שופטי בג״צ, האזינו לדברי ר׳ השב״כ דוד זיני, שאישרתם את מינויו…
האם אתם כבר מבינים, שהימנעותכם מהתערבות במינוי המבוסס על נאמנות לממנה ולא למדינה, היא אבן נוספת בהפיכת המדינה מדמוקרטיה לשלטון יחיד? כך נהגתם גם במינוי ר׳ המוסד, וכך אתם נוהגים בהימנעותכם מקבלת המלצתה של היועצת המשפטית לממשלה לפטר את
העבריין המורשע, הכהניסט והגזען בן גביר - השר הממונה על המשטרה.
כאשר העדפתם לא להתעמת עם ״הדרג הנבחר״, שידרתם חולשה, שמביאה את הממשלה לקרוא תגר על שלטון החוק.
״הדרג הנבחר״ הנוכחי, הפך ללא לגיטימי ב-4.1.23 - יום חשיפת ההפיכה המשטרית, בנאומו של השר יריב לוין. ״דרג נבחר״ ישר וראוי, לא מסתיר כוונה להפיכה משטרית במערכת הבחירות, כדי להונות את הציבור ולהבחר.
לאחר קריאת התגר של הממשלה על ציות לפסיקותיכם - ״הדרג הנבחר״ גם הפך ללא חוקי!
עם ממשלה עבריינית ומורדת בחוק, אין פשרות!
קטע מטורי במוסף לשבת. השורה התחתונה: אלה לא מי שמגויסים בכל נפשם להחלפת נתניהו שיקבעו את נתניהו יוחלף.
בסקרים פנימיים, נתניהו ראה את המשיכה העמוקה לממשלת אחדות. אין לו כל כוונה להקים ממשלה כזו. בניגוד לדיווחי התקשורת המרושלים, הוא גם לא קרא לאחדות בשבוע האחרון, אלא ל"ממשלה רחבה". לפי הגדרתו שלו, זו ממשלה שכל מי שמסכים לעקרונותיו יהיה חלק ממנה. ממש פיוס לאומי.
גנץ, בפוסט בפייסבוק השבוע, השתמש אף הוא בביטוי "ממשלה רחבה". המטרה של נתניהו, כמו גם של גנץ, היא לנצל את הסנטימנט של אותם מצביעי מרכז שרוצים אחדות. יש שם מכרה זהב, או לפחות ביטקוין, והם חופרים בו.
אלה חדשות רעות לגוש השינוי. מנדטים שנספרו כבטוחים, כחלק מהמהפך הצפוי, מתבררים כנזילים יותר. נתניהו מנסה לסדר את הכלים. שמחי את גנץ אומרים שלא ישלימו ל-61 לשום צד, אלא אם הם ילכו יחד. גנץ הוא אדם שהיה מועמד המחנה לראשות הממשלה, שותפו של איזנקוט; עכשיו הוא אינו מוכן להיות חלק מרוב (ציוני!) שיחליף את נתניהו. אם יתמיד בכך, גנץ מבטיח למעשה רשת ביטחון לרה"מ. זו אינה רשת ביטחון שתקים ממשלה, אלא תמנע את הקמת הממשלה הבאה - ותוביל לעוד בחירות. לפי הסקרים הנוכחיים, ניצחון גמור איננו יעד ריאלי עבור נתניהו. אבל בחירות נוספות, ממשלת מעבר זמנית? גן עדן.
העלייה של מפלגות בסגנון הנדל, גנץ ושמחי (לא בטוח שהראשון יצטרף לשניים האחרונים) מלמדת כי בוחרי ימין מתונים לא מוצאים כתובת טובה מספיק בגוש השינוי הנוכחי. התשובה של בנט פשוטה: הוא עדיין רואה בעצמו את מי שינהיג את הגוש, איש ימין שיוביל למהפך כמו בהונגריה, וימשיך להתנהג באורח ממלכתי (ובעיקר: ימני). מדוע שלא ינסה לצרף אליו את הנדל, ומי יודע – אולי אפילו את גנץ, איתו שמר על יחסים טובים? זה יכול לשנות את התמונה.
כרגע, האחריות היא על איזנקוט, ראש הגוש, שמצוי תחת הפצצה כבדה של הליכוד. אנשיו נשבעים שהוא החל לשמש ראש גשר לאנשי ימין; בזכות האמינות, הכנות, דמותו הכללית. עוד נראה.
שאלה גדולה במרכז הבחירות היא מי יכול לבתק את הקיפאון של "כן ביבי" ו"לא ביבי", ולהוביל לשיחה אחרת לגמרי. השם הכי רלוונטי בהקשרים האלה הוא חילי טרופר, שטרם החליט.
עד סגירת הרשימות ב-5 בספטמבר, הרבה יכול לקרות – והרבה יקרה.
רוב מתנגדי נתניהו יתפסו את הראש בתסכול. בעיניהם, לנוכח אסון 7 באוקטובר, ההתנהלות במלחמה ובפרשות החטופים, היהירות והזחיחות, הקריסה המדינית הבינלאומית, העסקאות עם המפלגות החרדיות - הדברים מעידים על עצמם. כל מה שצריך הוא להסתער קדימה, באגרסיביות מרסקת, עד שהציבור יתפוס עד כמה נתניהו נכשל. הנה מה שאומרים לנו הסקרים על המצב הנוכחי: נכון, נתניהו מפסיד כרגע את הבחירות, אבל לא בתבוסה מוחצת וחוצת מגזרים. אין פריצת דרך ואין דרך לפריצת דרך. ההפך. הוא מייצב קו עבור גרעין תומכיו.
הסכנה הגדולה לנתניהו איננה הפצצה ברוטלית של איזנקוט, בנט, לפיד וליברמן נגדו. הסכנה איננה עוד נאום חריף, סרטון וידאו נשכני, הפגנות ענק לקראת הבחירות או אפילו הטסה של 30 אלף ישראלים להצביע. מה שמסכן את שלטון נתניהו הוא אך ורק אותם 9-7 מנדטים של אנשי ימין מתונים. הם סך השינוי, הנטו של התקווה להחלפת הממשלה.
בשמאל הישראלי רוחשת אמונה קמאית, שאילו רק העמדות יתחדדו מעט יותר, המנהיגים "לא יעשו חישובים", ייפתח הסכר, ייפרץ המחסום התודעתי, וההמונים יזרמו לתמוך באופוזיציה. זו מיסטיקה. נתניהו מותקף ללא הרף, אומר דברים שערורייתיים, ועושה דברים שערורייתיים יותר – כמו להגיע לכנסת אישית כדי להצביע עבור חוק יסוד לב ההשתמטות, תוך כדי מלחמה. הוא אינו חושש מתגובות האופוזיציה על הראיון (ערל הלב) שלו לערוץ 14, אלא חוגג אותן.
ממה הוא כן חושש? מפנים מתונות שמנהלות שיח עם מצביעי ליכוד ומצליחות להעביר אותם צד. לכן איזנקוט וכל יריביו מתוארים כשמאל קיצוני מאוהב בערבים; כדי לצבוע אותם, שמצביעי ימין לא יעלו בדעתם להקשיב להם, אפילו לרגע.
ראש הממשלה חושש מעיסוק בסוגיות אזרחיות כמו יוקר מחיה, מצוקת המילואים, שיקום הדרום והצפון, שחיתות ושיטור. הוא מפחד מהסנטימנט מאחורי הסיסמה ששימשה את אהוד ברק ב-1999: ישראל רוצה שינוי. סנטימנט כזה - אם יהיה אמין ומרכזי - יכול לפרוץ קווים מפלגתיים, למוטט את מלחמת החפירות.
חברי אורי ערד לא יכל לסכם טוב יותר את מפלת השופרסגל מול שקמה ברסלר שגדולה עליו פי מאה מונים:
"שקמה ברסלר, בראיון ל״פגוש את העיתונות״, פירקה הערב לגורמים את עמית סגל. בהופעה יוצאת דופן, חריגה על פי כל קנה מידה, שהמילה מסטרפיס יאה לה, כשהיא מפגינה אינטליגנציה, רהיטות וכושר ביטוי עילאיים ממש, היא חבטה בסגל ללא רחם, תוך שליטה עצמית ויכולת מעוררת השתאות שלא להיגרר לפרובוקציות מצד אחד ולהעביר את המסרים שביקשה מצד שני. השופר המסכן, הידוע ביכולתו לשלוט בראיון ולדחוק את מרואייניו לפינה, נראה חסר אונים אל מול השליטה המוחלטת של שקמה בראיון, כשלא אפשרה לו אפילו פעם אחת לגרור אותה לדפנסיבה. מלכה 👑👑👑👑"
@ShikmaBressler
מושחתים באקווריום. הידיעה על כך שנתניהו ידע על מעצרו של פלדשטיין שודרה אתמול בחדשות 12 וב-24i, עופר חדד ואבישי גרינצייג. והיא פתחה תיבת פנדורה עמוקה מאוד. מה עשו נתניהו ואוריך מרגע שידעו על מעצרו של פלדשטיין, ולמה? פלדשטיין נעצר ב-27 באוקטובר. רונן בר, ראש השבכ לשעבר, הודיע על כך לנתניהו בבוקר המעצר. למה? לא היה צריך להודיע, ואולי דווקא היה צריך להסתיר, אבל הודיע. למחרת על הבוקר טיפל יונתן אוריך בטלפון שלו, מחק והעלים והחליף. לפי הפרסום של גרינצייג אתמול, כל לשכת רה"מ ידעה על מעצרו של פלדשטיין כבר באותו יום, ה-27 באוקטובר. הציבור לא ידע דבר, גם התקשורת לא כל כך, מיכאל שמש, אז בתאגיד, פרסם רמז ראשון רק שלושה ימים אחרי, ב-30 באוקטובר. ורק ב-3 בנובמבר הפרסום המלא יצא לאוויר העולם. שבוע ימים מן המעצר ועד לפרסום, כשכל הזמן הזה נתניהו יודע, אוריך יודע, ברוורמן יודע וכל היתר. אני מניח שבאותם ימים נמחקו עקבות לא מעטים. ותראו מה זה, אחרי כל השבוע, כשהסיפור בחוץ, רה"מ נתניהו סיפר שהוא בקושי מכיר את פלדשטיין, שהוא בכלל לא בצוות שלו וכו' וכו'. אחר כך חזר בו וסיפר שהוא ציוני נלהב. עבריינות מתגלגלת. נסכם. נתניהו ואוריך ידעו על מעצרו של פלדשטיין בזמן אמת, והתכוננו היטב לקראת החקירה הצפויה. אבל מדוע רונן בר עידכן את נתניהו?
כמה הערות על המצב:
1. זה לא סוד שנתניהו העדיף את בחירת טראמפ לנשיאות. נתניהו הרבה לנופף במערכת היחסים הקרובה בינו לבין טראמפ, שלטענתו חורגת ממערכת היחסים הידידותית שבין ארצות הברית לבין ישראל, ושהוא הצהיר כי מערכת יחסים זו תיטיב עם ישראל שזה למעשה ביטוי לעוצמה המדינית של נתניהו כמנהיג. אלא שבפועל המציאות טפחה על פניו, הן בעניין הפתרון בעזה והן בעניין הפתרון באיראן טראמפ הותיר את נתניהו מחוץ ללופ באופן משפיל. ואם את ההשפלה בעניין השארת ישראל מחוץ לשיחות היה אפשר לתרץ באופן דפלומטי באה שיחת הצעקות עם הקללות וכינויי הגנאי והראתה כי טראמפ לא טורח כלל להסתיר כי נתניהו הפך עבורו לנטל, בדגש על נתניהו, להבדיל ממדינת ישראל.
2. נתניהו, שהתקשה לשאת את ההשפלה הפומבית, החליט להשיב חלק מכבודו האבוד בעזרת פעולות שנועדו לא רק ללמד את טראמפ לקח אלא גם לנסות ולסבך את ארה"ב מחדש במלחמה באיראן, מלחמה שטראמפ הבהיר, חזור והבהר, כי אין לו עניין בה וכי הוא מעוניין לסיימה במהירות בהסכם, גם ללא השגת אף אחת מהמטרות המוצהרות שלה. אלא שהמציאות טפחה על פני נתניהו מחדש, לא רק שטראמפ לא נגרר למלחמה אלא שהוא הורה לנתניהו לעצור את המתקפה תוך השפלתו מחדש: "אם אני אומר לנתניהו לעשות משהו – הוא עושה אותו". הסבב הנוכחי, שיותר משהיה בין ישראל לבין איראן היה בין טראמפ לבין נתניהו, הוכיח כי לא נותר דבר ממערכת היחסים הקרובה בין השניים ויותר מכך, הוא הוכיח כי טראמפ מגלה אחריות רבה יותר כמנהיג ואילו נתניהו הוא שפועל על פי גחמות כל זמן שהוא יכול להרוויח מכך באופן אישי.
3. לכאורה התקיפה בלבנון, תגובת איראן, שהוכיחה כי היא אולי הפסידה צבאית במתקפה המשותפת של ארה"ב וישראל אבל ניצחה אסטרטגית בכך שסינדלה את ישראל מיכולת תקיפה עצמאית בלבנון והתקיפה של ישראל באיראן שהסתיימה באיבה בהוראת טראמפ, הוכיחו כולן כי ישראל הפסידה מדינית ואסטרטגית ולגבי מדינת ישראל זהו אכן המצב, תבוסה מהדהדת, אלא שהמציאות של השנים האחרונות מוכיחה כי הפסד לישראל אין פירושו הפסד לנתניהו, למעשה ההיפך מכך - נתניהו הרוויח בזירה הפנימית, רווח שלא יסולא בפז, רווח ששווה לו אפילו את ההשפלה הפומבית מידי טראמפ.
4. האמת צריכה להיאמר, על אף הטבח, על אף התבוסה בכל הזירות (חמאס, חיזבאללה, איראן), על אף שבמידה רבה מצבה הביטחוני של ישראל הוא הרעוע ביותר מאז קמה המדינה, נתניהו הצליח לשמור, באופן פרדוקסלי, על תדמיתו כמר ביטחון וזו אפילו לא נסדקה. נתניהו יודע זאת היטב והוא משתמש בתדמית זו ומשמר אותה בעזרת המתקפות היזומות על לבנון ועל איראן. נתניהו בכוונת מכוון מעביר את הדיון במנהיגותו לזירה הביטחונית מתוך ידיעה ברורה שזו הזירה המשרתת אותו באופן אישי, ועל אף שהוא יודע כי התוצאה היא פגיעה בביטחון מדינת ישראל ובהרתעה שלה.
5. התדמית הביטחונית של נתניהו - וזו בהחלט רק תדמית, מיתוג של דירת סלאם מטה לנפול באיזור שכוח אל כפנטהאוז חדש עם נוף לים במתחם שדה דב החדש - היא ככל הנראה הכשל הגדול ביותר של האופוזיציה, העובדה שהוא עדיין מעז למכור את עצמו כאיש שיבטיח את ביטחון האזרחים, כשבמשמרת שלו נחטפו ממיטותיהם תינוקות וזקנים ונרצחו בשבי, ועליה מבוססת גם כל "התאמתו" לתפקיד ראש הממשלה, היא בלתי מתקבלת על הדעת. כל קמפיינר אמור היה להוביל קמפיין שיקעקע את דמותו הביטחונית הבלתי קיימת של נתניהו ולהציג אותו כמו שהוא - אפס מוחלט. קמפיין שיקרין בלופים את תמונות הטבח, את הקריאות לעזרה, את השפל הביטחוני שהוא הוביל אליו ואת הקשר הישיר בין השחיתות לבין הפגיעה בביטחון.
6. התדמית הביטחונית של נתניהו והעובדה שכנגד כל הסיכויים יש לו בה יתרון הובילה לכך שהאופוזיציה פעם אחר פעם נגררת לנושא הביטחוני מבלי להציע דיון בנושאים אחרים בהם הממשלה לא רק שלא מטפלת אלא הביאה לקריסת מערכות כללית - בעובדה שאין מערכת חינוך חוץ מלתומכי הממשלה (חרדים וחרדלים), שאין מערכת בריאות, שאין רווחה, שהעובדה שתביעה נמשכת חמש שנים משמעותה שאין מערכת משפט, שיש אלימות מחרידה - צריכים להיות בעניין זה קמפיינים בוטים שלא עושים הנחות לממשלת הבלהות, לערלי הלב שמבלים בריזורטים ובטברנות כשאנשים נמקים - להראות את הבילויים והקניות של כל חברי הכנופיה.
את מדינת ישראל צריך להציל מידי נתניהו וחבורת העבריינים שלו, לכן יואילו בטובן מפלגות האופוזיציה להסיר את הכפפות ולחשוף את נתניהו במערומיו בנושא הביטחוני וכך גם בכל יתר הנושאים ולא להתייצב לימינו בכל פעם שהתותחים רועמים. התייצבות לימינו בעת מלחמה לא מראה כי אתם אחראים וממלכתיים אלא ההיפך מכך, אחריות ממלכתיות פירושן סילוק נתניהו והעבריינים מהשלטון.
רוצים לדעת למה לנתניהו היה כל כך חשוב למנות מקורב למשפחה המושחתת לתפקיד המבקר?
כי למבקר יש סמכות לבקר את ועדת הבחירות המרכזית ביחס לכל ההיבטים המנהליים של מערכת הבחירות, ונתניהו רוצה לקעקע את הלגיטימציה של הוועדה ושל מערכת הבחירות.
נתניהו הולך להפסיד את הבחירות הקרובות והוא עובד מבוקר עד ערב להכין את מסע ההסתה והדה לגיטימציה של תוצאות הבחירות. המושחת בונה את התשתיות ל-6 בינואר הישראלי.
זה הסיפור.
מקווה מאוד שאיזנקוט ימשיך בהתמודדות לראשות הממשלה - ולא ייכנע ללחצים של בנט ושותפיו. איזנקוט משדר יושרה, מנהיגות, והסיפור האישי שלו נוגע בכולם ואף ברבים שחלוקים עליו פוליטית. יש לו עוד סיכוי לגדול מאוד - והאמת, המחשבה עליו כראש ממשלה מרגשת. הצטרפות תחת בנט - שמשדר חוסר אמינות לכל הכיוונים (בימין כועסים כי הפנה להם עורף, ובשמאל - אם היה שם קצת כבוד עצמי - היו צריכים לכעוס עליו כי הוא היה ממובילי ההדתה, ההפיכה המשטרית וקידום המתנחלים הקיצוניים ביותר), לא בהכרח תגדיל את סך המנדטים המשותפים. לפנייה לקהלים שונים יש יותר פוטנציאל. אם גדי ימשיך ישר וידחוף את הציבור הישראלי להיישיר מבט למציאות ולדבר על הנושאים שבאמת קריטיים לחיים כאן - יש סיכוי אמיתי להגדלת גוש השינוי. אנשים יקשיבו לו.
והערת שוליים: אילו בנט היה מעוניין בניצחון הגוש וזה לא היה עניין של אגו - הוא לא היה מתעקש על להיתפס כראש המפלגה הגדולה ביותר תוך שהוא מוותר לגמרי (!) על שכנוע בוחרי ימין, אלא מסתפק בריצה עם שאיפות אלקטורליות צנועות יותר, ומצטרף לגוש השינוי עם מפלגה קטנה יותר. ולכל הליברלים שמספרים לי שהם לא בעד בנט אבל חייבים לעשות ״הצבעה אסטרטגית״, תבדקו רגע כמה הצליחו לכם כל ההצבעות האסטרטגיות ב-20 השנים האחרונות, ואז נדבר.
לסיכום. האסטרטגיה הכי טובה בבחירות האלה (ותמיד) היא להצביע על הערכים שלכם. לאנשי שמאל דמוקרטים יש תשובה ברורה בדמוקרטים. לאנשי מרכז - איזנקוט. ולכולנו ייטב אם בנט במקום להתעסק באגו ישקיע את מאמציו בשכנוע מצביעי ימין שרוצים לחיות במדינה דמוקרטית ונורמלית.
היום הודיעה הפרקליטות על החלטה להגיש כתב אישום, בכפוף לשימוע, נגד צחי ברוורמן בגין מה שידוע כ-"פרשת הפגישה הלילית".
כזכור, החקירה בעניין זה נפתחה בעקבות ראיון של אלי פלדשטיין אצל עמרי אסנהיים, אז פלדשטיין נקב בפעם הראשונה בשמו של ברוורמן כמי שנפגש איתו באותה "פגישה לילית".
פלדשטיין נחקר ארוכות על ידי השב"כ, כשהוא נמצא במעצר, וכן נחקר על ידי המשטרה – גם בפרשת הבילד, ובהמשך גם בפרשת קטארגייט. ואף על פי כן, הגורם היחיד שהצליח "לדובב" אותו ולחלץ ממנו את השם של ברוורמן – היה אסנהיים. עיתונאי, שאין לו שום סמכות שלטונית, ושהכלי הכמעט יחיד שיש לו הוא כושר השכנוע שלו.
וזה החזיר אותי לדברים שאמר אסנהיים בהליך אחר, שגם הוא התפתח בעקבות אותו ראיון עם פלדשטיין, והוא בקשת המשטרה שאסנהיים ימסור לידיה את חומרי הגלם שלא שודרו.
כזכור, ההליך הזה הגיע עד לבית המשפט העליון, שלבסוף קבע שאסנהיים לא יחוייב למסור את חומרי הגלם, וזאת על רקע העובדה שאסנהיים יצר יחסי אמון עם פלדשטיין – יחסים שבזכותם פלדשטיין הסכים להתראיין, הסכים לנקוב בשמו של ברוורמן, והביא לפתיחת חקירה וכנראה גם להגשת כתב אישום.
לדעתי, ומי שיקרא את פסק הדין של שופטי בית המשפט העליון יתקשה שלא להתרשם כמוני – הדברים הללו שאמר אסנהיים בעצמו, ללא תיווך של עורך דין, היו במידה רבה מה שהיטה את הכף לזכותו, ומה שהביא לפסיקה שהפכה את ההחלטות של בתי המשפט השלום והמחוזי.
שירה דונביץ׳ :
תכירו עוד צד של דניאל הגרי שנשלח אלינו כשהשפנים העדיפו להתחבא -
גיל דיקמן:
🔺🔺🔺🔺🔺🔺🔺🔺🔺🔺🔺🔺🔺
״6 ימים אחרי שמצאו את הגופה של כרמל ,דניאל הגרי נכנס למנהרה שבה רצחו אותה, את הרש, אלמוג, עדן, אורי ואלכס. אחרי שיצא משם הוא נסע אלינו, להראות לנו איך נראה המקום האחרון שבו שהו בחיים שלהם. איך שרדו שם למרות תנאי התופת, עד שהלחץ הצבאי הביא לרצח שלהם.
״אתה דובר צה״ל״, אמרתי לו בסוף הפגישה. ״למה אתה זה שמציג לנו את הדברים האלה? למה צה״ל צריך שהדובר שלו יכנס למנהרות? ימצא את מברשות השיער, השמפואים ולוחות השח, או ידבר עם המשפחות? למה הם שלחו אותך?״
״אני אגלה לך סוד,״ הוא אמר לי. ״אף אחד לא שלח אותי. זה לא התפקיד שלי לדבר עם המשפחות. גם לא לרדת בסנפלינג במנהרה או להציג תחקירים על מחדלים בפני קהילות בקיבוצים. זה לא התפקיד שלי. אבל גיליתי בשנה האחרונה שיש דברים שאם אני לא עושה אותם בעצמי - הם לא יוצאים כמו שאני מדמיין אותם. לכן העדפתי לגעת בזה ב-5 האצבעות שלי, לעשות בעצמי במקום להאשים אחרים על מה שהם לא עשו.״
מאחל לנו מדינה וצבא שבהם לאנשים כמוהו נותנים אותות הצטיינות, במקום להראות להם את הדלת.