12 מיליון שקל בשנה. זה הסכום שעולה לנו לאבטח שני אנשים שקוראים להם יונתן הון ואבי סגל.
מי אלה יונתן הון ואבי סגל? אלה יאיר ואבנר נתניהו, תחת הזהות הבדויה שלהם בחו״ל.
שמות שנשמעים כמו שני קבלני שיפוצים שהשאירו חור פתוח בקיר של הסלון, חסמו את המספר שלך ונעלמו. אבל הם לא נעלמו. אחד מהם בילה במיאמי חלק גדול מהשנים האחרונות, השני איפה שהוא לא נמצא, והמדינה מטיסה צוותים של מאבטחי שב״כ כדי ללכת מאחוריהם כשהם קונים קפה קר.
הדרג המקצועי בשב״כ כתב מסמך עמדה.
מדובר באנשים שעובדים בסיכול טרור עשרים שנה. הם כתבו שחור על גבי לבן: אבטחה ניתנת לפי רמת איום קונקרטית, לא כהטבת מועדון. הם קבעו שאין שום סיבה מקצועית לאשר לשרה נתניהו ולבנים שלה אבטחה, רכב ונהג לכל החיים. אין חיה כזו לאף משפחת שלטון קודמת.
אבל במערכת שלנו, הדרג המקצועי הוא רק המלצה. מי שמקבל את ההחלטה הוא ראש השב״כ, דוד זיני.
את דוד זיני מינו לראשות השירות בשיחה של חמש דקות, שהתקיימה במושב האחורי של רכב צבאי. בלי ועדות, בלי תהליכים. נכנסים לאוטו, סוגרים דלת. וכשממנים אותך במושב האחורי של האוטו, אתה כנראה זוכר מי נתן לך את המפתחות.
אז כשהאנשים של זיני מגישים לו דו״ח שאומר ״לא צריך לאבטח אותם לנצח״ הוא מזיז את הדו״ח הצידה, מתעלם מההמלצה של הגורמים המקצועיים שתחתיו, ומאשר את הבקשה.
בזמן שאנשים פה שמים איזולירבנד חבלה על הסוליה של הנעל כי הם בסבב מילואים רביעי, בנימין עומד מול הפודיום, מיישר את העניבה הכחולה, ומדבר על נטל משותף. קומה אחת מתחתיו, שרה בודקת בטבלאות שיש לה נהג צמוד ורכב ממוגן שרשומים על שמה לשנת 2042.
ויונתן ואבי? הם ימשיכו להסתובב בעולם. שני בנים של ראש ממשלה שמסתתרים תחת שמות של פקידי שומה מנתניה, משוטטים בטיילות, כשמאחוריהם צועדים ארבעה יוצאי סיירת שמשולמים מהמיסים שלנו כדי לוודא שאיש לא שורט להם את הפגוש של הקלנועית כשהם יהיו בני 75.
משפחה שלמה שמתייחסת למדינה כמו לדירת רפאים שהם שכרו לסוף שבוע. נכנסים, פותחים את כל הברזים, שוברים את התריסים, משאירים את המזגן דולק על שש-עשרה מעלות, טורקים את הדלת בדרך החוצה, ומשאירים פתק לשכן שגר ממול שייכנס לשלם את החשבון.