זה כל מה שיש להם להציע: דם! לשטח, להבעיר, לחרב, לנתץ, לשרוף, לכסח. דם ועוד דם ואז עוד דם.
בתי הקברות הולכים ומתמלאים באסטרטגיית הדם שלהם, היא לא מביאה אותנו לשומקום, אבל זה לא מפריע להם כמובן. הם לא ישבעו לעולם.
הניסוי הזה של "ימין על מלא", שהבטיח משילות, ביטחון, ריבונות והכרעה, התרסק בדיוק בכל אחד מן ההיבטים הללו וכרסם את מדינת ישראל מבפנים.
האם נשכיל כחברה להפיק את הלקחים המתבקשים מכישלונו של ניסוי העוועים הזה?
למשל, שמשילות איננה מסתכמת בסימון בוגדים ובמינוי מקורבים אלא בתפקוד רצוף נוכח משבר.
או שנקמה זהותנית היא בסיס גרוע למדיניות פנים וחוץ.
או שמלחמה בתשתית המוסדית של המדינה מחלישה את המדינה עצמה הרבה יותר מאשר את "האליטות".
או שנורמות של כוח ללא אחריות, ואחריות ללא אשמה, מתמרצים נטיות סמכותניות מזה והפקרות שלטונית מזה.
לכן אסור לתת לקואליציית הטבח להישכח, גם אם כל אחד מחבריה ועוזריה ראוי לכך בפני עצמו. את פועלה צריך לתעד ולהנציח למען הדורות הבאים כמעשה של אחריות אזרחית. מעין מפעל זיכרון, בדומה לאלה שהוקמו בנכר, שיציג בשיטתיות מה עולל משטר הנאמנות הסמכותני של נתניהו למדינה הזו, איך כשירות התחלפה בנאמנות, איך כל מילת ביקורת על השלטון הפכה לבגידה במדינה ואיך מדינות עלולות ליפול גם מבלי שאויבים מבחוץ יכריעו אותן.
לחורבן הליכוד
לתקומת ישראל
מדינה שיודעת לחסל את חמינאי, לחדור ללב חזבאללה ולבצע מבצעים טקטיים על סף המדע בדיוני, מסיימת מערכה אחר מערכה כשידה על התחתונה ברמה האסטרטגית וכשחופש הפעולה שלה מוגבל, פעם מול חמאס-קטר, פעם מול איראן.
זה מפתיע מישהו?
הרי החברה שלנו בוחרת לרכז את ההון האנושי הפנומנלי שלה בהייטק, בעסקים, באקדמיה, במודיעין, בסייבר, בחיל האוויר ובארגוני הביון -- ומפקירה את הקבינט הביטחוני שלה, המקום בו מתקבלות החלטות אסטרטגיות, לחבורה של ערסים עם עבר פלילי, פסולת אדם עסקנית, צעקנית, משיחית, אנטי-אינטלקטואלית, אנשים שלא יודעים מילה באנגלית, שלא קראו ספר מימיהם, ושמאמינים בניסים ונפלאות של אלוהות כנענית סדיסטית.
אולי זה פשוט לא כוחות?
דל"פ: באופוזיציה צריכים פשוט לא לעשות כלום ולתת לליכוד לחוקק את חוק יסוד לימוד תורה שמשווה את הזכויות של אברכים משתמטים לחיילי צה"ל. שיאכלו את מה שהם מבשלים ושיתמודדו אחרי זה עם ההשלכות של זה
אפשר כבר להניח שסבבים אצל נתניהו זה לא מקריות זו מדיניות. שחיקה ודשדוש זו האסטרטגיה. פעם אחת זה הוביל לשבעה באוקטובר מול חמאס. מול לבנון זה הוביל לאובדן הרתעה ואיבוד הצפון. פעם הבאה מול איראן כולנו יודעים לאן זה עלול להוביל. סכנה לציונות.
המזרח התיכון אכן השתנה.
בממשלה של אולמרט בשנים 2006-2009 תקפנו את לבנון, הפצצנו את הכור בסוריה - ואיראן לא העזה להגיב. גם לא סוריה. וגם חיזבאללה הושתק אחרי מלחמה קצרצרה.
היום לישראל אין כלל הרתעה, והיא חוטפת שתי מתקפות פתע, מחמאס, מאיראן וכל זב חוטם במזרח התיכון משגר לפה חופשי
די מדהימה הסיטואציה שכולם ידעו שתקיפה בדאחיה לא תוביל לשום הישג אסטרטגי אלא רק להמשך דשדוש, שלנתניהו אין שום תוכנית להכריע את האויב, ושהדבר עלול להחזיר את סבבי הטילים עם איראן ולגבות קורבנות ובכל זאת לא היה אחד מהאופוזיציה שאמר, עד כאן. ההישגים המדהימים של צה״ל נשחקו אחד אחרי השני. זו הפכה למלחמה פוליטית, עם קורבנות שנופלים בדשדוש מתמשך. חרפה.