המשותף לביביזם ולדת האב״חית הוא אם כן ברור - בשתי התורות נתניהו הוא התגלמות כל הטוב, הצודק והנכון, ויריביו הם הרוע והרשע הטהורים.
אז מה ההבדל הבסיסי ביניהם?
ובכן, הביביזם כאמור הולך *מהסוף אל ההתחלה* - הוא בודק מה האינטרס של נתניהו, ואז ״מסדר״ לאחור את העובדות ואת המציאות, כדי ש-״המסקנה״ תתאם את האינטרס.
אב״ח לעומת זאת נע *מההתחלה אל הסוף*:
הוא כביכול לא יודע מראש מה תהיה המסקנה של העברת נתונים בתוך כור ההיתוך של ״התיאוריה״ שלו. לכאורה, הפלט של הפעלת העקרונות התיאורטיים על סט נסיבות עובדתיות צריך להיות לעיתים כזה, ולעיתים אחר.
אלא שנוכח הגמישות האינסופית של הגדרות הדת האב״חית, אפשר לקחת כל מאורע שהתרחש במציאות, ולאנוס את הפרטים כך שהם *תמיד* יתיישבו עם ״תיאוריית ישראל השנייה״ ויאששו אותה (וכזכור, הכל מתנקז בסוף אל נתניהו).
אין שום אפשרות, ולו תיאורטית, לכך שהתרחשות כלשהי תפריך את ״התיאוריה״ (ולכן, כאמור, זו לא תיאוריה אלא פשוט דת). לפיכך, לאחר עיבוד המאורע, אב״ח יכריז על המסקנה, שהפלא ופלא משרתת את נתניהו באופן האופטימלי.
כלומר, הביביסט וכהן הדת האב״חית אומנם יגיעו לעולם לאותה ״מסקנה״, והיא שנתניהו צודק - אבל הדרך שלהם לשם היא בעצם הפוכה מבחינה כרונולוגית ומתודית:
הביביסט יתחיל בסוף ויחזור ממנו אל ההתחלה; ואב״ח יצעד מההתחלה אל הסוף.
ולכן אבישי בן חיים אינו ביביסט.