1/4 בת דודה שלי נרצחה הבוקר בנתיבי איילון
בטח שמעתם כמוני בבוקר על פיצוץ רכב באיילון, ואז שזו הייתה אישה שנהרגה ואולי זה "טעות בזיהוי". אז לא.
אחר הצהריים נודע לי שאיבדתי את בת-דודה שלי.
כן, זה עוד בחקירה כביכול, אבל נראה שבעלה, הפרוּד שלה, האפס הזה, הוא זה שככל הנראה הזמין >>
יחסית לחשיפה הגבוהה שדניאל עמית מקבלת בישראל, התיעוד שלה בסטורי עם איל גולן, דודו אהרון ומשה פרץ עובר די בשקט
כנראה שלאנשים יותר דחוף לדבר על עוגות במקום על משחקי חברה
ילדה בת עשרים לא אמורה למות.
היא אמורה לשתות בירה על החוף של יפו, להתאהב באידיוט שלא מתאים לה בכלל, ולבכות בטלפון לחברה הכי טובה שהוא לא התקשר.
היא אמורה לארוז תרמיל כבד מדי ולטוס להודו או לדרום אמריקה, או סתם לשבת באוטובוס, לשים אוזניות, ולהסתכל על טיפות של גשם נמרחות על החלון.
ילדה בת עשרים לא אמורה להיות מודעה קטנה עם מסגרת שחורה בעיתון.
היא לא אמורה להיות מילים ענקיות וכבדות כמו ״הותר לפרסום״ ״חללת צה"ל״ ״בנופלה״.
המילה ״בנופלה״ היא מילה של פוליטיקאים עם פנים רציניות שמדברים ברדיו של הבוקר.
זו לא מילה ששייכת לילדה שעוד לא לגמרי החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.
בגיל עשרים, המוות הוא משהו רחוק. טעות בסטטיסטיקה.
משהו שקורה בסרטים שחור-לבן או לאנשים ממש זקנים, בני ארבעים או חמישים.
לא למישהי שעד לא מזמן עוד התווכחה עם אמא שלה על שעות חזרה הביתה,
ועכשיו, פתאום, ברגע אחד היא הופכת לעוד שיר עצוב של ארקדי דוכין ברדיו.
ילדה בת עשרים אמורה להמשיך לחיות.
לנשום, לטעות, לתקן, לאסוף שריטות קטנות.
אין פה שום פואנטה, ואין פה נחמה, ואין בזה שום דבר הירואי.
רק חור גדול וריק,
וילדה אחת, שלעולם לא תזדקן, ותישאר בת עשרים לנצח.
יהיה זכרה של רותם ברוך.
הפוליטיקה החרדית וגרורותיה תשמיד אותנו הרבה לפני האויבים שלנו מבחוץ.
בחודשים האחרונים נעמי מסבירה את זה בבדידים תחת התיוג #על_הצביעות.
היא עושה חסד של אמת עם אזרחי ישראל.
חילונים כנראה ימשיכו לא להבין את האירוע, אבל יש חרדים שעלולים להתקל באמת החשובה הזו.
בזכות נשים צדקניות נגאל
כשבן דוד שלי נפטר מקורונה בגיל 23, אמא שלי בכתה לי שהלוואי והייתי מתה ולא חיה חיים חילוניים. שנים לא העזתי לספר על זה.
עברו כמה שנים. אמא שלי כבר לא זוכרת איך הקול שלי נשמע. הם קברו אותי חיה.
ואז הגיעה האמא ה"מודרנית" מהטלוויזיה. בלי למצמץ היא אמרה את זה בקול>