צבי סוכות מנסה לפרוץ לבית ספר עם מסור דיסק. קטי שטרית נוגסת בטלפון שלה ומנסה להיזכר איזה יום היום. עמיחי אליהו שולח איומים מאפיוזים לשופט עליון. ואטורי לא בטוח אם עכשיו הזמן לנשוף או לשאוף. סביבם מאי גולן, סילמן, רגב, אמסלם, שיקלי, רוטמן, הורדוס, בוערון, גואטה, גוטליב, מיליבצקי, דיסטל אורווליאן, סמוטריץ....
איך קרה שדווקא האנשים האלה מנהלים פה את העסק?
לחשוב שהגובלינים האלה יושבים באותם כיסאות שבהם ישבו פעם אבא אבן, משה ארנס, אמנון רובינשטיין, יובל נאמן, שמעון פרס ושלמה בן-עמי, אנשי עולם עם משקל סגולי של ממש..
מישהו יכול לדמיין את גמדי נתניהו ונאמניו יוזמים הישגים אסטרטגיים כמו הסכם השילומים? ברית הנשק עם צרפת? קימבו"ץ העליות הגדולות? תכנית הייצוב הכלכלית? השלום עם מצרים? הסכם הסחר החופשי עם ארה"ב?
הבעיה הקשה שלנו היא שההון האנושי מתרכז בדרג הטקטי. בקצה יושבים צמד הנוכלים דרעי וביבי וסביבם אסופת נאמנים צייתנית וחסרת יכולת.
התוצאה היא שישראל מייצרת מבצעים מבריקים וחיסולים מדויקים ואז רואה את הכל מתאדה במישור המדיני-אסטרטגי כשמדינה כמו קטר מקרקסת אותה שוב ושוב. משחקים מול שער ריק.
אין תהום שאמיר אוחנה לא דירדר לתוכה את הכנסת הנוכחית.
הסירוב שלו לקבל את הנחיות היעוץ המשפטי ביחס להליך הבחירה של מבקר המדינה מלמד שאין בעצמותיו גרם אחד של ממלכתיות ואחריות ציבורית למעמדה של הכנסת.
היום הם מבקשים מחברי הכנסת לצלם למי הם מצביעים למבקר המדינה, מחר יבקשו מהציבור לצלם את עצמו למי הוא מצביע בקלפי.
אפילו הליך דמוקרטי פשוט הם מנסים לשבש. מה הם מתכננים ליום הבחירות?
בקרוב יסתיים פרקם של עידית ושמוליק סילמן בחיינו הציבוריים. אין להם בייס, אין להם שטח ואין להם הישגים להתפאר בהם. גורלם הפוליטי נחרץ ושניהם יודעים זאת. הציוצים הנבזיים האלה משולים לפרפורי גסיסה של זוג פיראנות שמקפצות על גדות הנהר. אבל בעוד שהם עצמם יישכחו במהרה, אסור לנו כחברה לשכוח את הסילמניזם. פוליטיקה של הישרדות עד כדי אובדן צלם אנוש, מבגידה פוליטית ועד טפילת האשמות כוזבות על אזרחים, מייחוס הטבח למפגינים ועד התפרקות פומבית מריבונות. הסילמניזם הוא תמרור אזהרה למה שקורה כשאינטרס עצמי מוחק כל שריד של אחריות ציבורית, ואם אנחנו כחברה לא נלמד מזה ונאפשר לזה לקרות שוב, אויה לנו ולדורותינו.