אנו מאמינים שביטחון אמיתי אינו נמדד רק במספר החיילים או בכמות השטח שבשליטתנו. אם הסדר מדיני, לרבות פשרות טריטוריאליות, יכול להבטיח עתיד יציב יותר, לצמצם את הצורך בצבא ענק ולהפחית את הלחץ לגיוס המוני - חובה לדון בכך ביושר ובאומץ.
השנקל שלנו: האירוע הבוקר עם צבי סוכות - מחדד שוב את ההבדל בין מפלגות הגוש, הקיצוניות והדווקניות של מפלגות הימין - שמסתכמת באלימות! או האעלק מסורתיות של מפלגות הפריפריה - המתבטאת בצרחות של סליחות אחרי לילה במועדון. - אין להם קשר לציבור שמצביע למפלגות החרדיות ה"אשכנזיות", אולי די!
אמרו לנו כל השנים ש״הגוש הימני קרוב יותר למסורת״. - אבל אולי הגיע הזמן לשאול: במה בדיוק?
בקמעות? בקניית פתיחת ההיכל אצל הזעירא? בענקי זמר עם כתבי אישום שמצטלמים אצל רבנים ובבאבות? - זו הקרבה למסורת שעליה אנחנו אמורים לבסס ברית פוליטית שלמה?
החרדי העירוני הממוצע הוא לא בהכרח אותו יצור פוליטי שסיפרו לנו שהוא. הוא פרקטי, קהילתי, משפחתי, חי בתוך מערכות מסודרות, מנהל עסקים, מתנהל בעולם מודרני - ובהרבה מאוד תחומים הוא מסוגל לדבר דווקא עם הציבור הליברלי והרציונלי הרבה יותר ממה שנדמה.
אולי הגיע הזמן להגיד את זה דוגרי:
לא כל מי שמנשק מזוזה הוא השותף הטבעי שלנו,
ולא כל מי שלא מנשק מזוזה הוא האויב הטבעי שלנו.
תחשבו רגע מה הרגלים וקיבעון עושים לנו.
רוב הדברים שאנחנו רגילים אליהם לא באמת בחרנו. גדלנו איתם. ראינו אותם בבית, בסביבה ובחברה שבה גדלנו — ולאט־לאט הם הפכו אצלנו ל״ברור מאליו״.
אבל הנה שאלה מעניינת: אם היינו גדלים במקום אחר, עם אנשים אחרים והרגלים אחרים — האם היינו מגיעים בדיוק לאותן המסקנות שאנחנו כל כך בטוחים בהן היום?
כנראה שלא.
אז אולי מדי פעם כדאי לצאת מהריבוע, לבדוק מחדש את מה שתמיד היה לנו מובן מאליו, ולשאול: אולי יש עוד דרך?
סערה חדשה הבוקר.
יורם כהן מציע מתווה שבמסגרתו יוכלו עד כ־30% מהציבור החרדי לקבל פטור — והרשת, כצפוי, מתמלאת בהצהרות.
בנט, ליברמן ואחרים — כל אחד בסגנונו — ממהרים להבהיר:
לא יהיה פטור לבחורי ישיבות.
בסדר גמור. בחירות.
אבל יש לנו שאלה קטנה:
נניח שביום שאחרי הבחירות יחסרו לגוש השינוי כמה אצבעות להקמת ממשלה.
את מי הוא יעדיף כשותף?
מפלגה שתהיה כפופה למועצת השורא ותציב מגבלות על מהלכים מדיניים וציוניים?
או מפלגות חרדיות, הכפופות למועצות גדולי התורה, שכבר הוכיחו בעבר שהן מסוגלות לתת לממשלה חופש פעולה מדיני רחב מאוד — אפילו במהלכים כמו ההתנתקות?
פתאום החשבון נראה קצת אחרת.
ולכן אנחנו מציעים לציבור החרדי לא להתרגש מכל הצהרה שנזרקת לחלל האוויר בתקופת בחירות.
היום צועקים.
אחרי הבחירות סופרים אצבעות.
והמסקנה שלנו פשוטה:
לא להיות בכיס של הימין.
ולא להיות בכיס של השמאל.
להגיע ליום שאחרי הבחירות כששני הצדדים יודעים שאפשר לדבר איתנו.
כי בפוליטיקה, מי שיש לו אלטרנטיבה — יש לו כוח.
הגיע הזמן להחזיר את כוח המיקוח
לכן נדרשים שני מהלכים.
הראשון הוא פוליטי.
ראשי הציבור החרדי צריכים להודיע באופן ברור, עוד לפני הבחירות:
אנחנו לא חלק משום גוש.
אנחנו מפלגות חרדיות. לאחר הבחירות נשב עם מי שיוכל להקים ממשלה שתכבד את עולם התורה, את אורח החיים החרדי ואת האינטרסים של הציבור ששלח אותנו לכנסת.
לא התחייבות לימין.
לא התחייבות לשמאל.
התחייבות לציבור החרדי.
עצם ההצהרה הזאת תחזיר לפוליטיקה החרדית נכס שאיבדה בשנים האחרונות: אלטרנטיבה.
וכשיש אלטרנטיבה — יש כוח מיקוח.
ויש עוד דבר שחייב להשתנות
המהלך השני הוא הסברתי.
הגיע הזמן להפסיק להתעורר רק כשפורצת סערה.
הציבור החרדי זקוק למערך הסברה מקצועי, קבוע ורציני. מערך שישתף פעולה עם נציגי הציבור, אנשי תקשורת, דמויות חרדיות מוכרות, משרדי פרסום ויועצי אסטרטגיה.
מערך שיידע להגיב בזמן אמת כאשר מופצת עלילה או הכללה.
אבל חשוב מכך — שיידע להסביר את הציבור החרדי גם כשאין משבר.
לספר מי אנחנו, איך אנחנו חיים, למה אנחנו חושבים כפי שאנחנו חושבים, במה אנחנו תורמים, איפה יש מחלוקות אמיתיות — ואיפה הציבור הישראלי פשוט אינו מכיר אותנו.
כי בסופו של דבר, מי שמוותר גם על כוח המיקוח הפוליטי שלו וגם על היכולת להסביר את עצמו — לא יכול להתפלא כשאחרים מנהלים בשבילו גם את הפוליטיקה וגם את הסיפור.
הגיע הזמן שהציבור החרדי יחזור להיות שחקן עצמאי.
לא נספח של הימין, לא נספח של השמאל.
חרדי.
הגיע הזמן לצאת מהגוש
אנחנו מתקרבים לתקופת הבחירות — או שבעצם, כבר עמוק בתוכה.
מטבע הדברים, בתקופה כזו המסרים מתחדדים, האמוציות עולות, וכל צד מנסה לבדל את עצמו מהצד השני. ובואו נקרא לילד בשמו: לפעמים הדרך הקלה ביותר לייצר בידול היא פשוט לייצר שנאה כלפי קבוצה אחרת.
כל אירוע קטן הופך לדלק. בתוך דקות הוא כבר ארוז בסרטון, בציוץ או במודעה, ומוכן לשימוש פוליטי.
ובעניין אחד נדמה שיש הסכמה רחבה משני צדי המפה: הציבור החרדי הוא שק חבטות נוח.
למה? כי קל לתקוף את מי שלא מכירים. החרדים נראים שונים, חיים אחרת, מדברים בשפה פנימית שלא תמיד מובנת לציבור הכללי — ובעיקר, כמעט שאין להם מערך הסברה שיודע לספר את הסיפור שלהם.
במובן מסוים, זה מזכיר את מדינת ישראל מול חלקים מהעולם: כשאתה לא מספר את הסיפור שלך, מישהו אחר יעשה זאת במקומך.
וזה בדיוק כוחנו
בניגוד למפלגות אחרות, קמפיין אנטי־חרדי לא בהכרח גורם למצביעי ש"ס או יהדות התורה לעבור למפלגה אחרת.
הבייס החרדי יציב יחסית.
לכן, מבחינה אלקטורלית, מתקפות נגד החרדים עלולות לפגוע לא פחות — ולעיתים יותר — דווקא בגוש המזוהה איתם מאשר בכוחן של המפלגות החרדיות עצמן.
וזו בדיוק הנקודה.
אם ממילא אין סיבה עקרונית להיות כבולים לגוש אחד, למה להמשיך לשלם את המחיר של הזיהוי המוחלט איתו?
נניח שמחנה המרכז־שמאל יגדל בבחירות, אבל בסופו של דבר יגלה שאין לו דרך להקים ממשלה בלי המפלגות החרדיות.
אז מה הבעיה?
הציוצים של אתמול לא יקימו ממשלה.
המספרים כן.