צביקה גרינגליק, בן הציונות הדתית, ששכל את בנו שאולי ז"ל בעזה, כותב:
"על ההבדל בין שרה וביבי נתניהו לשרון והרצי הלוי.
בזמן המלחמה עברה שרון, אשתו של הרצי, אצל כל משפחה שכולה. כשבעלה היה עסוק במלחמה היא עברה בין המשפחות. כשהרצי השתחרר הוא עבר אצל כל המשפחות השכולות. ולפי מה ששמעתי היו גם פגישות לא נעימות בכלל.
הזמנתי את הרצי להופעה שלנו. הופעה של משפחה שכולה, לא עדן בן זקן. אנחנו המשפחה. והוא הגיב לי כך: "צביקה שלום, עדיין לא מרגיש בנוח עם אירועים פומביים, מאוד הייתי רוצה לבוא. יום אחד זה יקרה. דרישת שלום"
את משפחת נתניהו לא ראינו בשבעה ולא במהלך השלוש שנים האחרונות. לא שזה חסר לנו. אבל יש להם זמן ותעוזה ללכת להופעות, לאכול פלאפל ולטייל בקניון.
אני משאיר לכם את המסקנות"
Narrative violation warning:
Elders in my Arab village in Israel told me the richest Palestinians sold their land and left first. 80 years later, their grandkids now claim to be displaced victims.
I am so allergic to victim mindset. It boils my blood. ~15 million displaced Hindus and Muslims in India-Pakistan around the SAME year. No one is trying to be a victim there. It's time to move on.
"You only get to be a victim once. After that, you’re a volunteer."
תרגום הפוסט:
אני מקנא בשמאל הישראלי. לא בפוליטיקה שלהם. בחופש שלהם.
הם צועדים בתל אביב וקוראים למדינה שלהם מדינת אפרטהייד. הם מופיעים ב-CNN וקוראים לחיילי צה"ל פושעי מלחמה.
הם כותבים מאמרי דעה בהארץ ומשווים את ישראל למשטרים הגרועים ביותר בהיסטוריה.
הם מצטרפים לארגוני NGO שממומנים על ידי ממשלות עוינות כדי לייצר דוחות שמטרתם להפוך את המדינה היהודית לבלתי לגיטימית.
ואז הם חוזרים הביתה. ישנים במיטות שלהם. שולחים את הילדים שלהם לבית הספר בבוקר למחרת. אף אחד לא מאיים על המשפחה שלהם. אף אחד לא מעלים אותם בלילה. אף אחד לא גורר אותם מהבית. אפס השלכות.
עכשיו תארו לעצמכם, רק תארו לעצמכם, אם לאיראנים הייתה 1% מהחופש הזה. אם עיתונאי מצרי היה יכול לבקר את סיסי כמו שגדעון לוי מבקר את נתניהו.
אם פלסטיני ברמאללה היה יכול לקרוא לאבו מאזן מושחת בשידור חי וללכת הביתה בשלום. אם מישהו בעזה היה יכול להחזיק שלט שאומר "חמאס לא מדבר בשמי" בלי להיות מוצא להורג.
המזרח התיכון היה נראה אחרת לגמרי. האירוניה הגדולה היא שהאנשים שנהנים מחופש פוליטי רב יותר מכמעט כל אחד אחר באזור – משתמשים בחופש הזה כדי לצייר את ישראל כעריצות, בעוד שהעריצויות האמיתיות שהם שותקים מולן היו כולאות או הורגות אותם על אותו דבר בדיוק.
אתם לא אמיצים. אתם מפונקים. אתם טועים בנוחות עם מצפון. אתם צועקים "ג'נוסייד" לתוך מיקרופון שהמדינה עצמה מגנה עליו, ואז ישנים בשקט בדמוקרטיה שאתם מבלים את ימיכם בניסיון להרוס אותה – בעוד שמיליונים ברחבי האזור היו מוכנים לוותר על הכול רק בשביל חמש דקות של החופש שאתם משתמשים בו כדי לירוק על המדינה שלכם.