במשמרת שלי כרמטכ״ל נפלו 3 חיילים ערבים-מוסלמים, שהתנדבו לשרת בצה״ל. השלושה נפלו במלחמתנו בחמאס ברצועת עזה (2003).
בביקור התנחומים שערכתי אצל אחת המשפחות, האבא ביקש שאמתין בחדר האורחים, כי הוא רוצה להביא את נשות המשפחה מהדיואן (חדר האורחים) שלהן, והוא רוצה לדבר לפני.
לאחר שכל הנשים והגברים התכנסו הוא נשא את דבריו, ואמר: ״אחרי ארועי אוקטובר 2000 (בהם התנגשו ערבים עם המשטרה ו-13 מהם נהרגו), כינסתי את בניי ואמרתי להם, שאני רוצה לחיות במדינת ישראל, שאני רואה את עתידנו במדינת ישראל, ואם הם מסכימים איתי, אז הם צריכים להשתתף בהגנת המדינה. שניים מבניי היו בגיל גיוס, אחד התנדב לשרת בצה״ל ונפל על הגנת המדינה, השני (שעמד בצד במדים) התנדב לשרת במשמר הגבול״.
כאשר נפצעתי (מספר פעמים) טופלתי גם על-ידי רופאים ערבים ואחיות ערביות. כך קורה עד היום.
התרגשתי כאשר שמעתי את מנסור עבאס צועד צעד אמיץ באמירתו, שהוא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות. זו היתה הגשמת חזונו של זאב ז׳בוטינסקי, כפי שניסח ב-1923 במאמרו ״קיר הברזל״ ובמשנתו להשתלבות המדינה היהודית במזרח תיכון עוין, וביחסו לערביי ישראל. כך נהגו כל ראשי ממשלות ישראל, מבן גוריון ועד להקמת הממשלה הנוכחית.
במהלך טבח ה-7.10, פנתה אלי אמא מודאגת, שבנה השתתף באחת המסיבות בעוטף. לאחר בירור, בנה נמצא בקיבוץ צאלים, לאחר שחולץ יחד עם עוד עשרות צעירים וצעירות, על-ידי בדואי, עם הטנדר שלו.
מיד לאחר הטבח, התארגנו לעזור לישובי העוטף, בארגון ותאום של ׳האחים לנשק׳. התארגנו לעבודה בחקלאות בדרגות קושי שונות. איתנו בקבוצה (שבחרה בדרגת קושי גבוהה) השתתפה בקביעות משפחה מרהט (הורים וילדיהם הבוגרים).
כאשר אני שומע את ראשי קואליציית המשיחיים, המשתמטים, המושחתים והבוגדים, מנצלים את רגשות הפחד, הזעם והנקמה נגד הערבים, באשר הם - אני מתחלחל ומתבייש בבני עמי.
ראשי מפלגות גוש השינוי, אחד האתגרים החשובים שלכם, הוא להביא לשילוב ערביי ישראל בחברה הישראלית. קעקעו את ההסתה נגד הערבים כתומכי טרור, מצד מי שהקים ממשלה עם מי שהורשע בתמיכה בארגון טרור ועם מי שתכנן פיגוע, כדי למנוע את ההתנתקות, ועם מי שמפעילים, מממנים ומעודדים טרור יהודי ביהודה, שומרון ובקעת הירדן עד היום.
מנהיגות צריכה להוביל, ולא להגרר! לנווט לפי מצפן, ולא שבשבת רוחות (רעות)!
לכו בכוחכם זה, והושיעו את ישראל!
בשנת 1942, קצין גרמני שיכור ישב לארוחת ערב והתרברב על האישה היהודייה שבחר מהבית-בושת שהנאצים אילצו לפתוח בעיר. הוא אמר את שמה בקול רם. הערבי התוניסאי שישב מולו נשאר רגוע, חייך, מזג עוד יין, וסיים את הארוחה. אחר כך הוא נסע עם הקצין הביתה, דהר ברחובות החשוכים, ודפק על דלת קרוב לחצות. באותו לילה, הוא הסתיר 25 אנשים למשך ארבעה חודשים. הוא מעולם לא דיבר על זה שוב.
שמו היה חאלד עבד אל-והאב. הוא היה בן 31, מוסלמי תוניסאי עשיר שלמד אמנות וארכיטקטורה בניו יורק ודיבר גרמנית שוטפת. קציני נאצים סמכו עליו. הם הזמינו אותו לארוחות הערב שלהם.
תוניסיה הייתה המדינה הערבית היחידה שסופחה ישירות על ידי גרמניה הנאצית במהלך המלחמה. משפחות יהודיות גורשו מבתיהן. יותר מ-5,000 גברים יהודים נשלחו למחנות עבודת כפייה. כוכבי צהוב סימנו כל חזה.
באותו לילה של דצמבר בעיר החוף מהדיה, חאלד הקשיב כשהקצין התרברב. האישה ששמה נקרא הייתה שייכת למשפחה שחאלד הכיר כל חייו.
הוא עזב מיד. הוא נסע במהלך הלילה. הוא דפק על דלתם בחצות.
אל תיקחו כלום. בואו עכשיו.
הוא אסף 25 אנשים — אמהות, אבות, בני דודים וילדים — ונסע איתם כמעט 30 קילומטר לחווה המשפחתית שלו, הסתיר אותם בתוך בית העיתונות של הזיתים, באורוות ובבנייני האחסון.
זה לא היה מעשה גבורה אחד. זה היו ארבעה חודשים רצופים של אומץ לב.
הוא האכיל אותם בעוד האספקה הופכת נדירה. הוא שמר על תינוקות שקטים. הוא סמך על המשרתים שלו לשמור על שתיקה. כשחיילים גרמנים הגיעו לספור משפחות יהודיות, האנשים המוסתרים הצמידו כוכב צהוב לבגדיהם ועמדו ללא ניע. כשהחיילים עזבו, הכוכבים הוסרו שוב.
באחת הלילות, חייל שיכור הסתובב לתוך החווה וגילה אותם. ילדה בת אחת-עשרה שהסתתרה מתחת למיטה צפתה בו צוחק ומאיים להרוג את כולם שם. אז חאלד הופיע. היא זכרה אותו כל חייה כמלאך שומר. הוא הלך בשלווה עם החייל החוצה, לקח ממנו את הנשק, ושלח אותו משטחו.
איש בחווה ההיא לא מת.
במאי 1943, כוחות בריטיים שחררו את תוניסיה. כל 25 האנשים חזרו הביתה בחיים.
חאלד חזר לחיים שקטים. הוא נישא, גידל בנות, צייר, ועבד בשירות הממשלתי.
הוא מעולם לא סיפר לאיש מה עשה. לא לאשתו. לא לילדיו. לאיש.
הוא מת ב-4 בספטמבר 1997, בגיל 86. סיפורו נקבר איתו.
עשר שנים אחר כך, בתו פאיזה ישבה בבית קפה בפריז וקראה עיתון יום ראשון כשהיא נתקלה בריאיון עם היסטוריון אמריקאי שתיאר ערבי תוניסאי שהסתיר 25 יהודים ב-1942.
ההיסטוריון הזכיר את אביה בשמו.
היא הייתה בת 45 ולא שמעה את הסיפור מעולם קודם לכן.
היא פנתה להיסטוריון. אחד הילדים שניצלו בחווה השאיר אחריו 83 עמודי עדות לפני מותה. כל פרט התאים.
"גיליתי מחדש את אבי", אמרה פאיזה מאוחר יותר.
חאלד הוצע לקבלת העיטור הגבוה ביותר של ישראל המוענק ללא-יהודים שהצילו חיי יהודים. הוא היה הערבי הראשון שיקבל אותו.
הוועדה דחתה, ואמרה שהוא לא סיכן את חייו מספיק.
פאיזה השיבה במשפט שההיסטוריה לעולם לא תשכח:
"אבי פתח את ביתו ליהודים. הם לא פתחו את שלהם בפנינו."
היום, 25 האנשים שחאלד הציל יש להם מאות צאצאים החיים ברחבי ישראל, צרפת, אמריקה ותוניסיה. הילדה הקטנה שהסתתרה מתחת למיטה גדלה, עברה לפריז, ובנתה משפחה משלה. איש מהם לא היה קיים אם חאלד היה שותק באותו לילה.
היה לו הכול להפסיד. הוא פעל בכל זאת. אחר כך בילה את שארית חייו בלא לומר דבר על זה.
העולם כמעט שכח אותו פעמיים. עכשיו אנחנו יודעים את שמו.
מצורף כאן מסמך. יש בו הכל. י׳, פעיל ליכוד מהדרום, מגיב בקבוצת ווטסאפ ביביסטית ותיקה (שיש בה ח״כים, שרים, דוברים ופעילים מרכזיים) לדבריה של ח׳, פעילה אחרת בקבוצה.
ח׳ אמרה שהיא מתכוונת לפנות לביבי במפגש שלו עם הפעילים ולשאול אותו ״למה הוא לא אומר שהיתה בגידה, כשהכל מוכיח שהיתה בגידה״.
י׳ מתפוצץ עליה ואומר לחברי הקבוצה את כל האמת, ככה בפרצוף: לא בגידה ולא בטיח, נתניהו פשוט פחדן שמנוהל על ידי טראמפ. שלוש שנים של מלחמה מול ארגון שלא מוגדר צבא, וביבי לא גמר את העבודה - אין ניצחון מוחלט ואין הרתעה -לא בעזה ולא בלבנון ולא מול איראן, כפיר ואריאל ביבס ז"ל היו צריכים לחיות, לרוץ ולשחק עכשיו, חוגגי הנובה הלכו לרקוד ולא חזרו הביתה, והילדים שלנו בדרום עדיין מפחדים.
בשורה התחתונה מטיח י׳ שנפתחו לו העיניים אחרי ה-7 באוקטובר, ומה שהיה לא יהיה. במצב הנוכחי - הוא נשאר בבית עם הילדים המפוחדים ולא מצביע בקלפי.