ראשי ישיבות מאיימים שלא ישלחו תלמידים לצה”ל בגלל נשים.
12 תנועות אמהות שוקלות שלא לשלוח את ילדיהן לצה”ל בגלל פוליטיזציה, משיחיות, אלימות מתנחלים, ענישה פוליטית ושחיקת הממלכתיות.
מסתבר שגם לאמהות מותר להציב תנאים כשהילדים שלהן הם אלה שמשלמים את המחיר.
אימהות נגד אלימות עומדות לצד הקצינה.
קשה להבין כיצד סטורי אחד באינסטגרם מ��ביל ל־15 ימי מחבוש, בעוד שבמשך שנים מצטברות עדויות, תיעודים ותלונות על אלימות, פגיעה באזרחים, ביזה, השחתת רכוש, הסתה וגילויי נקמה מצד חיילים ואזרחים בשטחים הכבושים – ורבים מהמקרים נסגרים ללא מיצוי דין או מסתיימים בענישה מינימלית.
הפרשה הזו אינה עוסקת רק בקצינה אחת. היא מעלה שאלה עמוקה על סדרי העדיפויות של מערכת האכיפה הצבאית: מה נחשב בעיניה לאיום חמור יותר – סטורי ביקורתי ברשת חברתית, או פגיעה בבני אדם ובשלטון החוק?
הצבא אינו פועל בחלל ריק. הוא משקף את הערכים, סדרי העדיפויות והנורמות של המשטר הפוליטי שמפעיל אותו. כאשר ביקורת נתפסת כאיום חמור יותר מהפעלת כוח בלתי מרוסנת, וכאשר הענישה נתפסת כבררנית, קשה שלא לראות בכך מראה של מציאות פוליטית רחבה יותר.
היחס לקצינה אינו רק סיפור אישי; הוא מבחן לשאלה איזה סוג של חברה אנחנו בונות, איזה שימוש בכוח אנחנו מוכנות לקבל, ומהו המחיר שמי שמשמיעה קול ביקורתי נדרשת לשלם
גם הבחירה לא לעסוק בפוליטיקה היא בחירה פוליטית
יום א׳, 14 ביוני | Webinar Event
זו אינה סדרה מפלגתית. היא נולדה מתוך אחת האמירות הנפוצות ביותר בחברה הישראלית: "אני לא פוליטית".
אבל ממה אנחנו באמת מנסו�� להתרחק כשאנחנו אומרות זאת? מהו המחיר של הבעת עמדה? מדוע רבות ורבים מעדיפים לשתוק מול שאלות של מלחמה ושלום, דמוקרטיה, זכויות אדם, שוויון ועתיד משותף?
ייתכן שהחשש אינו מפני הפוליטיקה עצמה, אלא מפני הקיטוב, התיוג, הביקורת והתחושה שהקול שלנו ממילא לא ישנה דבר.
אלא שהימנעות אינה ניטרליות. גם השתיקה היא עמדה. גם הבחירה לא להשתתף בשיחה הציבורית משפיעה על המציאות שבה אנחנו חיות.
בסדרה הזו נבקש לצאת מאזור הנוחות. לא כדי לבחור מחנה, אלא כדי לבחון רעיונות, מנהיגות ואחריות ציבורית. לשאול שאלות קשות, לערער על הנחות יסוד, ולדרוש ממי שמבקשים להנהיג אותנו לומר לא רק נגד מה ��ם נאבקים – אלא גם איזה עתיד הם מציעים.
כי כשהחלטות על מלחמה, שלום, דמוקרטיה והחיים המשותפים מתקבלות בשמנו, השאלה אינה אם אנחנו פוליטיות.
השאלה היא איזה תפקיד אנחנו בוחרות לקחת בעיצוב העתיד.
📅 המפגש ה��אשון בסדרה 14.06 | 20:30
חברות הפאנל ח"כ עאידה תומא סלימאן, ענת סרגוסטי סמאח סלאימה בהנחיית חמוטל גורי על מנהיגות, אופוזיציה והעתיד הפוליטי של ישראל.
🎟️ ההרשמה פתוחה עכשיו – שמרו את מקומכן ומקומכם. https://t.co/guc1DJhF0A
הסרטון ברור! תינוק פלסטיני בן שבעה חודשים נהרג, והתיעוד מוסיף עוד עדות קשה למציאות שבה חיי פלסטינים הפכו לזולים בעיני מערכת שלמה.
לא מדובר רק באחריות של החייל שירה, אלא של משטר כיבוש שמנרמל אלימות קטלנית, מ��ניק חסינות למבצעיה ומרגיל את העולם לקבל את הרג הפלסטינים כעניין שבשגרה
סרט של סוזן זונטג
PROMISED LAND -1974
הסרט של סוזן זונטג על ישראל נקרא Promised Lands (בצרפתית: La Déchirure). הוא צולם בישראל בסוף מלחמת יום הכיפורים ובחודשים שלאחריה, ויצא ב-1974.
הסרט הוא סרט תיעודי-מסאי ולא תיעוד חדשותי רגיל. זונטג צילמה נופים, חיילים, אזרחים, בתי קברות, את הכותל, מוזיאונים ואת חיי היומיום בישראל שלאחר המלחמה, ושילבה ראיונות עם שני אינטלקטואלים ישראלים בעלי השקפות שונות מאוד: הסופר יורם קניוק והפיזיקאי והפוליטיקאי יובל נאמן.
הסרט עורר מחלוקת משום שהציג את ישראל באופן ביקורתי למדי, ובמשך שנים היה קשה להשיגו. לפי מקורות שונים, הוא אף נאסר להקרנה בישראל בתקופת יציאתו.
https://t.co/oaPdaWc4tE
הלילה: המתנחל שם־טוב לוסקי תקף פעיל סולידריות, חטף את הטלפון מידו, נגח בו בראש והפיל אותו לקרקע. לוסקי פלש שוב לאדמות פרטיות באזור ח’לת אל־חומוס, ממערב לכפר סוסיא, וניסה לגרש את בעלי הקרקע מאדמתם.
המתנחל שם־טוב לוסקי הוא אחיו של לוריא לוסקי. בני המשפחה מתגוררים באתר הארכיאולוגי של סוסיא הקדומה שבדרום הר חברון.
על פי פרסומי כרם נבות, משפחת לוסקי מתגוררת במאחז לא חוקי שהוקם בתוך האתר הארכיאולוגי סוסיא הקדומה. לפי אותו מקור, המינהל האזרחי הוציא צווי הריסה נגד כמעט כל המבנים במאחז, אך הם לא נאכפו.
בכנס שהתקיים היום בכנסת בנושא המצב בגדה המערבית ומדיניות הטרנספר של הממשלה, ביוזמת חברי הכנ��ת עופר כסיף ועאידה תומא-סלימאן מסיעת חד״ש-תע״ל, ובהשתתפות ח״כ איימן עודה וח״כ סמיר בן סעיד, פרצו לאולם באלימות חברי כנסת מהליכוד, מהציונות הדתית ומעוצמה יהודי�� בניסיון לשבש את הדיון ולפוצץ את הכנס.
במשך דקות ארוכות שהו חברי הכנסת מהקואליציה באולם, צעקו על המשתתפים והמוזמנים ואיימו עליהם.
משמר הכנסת הוציא מהאולם את איילה מצגר, כלתו של יורם מצגר ז״ל, בעוד ח״כ ניסים ואטורי וסגן השר אלמוג כהן מטיחים בה האשמות חמורות וקוראים לה ״תומכת טרור״ ו״מחבלת״.
סיעת חד״ש-תע״ל מגנה בחריפות את גילויי האלימות, ההסתה והבריונות הפוליטית שהתרחשו בכנסת. האירועים שנראו היום אינם חריגים או מקריים, אלא ביטוי ישיר לאווירה שמובילה הממשלה.
מה שראינו היום בכנס הוא רק פרומו למה שעלול להתרחש במערכת הבחירות הקרובה ובתקופה הקרובה בכלל.
במקום להתמודד עם העובדות ועם הביקורת, בוחרים גורמים בקואליציה בהפחדה, בהסתה ובניסיונות להשתיק כל קול מתנגד.
נמשיך להיאבק למען חופש הביטוי, למען סיום הכיבוש, ולמען הדמוקרטיה וזכותם של אזרחים ונ��חרי ציבור לקיים דיון פוליטי ללא איומים ואלימות.
59 שנים לכיבוש – הגיע הזמן להכרה, לפיוס ולעתיד אחר
יש מילים שאנחנו נזהרים מלומר. במשך שנים רבים העדיפו לדבר על "המצב", "הסכסוך" או "השטחים". אבל הכיבוש אינו מילה גסה ואינו מחלה שאפשר להסתיר את שמה. הוא מציאות פוליטית ואנושית שמעצבת את חייהם של מיליוני בני אדם, ופוגעת בעתיד של שני העמים.
59 שנים של שליטה צבאית, הפרדה, פחד ואלימות לא הביאו ביטחון, צדק או שלום. הגיע הזמן לומר את הדברים בשמם ולהביט במציאות כפי שהיא. הכרה היא לא איום – היא תנאי לשינוי. פיוס אינו חולשה – הוא אומץ לב אזרחי ומוסרי.
אנחנו קוראות וקוראים להכרה בזכויותיהם הלאומיות של שני העמים, לסיום הכיבוש, להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ולבניית עתיד המבוסס על חירות, שוויון, ביטחון וכבוד לכל בני האדם החיים בין הירדן לים.
בשבת הקרובה נצעד יחד – יהודים וערבים, נשים וגברים, צעירות וצעירים – כדי לומר שיש דרך אחרת.
59 שנים לכיבוש – מדינה פלסטינית עכשיו.
הכרה. פיוס. תקווה.
📅 שבת 6.6 | 17:30
📍 כיכר פריז, חיפה
🔗 להסעות: https://t.co/fWuAjdgGuX
אמהות נגד אלימות | https://t.co/aZQeNfvQPZ
כמעט שני עשורים שאני מפרסם מאמרים ב@Haaretz ביום השנה למלחמה שבה נהפכנו לכובשים של מיליוני בני אדם. כמעט שני עשורים שכל שנה אני מח��ש את המילים, מתאמץ לדייק את המושגים, מנסה להבקיע באמצעות השפה את חומת האטימות והאכזריות הישראלית.
ברוכים הבאים לשנה ה-60
https://t.co/i1C763BUQC
יש משהו מעניין ביחס הישראלי למילה "כיבוש".
במשך שנים היא הפכה למעין "המילה שאסור לומר". כמו שפעם אנשים נמנעו מלומר "סרטן" והסתפקו ב"המחלה", כך גם רבים בפוליטיקה ובתקשורת מעדיפים לדבר על "המצב", "השטחים", "יהודה ו��ומרון", "הסכסוך" או "האתגר הביטחוני" - הכול, רק לא לומר את המילה עצמה.
אבל הסתרת השם אינה מעלימה את המציאות.
הפחד לומר "כיבוש" נובע אולי לא רק מהוויכוח הפוליטי, אלא גם מהחשש להתמודד עם המשמעויות שלו. כי ברגע שנותנים שם למציאות, קשה יותר להתעלם ממנה.
הכיבוש אינו רק מדיניות של ממשלות. הוא מציאות שנעשית בשמנו, באמצעות מוסדות המדינה שלנו, ולכן גם האחריות לשנותה מוטלת עלינו.
ואולי כאן נמצאת השאלה החשובה ביותר: כשאין קו ירוק – אין גם קווים אדומים. כאשר הגבול בין ישראל לשטחים הכבושים מיטשטש פוליטית, משפטית ומוסרית, גם הגבולות בין דמוקרטיה לשלטון כוח, בין אזרח��ת לשלטון צבאי, ובין שוויון להפליה הולכים ונשחקים.
לקראת האפשרות של בחירות בחודשים הקרובים, הגיע הזמן לשאול לא רק מי יחליף את נתניהו, אלא האם יש בישראל מפלגה שמוכנה להתמודד באמת עם שאלת הכיבוש, ההתנחלויות והמדינה הפלסטינית - או שכולנו מתבקשים לבחור בין גרסאות שונות של אותה מציאות.
המעגל עם חמוטל | האם אפשר לדבר על דמוקרטיה בלי לדבר על הכיבוש?
ראשון 7.6 בהנחיית סיון תהל, יחד עם החברות הקבועות: ח"כ עאידה תומא סלימאן, סמאח סלימה ו־ענת סרגוסטי
📌 קישור להרשמה https://t.co/rp7OydDrWk
🎥 שידור חי ביוטיוב https://t.co/19oRGzCfql
🤝 הצטרפות ותמיכה בפעילות https://t.co/aZQeNfvQPZ
בואו לשיחה ע�� האופוזיציה, הבחירות שבדרך, המדינה הפלסטינית, והמחיר שמשלמת הדמוקרטיה הישראלית כאשר הקו הירוק נעלם מהמפה ומהתודעה.
דחוף: מתנחלים הורסים את בית הקברות של הכפר אום אל־ח’יר בדרום הר חברון. קברים ואתר קדוש לקהילה נמצאים תחת מתקפה
Breaking: Settlers are destroying the village cemetery in Umm al-Khair, South Hebron Hills. Graves and a sacred community site are under attack.
Chair of the Israeli Knesset Education Committee, MK Zvi Sukkot, was filmed attempting to force entry into a school in Tuba-Zangariyye inside Israel’s internationally recognized borders
הסנדוויצ’ים הגנובים לא היו הסיפור של הכנס אתמול.
הסיפור היה העדויות, הנתונים והסיפורים מהשטח, שחיזקו שוב את מה שיש מי שמנסים להסתיר בכל דרך אפשרית: הנישול, האלימות וטרור המתנחלים אינם אירועים בודדים או חריגים. הם חלק ממדיניות ממוסדת ומחושבת.
אולי קל יותר לדבר על סנדוויצ’ים. קשה יותר להתמודד עם המציאות האכזרית שמתרחשת בשטח
Use and abuse of animals for occupation purposes by Israeli settlers
---
A few weeks ago, the internet was in uproar when a settler was documented brutally beating a dog belonging to Palestinians. The case is shocking, but not unusual. The settlers systematically use animals – their own and those of the Palestinians – as part of the ethnic cleansing project.
Direct physical harm to Palestinian animals:
Palestinian shepherd communities have many animals: flocks of sheep or cattle, horses, donkeys, dogs and cats. Treating the animals as proxies of their owners makes harming Palestinians easier and more convenient for the settlers. We are witnessing sadistic abuse, such as the flogging of the dog Sally, and the stoning of a cat that was revealed a few days later, as well as repeated incidents of running over sheep and cattle by settlers in SUVs.
Strategic Harm:
The settlers, with the help of the IOF, prevent Palestinians from accessing pastures and water sources. The herds’ nutrition is compromised and their health deteriorates both from the change in diet and from being forced to stay in pens for an extended period of time. Strategic harm also includes scaring animals by driving wildly through herds in off-road vehicles. This practice causes pregnant sheep to abort their fetuses. The sheep are tortured and the shepherds lose money.
Another method of economic harm is the theft of herds, horses, and donkeys.
Settlers’ Animal Abuse:
Here too, there is sadistic use of animals, such as setting attack dogs on people and sheep, riding horses through herds to scare them and drive them off pasture. The settlers also make strategic use of their animals. They regularly drive herds of cattle and sheep onto cultivated Palestinian fields and destroy the crops that have been sown with great effort.
In addition, the settlers drive their herds onto Palestinian pastures and destroy the plant reserves, which have already been largely plundered.
---
In their campaign of ethnic cleansing, the settlers do not hesitate in any way, including systematic abuse of animals.
1. Atara 16.5.26
2. Khirbet Al-Tawil 17.5.26
3. Beit Hassan 30.4.25
4. Al-Hadidiya 5.2.26
שלושים שנה אחרי לבנון, נדמה שהוויכוח לא באמת הסתיים.
בימים שבהם אנחנו חוזרות לדבר על הבופור, ע�� ארבע אמהות ועל המחיר של מלחמות, התקשר למנואלה דבירי ��דם שהציג את עצמו רק בשם הפרטי "מאיר". לדבריה, הוא סירב להזדהות למרות שנשאלה שוב ושוב מי הוא ומה תפקידו. במקום שיחה עניינית, הוא בחר להטיח באם שכולה את השאלה: "בגללך יצאנו מהבופור. את חושבת שזו טעות?"
מנואלה דבירי אינה אחראית למלחמות ישראל. היא אמו של סמ"ר יהונתן דבירי ז"ל, שנפל בלבנון בשנת 1998. לאחר נפילתו הפכה לאחת הדמויות הבולטות בתנועת ארבע אמהות, שנאבקה כדי שאימהות נוספות לא יצטרפו למעגל השכול.
מה שמקומם במיוחד אינו רק תוכן השאלה, אלא הניסיון להפוך אם שכולה לנאשמת. במקום להתמודד עם השאלות שהעלתה אז תנועת ארבע אמהות על מטרות המלחמה, על אחריות מנהיגים ועל המחיר שמשלמים חיילים ומשפחותיהם קל יותר לחפש אשמים בקרב מי שאיבדו את היקר להן מכל.
והנה, שלושים שנה אחרי, חזרנו שוב ללבנון.
חזרנו גם לעזה.
ושוב משפחות משני צדי הגבול משלמות את המחיר, בעוד פוליטיקאים ממשיכים לדבר על עוד סבב, עוד מבצע ועוד מלחמה.
מנואלה דבירי לא ביקשה להיות גיבורה. היא ביקשה להיות האחרונה.
האחרונה שתעמוד ליד קבר בנה ותשאל למה.
האחרונה שתצטרף לשורת האימהות השכולות.
אבל המסע שלה לא הסתיים. גם היום היא ממשיכה להזכיר לחברה הישראלית שזכותן ואולי חובתן של אימהות לשאול שאלות על המלחמות שנעשות בשמן ובשם ילדיהן.
אולי זה מה שמטריד כל כך גם היום.
לא התשובות.
השאלות.
צפו והקשיבו למנואלה במעגל עם חמוטל
https://t.co/XWGGHb48KQ
ושוב בדרום הר חברון.
ושוב מופיע המתנחל מסוסיא, שם טוב לוסקי, דוהר על סוסו אל תוך אדמות פלסטיניות מעובדות.
הפעם, במהלך עונת הקציר, בזמן שמשפחות פלסטיניות עבדו בשדותיהן סמוך לסוסיא, דווח על תקיפת חקלאים ועל שיבוש עבודת הקציר.
אסור להתרגל לזה. אסור לקבל את זה כמובן מאליו.
#דרום_הר_חברון #סוסיא #אלימות_מתנחלים #זכויות_אדם #אימהות_נגד_אלימות #אין_ביטחון_בלי_זכויות_לכולם