גולני זו משפחה ואת בא"ח גולני אני מכיר מאז נחנך וגם אני שירתתי בו. לכן זה מרגיש הכי אישי שיש לכל גולנצ'יק. אחים שלנו נהרגו ועשרות נפצעו בחדר האוכל בזמן ארוחת ערב, זה בלתי נסלח!
גולני חטפו במלחמה הזו מכות קשות מאז ה-7 באוקטובר, אבל מאז ומתמיד גולני ידעו לקום מחדש ולהכות בעוצמה בחזרה, וככה גם יהיה הפעם!
המלחמה מבהירה בדרכים רבות למה שלטון המשפטנים מקשה על ישראל במלחמה על קיומה. הנה סיפור קטן שמבהיר אולי יותר מאחרים את הבעיה.
רק לעיתים רחוקות הקונפליקט הזה מתבהר בחדות כה רבה, כפי שקרה בוועדת החוץ והביטחון, עם חוק המנסה לעקור את אירגון אונר"א מתוך מדינת ישראל. שלא במפתיע, החוק נתקל בהסתייגות של נציגת משרד המשפטים. ח"כ עמית הלוי תיאר את הדרמה הקטנה הזאת בערוץ הטלגרם שלו.
במה מדובר?
אונר"א ('סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב', בשמה המלא) היא בפועל זרוע של הטרור. בבתי הספר של אונר"א חינכו את הנוחבות לרצח ואונס של יהודים, אצל אונר"א מסתירים אמל"ח בגני ילדים, תקציבי אונר"א מממנים את הטרור החמאסי, מאות מאנשי אונר"א הם חיילים פעילים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי, וכמעט כל עובדיו (או נשותיהם) חברים באירגון החמאס.
החוק שעבר בוועדה הופך את אונר"א לארגון מוחרם בישראל, ארגון שלשום גורם במדינה אסור לעבוד איתו - לא העברת סיוע, לא הנפקת אשרות דיפלומטיות, לא הקלות מכס, לא חוזה לפינוי אשפה ולא אספקת מים מעריית ירושלים. כלום.
אבל יש סעיף אחד קטן. מה קטן? קטנצ'יק. בקושי רואים אותו. סעיף 5. ושם כתוב כך: "על אף האמור בחוק זה, אין בהוראות החוק כדי לפגוע בהתחייבות של מדינת ישראל באמנות שאישררה".
הלוי התעקש בוועדה: הסעיף מבטל את כל קודמיו. לנציגת משרד המשפטים הסעיף נראה מובן מאליו. הרי אישררנו את האמנות, לא? האם יעלה על הדעת להתנער ממחויבויותינו אלה?
אבל הלוי שכנע את חברי הוועדה לעקור את הסעיף הזה מהחוק. הוא התעקש בעצם על דבר עקרוני עוד יותר: שאנחנו מדינה ריבונית וחוקים שאנחנו נחליט עליהם צריכים לגבור על אמנות בינלאומיות.
למרבה הצער הוועדה הלכה רק חצי מהדרך: הסכימה להוציא את סעיף 5, אבל סירבה ללכת עם הלוי עוד צעד ולקבוע מפורשות ש""אין בהתחייבויות של מדינת ישראל באמנות שאישררה, לפגוע בתחולת חוק זה לגבי ארגון אונר"א שפעילותו מהווה שינוי יסודי של הנסיבות להקמתו והפרה יסודית של האמנה".
כפי שהלוי אומר בצדק, ההקשר של הויכוח המסויים הזה הוא רחב יותר: האם מדינה ריבונית קובעת את חוקיה בעצמה, או שאמנות בינלאומיות (ובתוכן אלה שאישררה המדינה וכאלה שנאכפות עליה מתוקף המשפט המנהגי) גוברות על רצונה.
שנים מספרים לנו שהמשפטנים שלנו הם שכפ"צ בפני טריבונאלים בינלאומיים. ראינו כמה זה אפקטיבי לאחרונה בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בהאג, ששום שכפ"צ לא עצר אותו מלדון באשמת ישראל ברצח עם.
אבל המצב יותר גרוע מכפי שנדמה לנו. משפטנינו הפכו, אם לא בכוח אז בפועל, למעין שגרירים של הגופים הבינלאומיים בתוך ישראל. זה לא מיוחד רק לנו. בכל המערב אנו עדים לאותה תופעה: אליטה בינלאומית (אתם לא חייבים לקרוא לה ניידים אם אתם לא רוצים) מכרסמת בריבונות המדינות על ידי הכפפת מוסדותיהם המחוקקים למרות החוק הבינלאומי, אמנות שונות, וגופים בינלאומיים (משפטיים ושאינם משפטיים). גם כשאין לגופים האלה שום סמכות לדון במעשינו, הם מוצאים תרגילי לוליאנות משפטית כדי להמציא לעצמם סמכויות כאלה.
כפי שאומר בצדק ד"ר דן שיפטן חובתנו עכשיו במלחמה הזאת להמרות את פיהם. חובתנו להראות שאפשר לנצח את הברברים למרות שהם למדו להשתמש באירגוני זכויות אדם, אמנות בינלאומיות, ובחוק בינלאומי כדי לקשור את ידינו (אבל לא את ידי עצמם, כמובן).
לא נוכל להראות שאפשר לנצח אותם, אם נמשיך להכפיף את המאבק על קיומנו לסמכותם הפורמאלית של גופים אנטישמיים המתחבאים מאחורי זכויות, נהלים, אמנות וחוקים, שאותם הם מחילים רק על צד אחד.
ההחלטה אם לקבל את אונר"א מתוקף אמנה או לסלק את הסכנה הזאת מתוקף סמכותה הריבונית של המדינה, בחוק שתחוקק, כרוכה עכשיו בשאלת יכולתנו להגן על עצם קיומנו. ולכן הסכנה שבהכפפת ריבונות המדינות לגופים בינלאומיים נעשתה בהירה ודחופה מתמיד.
החוק הזה הוא מקרה מבחן. עוד לא מאוחר. התיקון שמציע הלוי לחוק, גם אם לא עבר בוועדה, עוד יכול לעבור במליאה. על חברי הכנסת מכל הסיעות לתמוך בתיקון הזה, ולסלק את הזרוע הזאת של החמאס מקירבנו, בין שזה ימצא חן בעיני המשפטנים ובין שלא. בין שיטענו שהם יכולים להגן על זה בהאג, ובין שיטענו שלא. זה עדיף על פני התייצבות בפני האג בפעם הבאה מתים, אבל עם הוכחות חותכות שעמדנו בתנאי האמנות.
אני רוצה לומר לגבי אראל סגל.
אני כל כך מעריכה את האומץ שלו לומר דברים, את הכנות, את הידע הנרחב, ולעומת רבים אחרים יש לו ענווה.
אני יכולה לומר בפירוש שאני לומדת ממנו.
הוא ראוי לתכנית משלו.
הוא קול קריטי בימין.
אני מתגעגעת למונולוגים שלו.
@ErelSegal
יצאנו אתמול בבוקר מסימגומפה והמשכנו בטיפוס. חצי מהדרך הייתה קשה מאוד, וחצי דרך הייתה נחמדה יותר. בחיים לא נתקלתי בכמות גשם ושלג כזו.
בדרך פגשתי המון ישראלים, שלפתע פתאום קוראים בשם שלי בהתרגשות. הייתי בהלם. מי היה מאמין שמישהו יזהה אותי בנפאל?! קצת צחקתי איתם שברחתי לנפאל כדי שלא יזהו אותי, אבל למען האמת הישראלים מפרגנים וצוחקים איתי, ומזכירים לנו איזה עם חם ונפלא אנחנו.
באמצע הדרך, עצרנו לנוח בבית הארחה ופגשתי שם קבוצה של ביינישים ישראלים, שביקשו ממני לעשות להם חידון תנ״ך. אשכרה מצאתי את עצמי חד להם חידות. לא רוצה לבאס, אבל אולי בגמרא הם טובים יותר 😬
משם הגענו ללאורבינה. אללה ייסתור. עולם שלישי במיטבו. לא קליטה, לא wi-fi, אין אור (לא שאכפת לי), לא מים זורמים. מים חמים רק בתשלום נוסף. העברנו שם איכשהו את הלילה.
בבוקר המשכנו את הטיפוס עד לאגמים הקפואים, שעכשיו אנחנו נמצאים 150 מטר מהם. בשקיעה נרד לטייל בהם, ומחר בזריחה.
כשהגעתי למקום עם קליטה, גיליתי ששגריר ישראל בנפאל מבקש להיפגש איתי כשאסיים את הטיפוס. מקווה שנספיק להיפגש.
אנחנו קרובים לסיום.
אם אני לא טועה אהרון ברק הזהיר שהרפורמה המשפטית תוביל לעריצות של הרוב,
הערב מתברר שאין מה לחכות לרפורמה, אנחנו כבר חיים במציאות שבה "עריצות הרוב שולטת":
הייתי בטיול בנחל ערוגות, צעיר בן 20 התייבש, טיפלתי בו עד שהגיעו 669 וחילצו אותו. הורדתי חולצה כדי לסוכך עליו בגלל החום. היה מתיש, אבל העיקר שהצעיר ניצל. בסוף גם יצא כתבה בחדשות.
https://t.co/x0dAsEchGu
אני לא יודע אם זדורוב רצח את תאיר או לא, אבל יש כמה עובדות שאני בוודאות יודע:
1. הרופאה הפתולוגית מאיה פורמן כתבה "דוח מומחה" בנוגע לרצח תאיר ראדה, אשר לפי אופי הפצעים שהיא בחנה, תאיר נרצחה בסכין משוננת.
2. רק שחוות הדעת המקצועית שלה לא התאימה לטענת הפרקליטות ושי ניצן, על כך שזדורוב השתמש בסכין יפנית חדה לביצוע הרצח. (כי לא היתה לו סכין משוננת)
3. לכן על פי הודעתה, "הפרקליטות השמיטה סעיפים מסויימים מחוות הדעת הפתלוגית."
4. הסנדק בדימוס ניצן, לא אהב את מעשי הרופאה "הסוררת" שלא הגיע למסקנות שהוא "ביקש" והחליט לצאת למלחמת חורמה נגדה, על כך שמילאה את חובתה.
5. הנקמה שלו לא איחרה לבוא וכאשר ד"ר מאיה פורמן התמודדה וזכתה במכרז לתפקיד "מנהלת היחידה לרפואה משפטית באבו כביר" שי ניצן חסם את דרכה בעזרת הפרקליטות ולא איפשר את המינוי.
6. לאחר זמן רב בו המינוי לא קוים, ד"ר מאיה פורמן עתרה נגד המדינה לבג"ץ וביקשה לממש את זכייתה במכרז כדין.
בתגובה, בג"ץ ביקשו חוות דעה לגבי תפקודה ועבודתה מהבוס שלה - ראש המכון הלאומי לרפואה משפטית של ישראל - ד"ר חן קוגל.
7. ד"ר חן קוגל כתב תצהיר רישמי, חתם עליו והגיש אותו לפרקליטות, רק שאז התגלתה הבעיה הנוספת.
חוות הדעת שלו על ד"ר מאיה פורמן היתה טובה "מידי" וזה ממש לא התאים לניסיון החיסול של שי ניצן ולתוכנית הנקמה שלו.
8. הסנדק ידע שיש לו את הגב הנדרש והחליט לשנות ולזייף את התצהיר החתום של ד"ר חן קוגל, להשמיט ממנו חלקים ולהוסיף לו חלקים אחרים, שד"ר חן קוגל לא כתב מעולם על מאיה פורמן!
9. כדי לבצע את הזיוף הזה,
וכדי ליצור את עדות השקר הזו ולהציגה לבית המשפט, הוא גיבה את עצמו באישורה של "מנהלת המחלקה המשפטית בפרקליטות" (שכפופה לו),
ובאישור של שתי המשנות של היועמ"ש אורית כהן וחברתנו המוכרת דינה זילבר ובידיעתו!
10. רק לאחר שהזיוף ועדות השקר התגלו, המדינה, שי ניצן ומשרד היועמ"ש "פתאום חזרו בהם" מהתנגדותם למינוי של מאיה פורמן (כאילו היתה להם אפשרות אחרת).
11. נציבת הביקורת לפרקליטות בדימוס השופטת הילה גרסטל (השם יקום דמה המקצועי) כתבה על מעשיו של ניצן:
"מצאתי פגם בהתנהלותך באשר לדרישת תיקונים בתצהיר החתום של ד"ר קוגל.
לדעתי, זוהי לשון המעטה, וחסד נעשה כאן עם הפרקליטות. כך מוגדרת עבירת "הדחה בעדות" בסעיף 246 לחוק העונשין: "המניע אדם, או מנסה להניעו, שבהליך שיפוטי לא יעיד, או יעיד עדות שקר, או יחזור בו מעדות או מהודעה שמסר, דינו — מאסר שבע שנים". נראה כי כל רכיבי העבירה התקיימו בעניין זה."
12. אביחי מנדלבליט,
סירב בכלל להמשיך את החקירה וסגר את הבדיקה בקשר לשלושתם, ללא כל סיבה נראית לעין.
13. במשפט החוזר הפרקליטות אף ביקשה לא לקבל את חוות דעתו הפתולוגית של ד"ר חן קוגל (מזכיר: ראש המכון הלאומי לרפואה משפטית) כי שוב לא התאימה לתזה שלהם.
14. במהלך המשפט השופט קולה סיפר על לחצים ואיומים שהוא מקבל בתקשורת וגם מאחורי הקלעים.
15. אף חוקר ואף פרקליט לא עמד לחקירה, לא נענש על המעשים האלו ואף רובם קודמו במעלה הדרגות והתפקידים.
ככה מתנהלים "מגיני הדמוקרטיה ושומרי זכויות האזרח", כאשר הם נמצאים מעל החוק!
"והרים את הדשן" - להזכיר לאומה כי התפקיד המוטל עלינו היום הוא זה שהוטל עלינו אתמול - חיבור לעבר.
"והוציא את הדשן" - ללמדנו שעבודה שנעשתה אתמול אל לה לצמצם את פעילותנו היום. זיכרון המעשים שנעשו כבר, עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים - ניתוק מהעבר.
הכיצד?
https://t.co/UNw8NIQH71