כשחושבים על דרקונים, בדרך כלל מדמיינים טירות באירופה, אבירים בשריון ונסיכות שמחכות שמישהו יציל אותן. אבל מתברר שלאחד מקוטלי הדרקונים המפורסמים בהיסטוריה יש קשר דווקא ללוד שלנו. הכירו את גיאורגיוס הקדוש, חייל רומאי שגדל בלוד, ושמאות שנים אחרי מותו נקשרה בשמו אגדה מופלאה: דרקון אימתני שדרש מהתושבים שתי כבשים ביום (ובהמשך גם קורבנות אדם), נסיכה שהוגרלה להיות ארוחת הערב שלו, ואביר שהגיע רכוב על סוס לבן, חמוש ברומח שנקרא, מכל השמות בעולם, "אשקלון". איכשהו הסיפור הזה כולל גם אבנט של נסיכה, דרקון שהפך לחיית מחמד ועסקת המרת דת המונית.
ולמה נזכרנו דווקא היום בגיאורגיוס? כי מדי שנה, ב-16 בנובמבר, חוגגים בלוד את היום שבו, לפי המסורת הנוצרית, הובא לעיר ראשו הערוף של הקדוש ונקבר בה. גיאורגיוס הפך בינתיים לפטרונן של אנגליה ושל מדינות וערים נוספות, ולסמל של האביר הנוצרי האמיץ. ואיפה הדרקון בכל הסיפור הזה? ובכן, לא בטוח שהוא בכלל הסתובב בלוד, אבל באוספי הספרייה הלאומית דווקא מצאנו לא מעט דרקונים: במפות עתיקות, בכתבי יד ובספרי אלכימיה. בואו להכיר את הסיפור שמאחורי אחד הדרקונים המפורסמים בעולם, ואת בני משפחתו המצוירים שמסתתרים אצלנו בספרייה >>
https://t.co/OrUdjecXKg
חיים גמזו היה אימת התיאטרון הישראלי. מספיק היה שיכתוב עליך כמה מילים ב"הארץ" כדי לחסל לך את מצב הרוח, ולפעמים גם את הקריירה. שחקנים ובמאים היו אורבים לו מחוץ למערכת העיתון ומתגנבים לדפוס כדי לגלות מה כתב עליהם עוד לפני שהעיתון יצא. גמזו מצדו הקפיד לא להתיידד עם האנשים שביקר, אבל היה לו חבר אחד ותיק ויקר במיוחד: נתן אלתרמן. השניים הכירו עוד מימי לימודיהם בפריז, כשאלתרמן נהג להשאיר לחברו העני כסף לאוכל. אלא שבדצמבר 1962 העלה הקאמרי את "פונדק הרוחות" של אלתרמן, וגמזו התיישב באולם עם פנקס הביקורות שלו. אוי ואבוי.
הביקורת שהתפרסמה כעבור ימים אחדים קטלה את הבימוי, השחקנים ואפילו את התלבושות. אלתרמן נעלב עד עמקי נשמתו, החברות התפרקה והשניים החלו להחליף מהלומות מילוליות מעל דפי העיתונים. ואיפה אפרים קישון נכנס לתמונה? ובכן, גם הוא חטף מגמזו בעבר, אבל במקום להסתכסך איתו, המציא לכבודו פועל חדש בעברית: "לגמוז". אז איך נגמרה מלחמת העולם בין שני החברים, ואיזו מתנה מפתיעה שלח אלתרמן לבנו של גמזו שנים אחר כך? הסיפור המלא, כולל כמה מהקטילות המפוארות בתולדות ביקורת התיאטרון, ממש כאן >>
https://t.co/mDnGtW4R4W
איך הצליחה מרים ילן-שטקליס לכתוב בכזה דיוק על עולמם של ילדים, על הפחדים, העלבונות, האהבות הקטנות ושברונות הלב, למרות שמעולם לא היו לה ילדים משלה? מי שנתנה לנו את "דני גיבור", "בובה זהבה" ו"המסע אל האי אולי" ידעה לא מעט על כאב גם מחייה שלה. היא איבדה את אמה בגיל 16, נישואיה הסתיימו בפרידה כואבת, ואת רוב חייה הבוגרים העבירה לבדה. אבל לצד כל אלה, היו בחייה גם קשרים מיוחדים עם ילדים, ואחת מהם היתה ילדה קטנה בשם רותי, שהכירה אותה פשוט בתור "דודה מירה".
שנים לאחר מכן, כשסידרה את ביתה, מצאה רותי קרן ספרים וגלויות ישנים ובהם הקדשות ומכתבים שקיבלה מהמשוררת בילדותה. "לרותינקה מחמל נפשי", כתבה לה ילן-שטקליס כשהיתה בת שנה בלבד. במכתב אחר התלהבה מכתב ידה של רותי בת השמונה והצטערה שאינה יכולה לגשת אליה ולנשק אותה. רותי מצידה זוכרת בעיקר את הביקורים אצל "דודה מירה" בירושלים, את הבבושקה הענקית שהרשו לה לשחק בה ואת התחושה הנעימה שהיתה לה שם. המכתבים וההקדשות האלה, שנשמרו במשך עשרות שנים, מספרים על קשר קרוב ומלא אהבה, ואולי גם נותנים לנו רמז קטן לאופן שבו הצליחה ילן-שטקליס להבין ילדים כל כך טוב. הסיפור המלא, לצד המכתבים וההקדשות המקוריים, אצלנו כאן >>
https://t.co/3TlDTcT8SK
היום לפני 79 שנים הלכה לעולמה אישה שבלעדיה אולי לא היו לנו סופרמן, באטמן וספיידרמן. תכירו את הברונית אמה אורצי, שהמציאה את סקרלט פימפרנל, גיבור-העל שלבש חליפה עוד לפני שזה היה באופנה. כלפי חוץ הוא היה אציל אנגלי עצלן, מפונק ודי בלתי נסבל, אבל בסתר הוא ניהל חיים כפולים והציל אנשים מהגיליוטינה בתקופת המהפכה הצרפתית. את הדמות המציאה אורצי בזמן שחיכתה לרכבת התחתית בלונדון, והיא הפכה לאבטיפוס של גיבורי העל שאנחנו מכירים היום. אפילו סטן לי הודה שהיא היתה מקור השראה מרכזי עבורו.
אבל הסיפור המעניין באמת הוא דווקא של האישה שמאחורי הגיבור: בת אצולה שנמלטה בילדותה מהתקוממות איכרים, הפכה לסופרת מצליחה, המציאה גם בלשית פורצת דרך והיתה שותפה למיזם שיימינג מפוקפק במיוחד.
ואיך כל זה קשור לראול ולנברג, שהציל רבבות יהודים מידי הנאצים? מתברר שלפעמים דמות בדיונית יכולה לעורר השראה למעשי גבורה אמיתיים. הסיפור המפתיע של הברונית אורצי ושל הגיבור שנולד על רציף רכבת, כאן אצלנו >>
https://t.co/i4IBiaeZTQ
מה עושה משורר יהודי צעיר שרוצה להשתלב בחברה הגרמנית של המאה ה-19, אבל מגלה שהמוצא שלו קצת מפריע לו בקריירה? מתנצר, כמובן. לפחות זה מה שחשב היינריך היינה, אחד מגדולי המשוררים הגרמנים, שב-1825 החליט להיטבל לנצרות כדי לפתוח לעצמו כמה דלתות, ובמיוחד את הדלת למשרה אקדמית נחשקת. אלא שהמציאות התבררה כקצת פחות משתלמת: המשרה לא הגיעה, האנטישמיות לא נעלמה, והיינה מצא את עצמו במצב שבו גם הנוצרים וגם היהודים לא ממש מרוצים ממנו. במכתב לחברו הטוב הוא תהה במרירות: "האין זה מוזר? רק התנצרתי וכבר כועסים עלי שאני יהודי".
וזה עוד לא הכל. היינה, שכבר התחרט על כל העסק, הסתבך בהמשך גם עם הצנזורה הגרמנית, עזב לפריז והפך שם לכוכב ספרותי שהסתובב עם אלכסנדר דיומא ופרדריק שופן. אבל למרות ההצלחה, הגעגועים לגרמניה לא הרפו ממנו עד יום מותו. בספרייה הלאומית שמור מכתב אחד ויחיד פרי עטו של היינה, שנכתב חודשים ספורים אחרי התנצרותו, ובו הוא מספר לחברו מה באמת חשב על ההחלטה ששינתה את חייו. ויש שם לא מעט חרטה, תסכול וגם הומור יהודי משובח. אז מה בדיוק כתב האיש שגילה שבשביל להפסיק להיות יהודי, לא מספיק פשוט להחליף דת? >>
https://t.co/G5XALb3EIW
רחל המשוררת חלמה על דבר אחד פשוט: לחזור הביתה. אחרי שנים של נדודים היא שבה לארץ ישראל, אל נופי הכנרת שאהבה כל כך, אל חבריה ואל החיים שביקשה לעצמה. אלא שאז התגלתה אצלה מחלת השחפת, ובדגניה, הקבוצה שהיתה לה לבית, החליטו לגרש אותה מחשש להידבקות.
רחל מצאה את עצמה שוב נודדת ממקום למקום, הפעם כשהיא חולה, בודדה ובלי בית של ממש. "אני כל כך עייפתי מנדודים", כתבה לחברתה שפרה ירובסקי, "מנדודי אני ונדודי אבות אבותי גם יחד".
אבל בתוך המכתב העצוב הזה מסתתרת גם רחל אחרת: שנונה, קצת צינית, ובעיקר אחת שיודעת למצוא נחמה בספר טוב ובחדר חם ומואר. אפילו כשבריאותה הולכת ומידרדרת, היא עוד מצליחה להתבדח על אנשים שמתעקשים לנסוע ולראות עולם, במקום פשוט ללכת לקולנוע.
המכתב האישי הזה, שנשמר בארכיון גנזים, מאפשר לנו להכיר את האישה שמאחורי השירים, ואת הדברים הקטנים שעזרו לה להתמודד עם הבדידות >>
https://t.co/SwJ7NiWtuI
אמנם קצת באיחור אך לאהבתנו אין עיתוי: בשבוע שעבר חגג מיקי גבריאלוב יום הולדת, ואנחנו מתים על האמן הענק הזה, שכבר יותר משישה עשורים אחראי לחלק נכבד מפס הקול של החיים שלנו. אבל כמה אתם מכירים את הסיפורים שמאחורי השירים שלו? למשל, איך מפגש מקרי במעלית, שיחת טלפון אחרי חצי שנה ומסיבת פורים הולידו את אחת מבלדות האהבה היפות במוזיקה הישראלית? איך שיר של חנוך לוין שנזרק מהצגה הפך ללהיט מקפיץ? ואיך שיר שנועד בכלל למחות על שוחד הפך ל"פינה ירוקה" האהוב?
אז חזרנו לריאיון שבו גבריאלוב סיפר לנו על האהבות, המחאות והסיפורים האישיים שהסתתרו כל השנים בתוך השירים שכולנו יודעים בעל פה. ויש שם כמה הפתעות נהדרות >>
https://t.co/ZcAh5sMdOo
כשחושבים על פסל החירות בניו יורק, חושבים על אמריקה, על דמוקרטיה ועל מיליוני מהגרים שהגיעו אליה בתקווה לחיים טובים יותר. אבל לא הרבה יודעים שמי שהפכה את הפסל לסמל של קבלת מהגרים ופליטים הייתה דווקא משוררת יהודייה צעירה בשם אמה לזרוס. היא נולדה למשפחה אמידה במנהטן, זכתה כבר בנעוריה לחסותו של אחד מגדולי הסופרים האמריקאים, ובכלל לא התעניינה במיוחד בשורשיה היהודיים. אלא שאז הגיעו הפוגרומים ברוסיה ב-1881, ואיתם המוני פליטים יהודים שנמלטו לאמריקה. לזרוס יצאה לפגוש אותם בנמלים, סייעה להם להשתקם והחלה לעסוק יותר ויותר בזהותה היהודית ובגורל בני עמה.
כשנתבקשה ב-1883 לתרום שיר למכירה פומבית שנועדה לממן את הקמת הבסיס לפסל החירות, היא כתבה את "הקולוסוס החדש", ובו הפכה את הפסל ממצבת ניצחון לחירות ל"אֵם הגולים" שמקבלת בזרועות פתוחות את העניים, הנרדפים וחסרי הבית. לזרוס, שאגב דיברה על הצורך במולדת יהודית עוד לפני הרצל, מתה בגיל 38 ולא זכתה לראות את מילותיה נחקקות על הפסל. רק 16 שנים לאחר מותה הן זכו למקום של כבוד בבסיסו. לכבוד יום החירות העולמי, בואו להכיר את האישה היהודייה שנתנה לפסל הכי מפורסם באמריקה משמעות חדשה לגמרי. וגם לגלות למה, למרות תרומתה, היא כנראה לא הייתה מתקבלת בברכה בטקס חנוכתו >>
https://t.co/NoUY73lnPO
בפעם הבאה שתראו שממית מטיילת לכם על הקיר, כדאי שתדעו שיש סיפור מאחורי הלטאה הקטנה והחמודה הזאת. בכתבי קמעות עתיקים מופיעה דמות בשם סממית, אם אומללה ששד מרושע רצח את 12 ילדיה. אלא שבגרסאות אחרות של האגדה מתברר שסממית עצמה היא שדה מסוכנת, שמלאכים נאלצים לרדוף אחריה ולהשביע אותה שלא תפגע בתינוקות. לא בדיוק מה שציפיתם ממי שאוכלת לכם את היתושים בסלון.
אבל רגע, מי אמר שהשממית של התנ"ך היא בכלל לטאה? במשך מאות שנים התווכחו חכמים, פרשנים וחוקרי טבע אם מדובר בלטאה, בעכביש או ביצור אחר לגמרי. אפילו ביאליק ומנדלי מוכר ספרים לא תמיד היו סגורים על העניין. אז איך הפכה דמות שמככבת בקמעות נגד שדים ללטאה שמביאה מזל טוב, ומי החליט בסוף שהיא בכלל שממית?
הסיפור המוזר הזה מתחיל בקערות חרס עתיקות ומסתיים על הקיר אצלכם בבית >>
https://t.co/3qcwqdtVRM
במשך 1,500 שנה בערך, האנושות היתה משוכנעת שכדור הארץ נמצא במרכז היקום ושהשמש וכל שאר הכוכבים מסתובבים סביבו. בכל זאת, לא ייתכן שכל החבר'ה המכובדים מיוון העתיקה טעו. ואז הגיע ניקולאוס קופרניקוס, איש דת פולני עם נטייה לחשיבה עצמאית, שבמקום לשבת לבד בחושך כמו פולני נורמלי, החליט להזיז את השמש למרכז העניינים. אולי דווקא כדור הארץ הוא זה שמסתובב סביבה? ראיות תצפיתיות חד-משמעיות לתיאוריה שלו דווקא לא היו לו, ובני תקופתו חשבו שהרעיון מופרך לחלוטין. גם הממסד הדתי לא ממש יצא מגדרו בהתלהבות. אבל המודל החדש הסביר לא מעט תופעות שהמודל הישן התקשה להסביר, ובסופו של דבר הניח את היסודות לאחת המהפכות החשובות בתולדות המדע.
ואם כבר שאלות גדולות על היקום ועל מקומנו בתוכו, בתערוכה "שאלת השאלות: על סודות היקום והקיום", המוצגת בימים אלה בספרייה הלאומית, תוכלו לגלות איך ניסו יהודים, מוסלמים, נוצרים והוגים מתרבויות שונות לפענח את אותן שאלות שמעסיקות אותנו כבר אלפי שנים.
לפרטים ולכרטיסים >>
https://t.co/YJnny2aAwy
בשנת 1911 ישב ביפו סופר צעיר בן 25 בשם ש"י עגנון, ובמשך ארבעה ימים כתב כמעט בלי הפסקה, מארבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, כשהוא מתקיים בעיקר מלחם וזיתים. התוצאה הייתה הנובלה "והיה העקוב למישור", שהצליחה להלהיב אפילו את הרב קוק. אבל מי שממש יצא מגדרו היה י"ח ברנר, שכינס בחדרו הקטן חבורת אינטלקטואלים והקריא להם את הסיפור שורה אחר שורה, כמעט כמו קריאה בתורה. ברנר היה נחוש להוציא את היצירה לאור כספר, רק שהיתה לו בעיה: כסף.
חבריו של עגנון התגייסו למשימה, גייסו תרומות, מצאו משקיעים וחסכו בכל מקום אפשרי. אבל כשבית הדפוס דרש עוד ארבעה או חמישה פרנקים, ברנר החליט לעשות מעשה. הוא לקח את עגנון לטיול בירושלים, נכנס לחנות סמוך לשער יפו והחזיר למוכר זוג כתפיות שקנה לעצמו. את הכסף שקיבל העביר לטובת הדפסת הספר, וחזר להחזיק את מכנסיו ברצועה הישנה והמרופטת שלו. כך, בזכות כמה אנשים שהאמינו בסופר צעיר אחד, וקצת על חשבון המכנסיים של ברנר, יצא לאור ספרו הראשון של מי שיהיה לימים חתן פרס נובל לספרות >>
https://t.co/UYEw8KY731
הבובה הכי מפורסמת בעולם נולדה בעצם בהשראת צעצוע שבכלל לא נועד לילדים. במהלך חופשה משפחתית בשווייץ נתקלה רות הנדלר (שהיום יום הולדתה), אשת עסקים יהודייה-אמריקנית ובת למהגרים מפולין, בבובת פלסטיק בלונדינית בשם לילי, שנמכרה דווקא כפריט הומוריסטי למבוגרים. הנדלר מיד ראתה בה משהו אחר לגמרי. היא נזכרה איך בתה ברברה וחברותיה העדיפו לשחק בבובות נייר של נשים בוגרות, במקום בבובות תינוק, והבינה שהילדות האלה לא רוצות רק לשחק באימהות. הן רוצות לדמיין מי יהיו כשיגדלו.
ב-1959, אחרי לא מעט תעוזה והתעקשות מצד הנדלר, נולדה ברבי, שנקראה על שם בתה ברברה. כעבור כמה שנים הצטרף אליה גם קן, על שם בנה קנת'. בעולם עסקים שנשלט ברובו בידי גברים, הנדלר הצליחה ליצור בובה שהפכה לתופעה עולמית, וביקשה להעביר באמצעותה מסר די מהפכני לזמנה: ילדה יכולה לדמיין לעצמה עתיד שלא מסתכם בהחלפת חיתולים.
אז איך הפכה בתם של מהגרים יהודים מפולין לאישה שמאחורי הבובה המפורסמת בעולם? זה סיפור על ילדות, חלומות, והרבה חוצפה יהודית >>
https://t.co/D94p5qKa8S
"בראשית מכתבי אשאל לשלומך. מה המצב אצליך? והאם אתה מתרגש?" - כך פתח אחד מילדי ישראל מכתב לרמטכ"ל יצחק רבין, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. הוא ממש לא היה היחיד. ביוני 1967, כשהמדינה עדיין ניסתה לעכל את המעבר מחרדה קיומית לאופוריית ניצחון, התיישבו עשרות ילדים מול דף נייר וכתבו לרמטכ"ל. חלקם סיפרו כמה פחדו שנפסיד, אחרים ביקשו שלא נחזיר את השטחים שנכבשו, והיו גם כאלה שכבר תכננו להיפגש איתו בקהיר ובדמשק. ילדה אחת אפילו ציירה טנק מוקף בפרחים.
אבל אולי המכתב הכי נוגע ללב היה דווקא של אמיר בן השש, שהחליט לתרום לצה"ל את כל חסכונותיו: 16 לירות ו-78 אגורות. "הרבה נשיקות", חתם את מכתבו, וזכה לתשובה אישית ונרגשת מלשכת הרמטכ"ל, ואפילו לשי קטן. כ-50 מהמכתבים האלה נשמרו בארכיונה של העיתונאית רות בונדי, והם מספקים הצצה נדירה לאופן שבו ראו ילדי ישראל את המלחמה, את הניצחון ואת האיש הכמעט "סופרסטאר" שעמד בראש הצבא. בין ציורי הטנקים, שגיאות הכתיב והאיחולים הנלהבים מסתתרת גם תמונת מצב של מדינה שלמה, כפי שנראתה בעיניהם של ילדים >>
https://t.co/ZZKE72kE2z
את ג'יימס בונד כולם מכירים, אבל לא כולם יודעים שלאיש שהמציא את סוכן 007 היה בבית גם סוכן קטן שכונה בחיבה "003 וחצי". זה היה קספר, בנו של איאן פלמינג, שזכה להכיר צד אחר לגמרי באביו: לא המרגל, ההרפתקן ורודף הנשים, אלא אבא אוהב שנהג להמציא עבורו סיפורים לפני השינה. כשפלמינג לקה בהתקף לב והרופאים אסרו עליו להמשיך לעבוד בקצב הרגיל שלו, הוא החליט להפוך את הסיפורים האלה לספר ילדים. כך נולדה המכונית המעופפת "צ'טי צ'טי בנג בנג", שהפכה ללהיט עולמי, הגיעה גם לישראל ואפילו זכתה להקלטה בקולו של חיים יבין.
אלא שמאחורי ספר הילדים המשעשע מסתתר סיפור עצוב מאוד. פלמינג עצמו איבד את אביו כשהיה בן תשע, וייתכן שדווקא משום כך היה לו חשוב כל כך להעניק לקספר ילדות אחרת. אבל הגורל לא ממש שיתף פעולה: באוגוסט 1964, ביום הולדתו ה-12 של קספר, מת פלמינג מהתקף לב. ספר הילדים שכתב עבורו יצא לאור חודשים ספורים לאחר מכן, וקספר עצמו מת בנסיבות טראגיות פחות מ-11 שנים מאוחר יותר. פלמינג השאיר לעולם את ג'יימס בונד, אינספור הרפתקאות ומורשת ספרותית ששווה מיליונים. אבל קשה שלא לחשוב שהאיש שכתב על גיבורים שמצליחים תמיד להיחלץ מהמוות היה מוותר על לא מעט מכל אלה, תמורת עוד כמה שנים עם הבן שלו >>
https://t.co/gmw6Nlup0H