מה שקורה סביב המשט הוא תפארת ״המשילות״ של ממשלת ישראל.
ביד אחת, משרד החוץ מדברר שהיחס לפעילי המשט היה תקין לעילא ולעילא. וביד השניה, בן גביר מתגאה בכך שפעילי המשט מקבלים על פי הוראתו תנאים שמותאמים לטרוריסטים.
משרד החוץ דואג לפרסם תמונות של הפעילים מחייכים. במקביל - השר בן גביר דואג לפרסם סרטון שלו עם מאות העזתים על האדמה כאילו שהם בכלא גואנטנמו.
משרד החוץ מפרסם הודעה שמכחישה את הטענות (השקריות) של משתתפי המשט על היחס שמקבלת גרטה.
מה עושה בן גביר? מוציא בעצמו הודעה שאומרת שהוא גאה ביחס שגרטה מקבלת כיאה לטרוריסטים.
חברים דתיים שלי נאלצו לעבוד ביום כיפור, לאכול ולשתות, מתוך הבנה שהמשט הזה הוא לא רק אירוע ביטחוני אלא גם אירוע עם השלכות מדיניות כבדות, ושתיעוד ההשתלטות והסברת ההשתלטות היא בעצמה פיקוח נפש במובן הרחב שלה.
מה עושה בן גביר? משדר את ההפך הגמור מהקו ההסברתי של משרד החוץ.
אני לא חושד שבן גביר בכלל מתעניין בדעת הקהל העולמית ושהסרטונים שלו היו מיועדים לזירה הבינלאומית (אך הם הפכו להיות הסרטונים הכי ויראליים שיש, פי 100 מההודעות של משרד החוץ).
אבל זה הסיפור של המשילות. לשר החוץ יש מדיניות אחת. לשר לביטחון לאומי יש מדיניות הפוכה. כל אחד הורס לשני ופוגע במאמצים של השני. אין ראש ממשלה שיגיד: יש קו ממשלתי אחיד, ואותו כולכם נדרשים לאמץ אם אתם מעוניינים להישאר בממשלה שלי.
יש פה פרי-סטייל, וככה אנחנו מקבלים את הרע מכל העולמות.
גם נותנים להם יחס מצוין, וגם מוצגים כאילו התעללנו בהם, גם מוציאים תמונות שלהם מחייכים וגם כאילו שהם מתענים.
זו בסך הכל דוגמה.
ככה נראית גם המדיניות מול עזה. ראש ממשלה מתחייב לא להקים יישובים בעזה, והשר שלו כבר מפנטז בקולי קולות על שכונה לשוטרים. אז השכונה הזו לא מוקמת, אבל את המחיר שלה שילמנו עם ריבית והצמדה.
הממשלה שהבטיחה משילות לא יכולה להחיל משילות אפילו על השרים עצמם.
לפני חצי שנה נתניהו אמר שאנחנו "כפסע מניצחון".
ביממה האחרונה נהרגו 15 ישראלים.
בעזה עדיין יש 100 חטופים במנהרות.
תכף תהיה תקיפה באיראן (הפרשנים ישבחו ויהללו) ואחריה עוד מתקפה איראנית על ישראל.
אין תכנית גדולה. אין מבט לעתיד. יש "כפסע" שהפך למלחמת נצח.
🎬 1/ ב 22 אוקטובר 82, בדיוק לפני 42 שנים העולם זכה להכיר את ג׳ון רמבו ב׳משחק הדמים׳, סרט אקשן שלא היו רבים כמותו לפניו, וגם לא רבים אחריו, אקשן שלא עסוק באיומים קיומיים או ציבוריים או ונדטות אישיות, אלא יש בו ניסיון לאמירה חברתית פוליטית אפילו על היחס לותיקי מלחמת ויאטנם שחלקם