אמרתי זאת בעבר ואגיד זאת שוב – החומרים של ה-7 באוקטובר שייכים לעם. לא לתכנית, לא לכתבים, ולא לאף גורם פרטי.
לאף אחד אין זכות לפשפש בשעות של תיעוד ולעשות בהן כרצונו – לא משנה איך הן נערכות, איזו מוזיקה מוסיפים להן או את מי בוחרים לטשטש.
קודם כל – למשפחות. אחר כך – לעם.
בפעם הקודמת, משפחות הנובה גילו לתדהמתן שעשרות שעות מהמסיבה נמצאות בידיים של כתבים – כאלה שהתרברבו שצפו בכולן. בזמן שהם עצמם התחננו במשך חודשים מהגורמים הרלוונטים – ועד היום – שיחשפו בפניהם את הרגעים האחרונים של הילדים שלהם.
אני מכירה אישית משפחות שפנו וביקשו את החומרים – כדי לחפש בעצמן את הילד שלהן – ונענו בשלילה או בזלזול.
עזבו רגע את עצם העובדה שמי שמחזיק בחומרים הרגישים האלה אמור לשמור עליהם מכל משמר משתמש בהם כרצונו וסוחר בהם – לאף כתב, ולאף אחד שהשיג אותם, אין זכות להחזיק בהם כאילו הם שלו.
החומרים האלה צריכים להיות במקום מסודר, נגיש למשפחות – כדי שכל מי שאיבד את היקר לו באותו יום יוכל, מתי שיבחר, לקחת את מה ששייך לו. לאסוף את הזיכרונות האחרונים שנותרו מחיים שלמים שנגדעו.
בלי אזהרה מוקדמת – משפחות רואות פתאום הבזקים של הילדים שלהן על מסך הטלוויזיה. אף אחד לא טרח להכין אותן. כאילו הן כלום. רייטינג חשוב יותר מהן.
מי שמכם להחליט מה משודר ומה לא?
מאז ה-7, מעולם לא סירבתי לבקשת משפחות. גם כשהבקשות היו קשות מנשוא. עשיתי דברים שלא חשבתי שאעשה – רק כדי שיוכלו לראות את מה שהשגתי, בפעם האחרונה, את מי שאיבדו. מסרתי מיד - כי זה שלהם. ומי אנחנו בכלל?
כל התנהלות אחרת פוגעת בהם אנושות. שורפת להם את הנשמה.
דמיינו לעצמכם – אתם מזפזפים, ופתאום רואים את האדם האהוב עליכם חי, הולך, נושם – במקרה. על המסך. אחרי שקברתם אותו. בלי החתיכה הזו מהפאזל.
יש במדינה הזו הרבה גועל – אבל זה מהדוחים ביותר. צריך לבדוק כמה ידיים החומרים האלה עברו. אני בטוחה שהם כבר לא מה שהיו במקור. הכל מזוהם. שאלוהים יעזור לנו.