפש.
כך נוצר בישראל מעמד כמעט אריסטוקרטי ביטחוני. מצד אחד ומשפטי מצד אחר צבאי. אלה מעניקים לאלה הילה של אחריות וממלכתיות, ואלה מעניקים לאלה חותמת של מוסר וחוק. המעגל נסגר, וכל צד מחזק את מעמדו של האחר.
אולי הגיע הזמן להשתחרר מכך?
סיירת מטכ״ל היא יחידה צבאית מפוארת, לא בית מדרש לנביאים, לא אקדמיה למדינאות ולא קו לייצור בני אדם נעלים.
נקודה למחשבה!
כמה מבוגרי ה־SAS, היחידה הבריטית שעל ערכיה הוקמה סיירת מטכ״ל, הפכו למדינאים?
עופר וינטר - עמך ישראל נמצא בליכוד, הוא יודע למה!
שלא כהרגלי, הרגשתי שהכי נכון יהיה להשתמש במשל מעולם הטיסה. אחרי כמה שנים בטייסת המבצעית על מטוסים מתקדמים, f-16, f-15, חזרנו להדריך בבית הספר לטיסה על מטוסי סקייהוק - שם פגשנו את הזקנים שלחמו ביום הכיפורים ובמלחמת ששת הימים. הם טסו על מיראזים ועל סקייהוקים. הם לא ידעו להשתמש במכ״מ, וגם לא היה להם מבער אחורי במטוס, אבל בכל מה שקשור ליסודות הטיסה; קוי טיסה, מהירות סגירת, המקום אליו צריך לטוס בקרב אוויר - הם היו אומנים במלאכתם, ושתינו בצמא את דבריהם. למדנו מהם איך טסים.
המחנה הלאומי נבנה במשך עשרות שנים. מיום הקמת הרוויזיוניזם ב 1923, דרך הצ״ח ב 1935, ועשרים ותשע שנים עד שבגין הצליח לסלק את שלטונו הדיקטטורי של מפא״י מהשלטון.
בתווך השנים הזה נבנה והתבצר הדיפסטייט, עד שראינו את מלוא כוחו בתקופת הרפורמה המשפטית.
נכון ישנם קשיים, נכון ישנן רעות חולות שדבקו במחנה, אבל זהו מחנה עם מורשת מפוארת. מחנה בעל נסיון רב שנותן את אותותיו סוף סוף - ראש הממשלה מינה בחצי השנה האחרונה שלושה מינויים שאין להם אח ורע: זיני לשב״כ, גופמן למוסד ובן עזרא לרשות המל״ל.
אתה וינטר מדבר על כוחות חיים חדשים? איך תטפל בדיפסטייט אם אין לך אפילו הבנה בסיסית מה זה? הא ראיה שאינך מדבר על כך אפילו.
אתם תומכי וועדת חקירה ממלכתית אותה ימנו השופטים עמית וסולברג, שהם עצמם צריכים להיחקר על האקטיביזם השיפוטי שהיו חלק ממנו?!
מדינה יהודית? הסוגיה הכי חשובה במדינה, ואתם רוצים לפגוע בצביון ולהפעיל תחבורה ציבורית בשבת?!
ועוד בשם מי אתה בא? עמך ישראל?!
׳עמך ישראל׳ זה מי שבצניעות נותן כבוד למבוגרים ולוותיקים ממנו, ולא זורה סיסמאות לאוויר - ״אנחנו לא פוליטיקאים׳״, או ״את כל מי שהיה ב 7.10 צריך להחליף״. אלמוג כהן ראוי ממך עשרת מונים על המאבק הציבורי שהנהיג פה בקדנציה האחרונה ובוודאי על הגבורה האישית שהפגין ביום הנורא ההוא. הוא לדעתך חלק מהכשלון הנוראי של הצבא? אתה רציני?
׳עמך ישראל׳ זה מי שעומד לצד העם ומגן עליו מפני אליטה ישנה וכוחנית שבגדה בו והביאה לטבח המוני כמוהו לא היה מאז השואה!
אני, שי קלך, כותב את הדברים כמי שנפגע הכי הרבה מתרבות ה׳דילים׳ בליכוד. רצתי עצמאית, קבלתי את אמון הבוחר בלא דיל אחד ונשארתי בחוץ. אז מה? אפרק את המחנה?!
אינני יודע אם תכנס לפוליטיקה. דבר אחד ברור לי, אתה תטעה, או הו כמה שתטעה. אינך יודע איך להתמודד עם הבעיות המבניות, וחשוב מכך - אין לך את האומץ לב האזרחי, לכן לא אמרת אפילו מילה אחת בתקופת הסרבנות.
וכי אתה יותר טוב מסמוטריץ׳ שאתה טוען שאתה בא להחליף אותו? מדובר בפנומן פוליטי שהמדינה לא ראתה עשרות שנים. דוידי בן ציון ונטע-לי שם טוב, מה ומי הם בכלל? מראיינים ומרואיינים? וכי אתה יכול להשוותם לאנשי עשיה שנצרבו באש הפוליטית? אתה היית צריך במקום זאת לחבק את אותם אנשים ולהעריץ אותם על זה! מי אתה שתצא כנגדם?!
כשעלינו יחד לטיסות עם המדריכים הקשישים היינו צוחקים עליהם מאחורי הגב. ״דינוזאורים״ קראנו להם. אבל ידענו היטב שמי שתמרן בין טילים בקרבות מול הסורים, בלי כל הפיתוחים הטכנולוגיים שאנחנו זכינו להם, הוא הדינוזאור - מורה הדרך האמיתי. רק טיפש יחשוב שהטייס עם משקפי השמש היפות על האף, שבחיוך של יודע כל עולה לקוקפיט, יהיה טוב יותר מהקשישים האלה.
יש מה לתקן ונתקן. אבל בנקודת הזמן הזו - להחליש את מחנה הליכוד, ובעיקר את ראש הממשלה ה״דינוזאור״ שעמד באחת המלחמות הקשות בעולם בגבורה אדירה, זו סכנה בלתי נתפסת.
׳עמך ישראל׳ הם מאות אלפי אנשים מפוכחים, שמבינים שהמציאות מורכבת מאוד ושבין הרצונות לשלווה ולשלום וכל הדברים היפים, ישנה המציאות המסובכת. אנחנו נעמוד בכל הכוח לצידו של נתניהו בעת הזו.
אחים ואחיות, 24 תורמים יקרים עד כה זה ממש אבל ממש לא מספיק בשביל לתת מענה לכל כך הרבה משפחות.
אם אין יכולת לסייע כספית אז לפחות לשתף.
תודה רבה ❤️
הקישור בתגובה הראשונה.