Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express)

פוליטיקה פנים-אמריקאית, מדיניות חוץ אמריקאית ומה שביניהן.
מנהל את @lib_ra_el שמצילה את הברית עם השמאל האמריקאי. עזרו לנו כאן -

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

עדכון משמח ברמה האישית -

בשנים האחרונות כתבתי המון - כאן ובכל פלטפורמה אחרת - על כך שאנחנו מאבדים את השמאל הפרוגרסיבי. אני מאמין שזה תהליך מסוכן, אבל לא רק שהוא בר-תיקון (עדיין) אלא גם שהכרחי לתקן אותו, בין היתר לאור התהליכים המדאיגים שאנחנו רואים בתנועת MAGA. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיסמך על מפלגה אחת ומחנה אחד בלבד.

זו הסיבה שהקמתי את @lib_ra_el , שפועלת להציל את יחסי ישראל ואמריקה הליברלית - ואנחנו צריכים אתכם כדי שזה יצליח.

אחרי ארבע שנים של פעילות *ללא גיוס תרומות*, ואחרי שהכשרנו מעל אלף דוברים ודיפלומטים בארה"ב ובישראל; הבאנו סיפור ציוני-ליברלי לעשרות אלפי אמריקאים שאחרת לא היו נתקלים בו; ובנינו קשרים עם 28 משרדים בקונגרס, רובם לא בדיוק נמצאים תחת ההגדרה של "פרו-ישראלים" וחלקם ממש ההפך,

הגענו לנקודה שצריך לעשות את הקפיצה הבאה, ופה אתם נכנסים לתמונה.

אנחנו מתחילים לגייס כסף. הביקוש לעשייה של LIBRAEL - לתוכן, להכשרות ולדיפלומטיה ציבורית - לא מפסיק לעלות, ואנחנו צריכים לעשות יותר.
אנחנו לא מקבלים שקל מממשלות או מעמותות, ונסמכים רק על תורמים יחידים - אנשים כמוני כמוכם - שמודאגים מהעתיד של ישראל.

הכסף הזה הולך ישירות לעמותה, והוא מכסה אך ורק פעילות:
תרומה של 10 דולר יכולה להבטיח שסרטון טיקטוק עם תוכן ציוני-ליברלי מגיע למעל אלף אמריקאים ליברליים, שלא היו נחשפים אליו אחרת.
תרומה של 50 דולר מכסה את עלות ההכשרה של דובר אחד (בארגון הסברה או בקהילה יהודית) ונותנת לו כלים "to speak progressive" בקהילה שלו.

אנחנו לא מכניסים את הראש הבריא שלנו למיטה החולה של פוליטיקה פנים-אמריקאית. אנחנו מחברים בין ישראל לבין מחנה שהולך ומתרחק ממנה - אבל אנחנו צריכים את עזרתכם כדי שזה יצליח.

Thank you, and God Bless America.

https://t.co/vyveIfpTFB

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@noampor @SagiBarmak הפרדה בהצבעה. פתק אחד למחוקקת ופתק אחד למבצעת, וזהות המבצעת לא תלויה בהרכב המחוקקת. כמו בארה"ב.

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@mikosu7 זה שומט את הקרקע תחת אלו הטוענים - והם לא מעטים - ש-"אין לי בעיה עם ישראל אבל למה המיסים שלי הולכים אליהם"

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

טוב מאוד שגם בקונגרס מקדמים את זה, אבל צריך לזכור - מי שמגבש את ההחלטות האלה הוא הזרוע המבצעת, כאן ושם.

[Tomer Almagor @almagor_tomer]

‼️🇮🇱🇺🇸ההצעה שמקודמת בקונגרס לביטול התמיכה הצבאית של ארה"ב בישראל - בעידוד נתניהו

🇺🇸חבר הקונגרס הרפובליקני מרלין סטאצמן הגיש הצעת החלטה בקונגרס הקוראת לגבש מזכר הבנות חדש שיסיים את הסיוע הצבאי

🇮🇱נתניהו נפגש עם סטאצמן בירושלים בשבוע שעבר, ולפי דיווח בוושינגטון פוסט הוא עיין בטיוטת ההחלטה והביע בה תמיכה.

🇺🇸מזכר ההבנות הנוכחי בין ארה"ב לישראל, שנחתם לעשר שנים וכולל 38 מיליארד דולר בסיוע ביטחוני ישיר, צפוי לפוג ב-2028. ההצעה החדשה היא הצהרתית בעיקרה

🇮🇱נתניהו הבהיר בחודש שעבר שהוא "רוצה להפחית לאפס את התמיכה הכספית האמריקנית"

🇺🇸הרקע למהלך: כעס גובר בקרב מצביעים של שתי המפלגות בארה"ב על כך שמיליארדים מכספי המיסים האמריקניים הולכים לישראל

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@VisionofT אמת

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@Liorfink אני מסכים נקודתית לגבי המקרה הזה (וגם לגבי עם כלביא וסיבוב המטוסים). הטענה היא רחבה יותר - האם להגיד לא נחרץ זה כלי ששמור למקרה קיצון (כמו עכשיו) או ה-go to

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

ואם כבר פתחנו את סוגיית ה-"להגיד לא לארה"ב", אני שמח לפרסם פה טור דעה של ידידי יוחאי גויסקי על השימוש ב-"לא" נחרץ שכזה -

"צריך להגיד לא לארה"ב" - ככה מנהלים מערכת יחסים?

בתקופה האחרונה, אנחנו שומעים שוב פוליטיקאים ואנשי תקשורת מכל קצוות הקשת הפוליטית, קוראים לעמוד מול ארה"ב "ולהגיד לה לא" בהקשר עסקה עם איראן, הפסקת אש בלבנון או מגוון נושאים אחרים.

אבל למה בעצם? מאיפה הגיע הרעיון לפיו בשיח עם בעלת בריתנו הגדולה על ישראל לאמץ דפוס התנהלות שכזה לפיו ברירת המחדל היא "להגיד לא"? האם במערכת יחסים עם שותף כה אסטרטגי וחיוני למדינת ישראל כך אמורים להתנהל הדברים?
האם במערכות יחסים משמעותיות ועמוקות, למשל כמו בנישואין, אחד הצדדים מתגאה בכך שהוא עומד במופגן מול הצד השני ואומר לו לא, או שמא במערכת שכזו הצדדים מנסים להידבר ולראות כיצד מגיעים לעמק השווה כדי לשמר על הקשר לטווח הארוך גם נוכח מחלוקות מיידיות? ומה קורה אם מערכת היחסים הגיעה למצב שבו הצדדים מתבצרים בעמדותיהם - זה לא מעיד על אופי הקשר והתרופפותו?

הרי מערכת יחסים אסטרטגית עם מעצמה היא אחת מאבני היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל עוד מימי בן גוריון, ואם ננתח היסטורית את גישתה של ישראל, הרי שהיא חתרה מאז ומעולם לייצר מערכת יחסים שתמנע עימות ישיר עם ארה"ב ותאפשר לישראל מרווח נשימה וחופש פעולה אסטרטגיים.

אין ספק שהיו מקרים בעבר שבהם ישראל עמדה איתן מול לחץ אמריקני. בראשית המדינה, מול תכנית רוג'רס שכללה השבת פליטים פלסטינים נרחבת לישראל. מול הדרישה לנסיגה מלאה מסיני לאחר מבצע קדש, אשר בסופה נעתרנו ללחץ בתמורה להבטחות מדיניות, או מול הדרישה האמריקנית להפסקת בניה בהתנחלויות בתקופת בוש האב (כולל קיצוץ בסיוע) - אולם רובם המוחלט של מקרים אלה התרחש טרם התבססות מערכת היחסים האינטימית בין ישראל לארה"ב.

ישראל גם ידעה להיעתר לבקשות אמריקניות. למשל סיוע לירדן בשנות ה-70 כדי למנוע פלישה סורית לממלכה, או הימנעות מתקיפה בעיראק במהלך המלחמות בה בשנות ה-90 והאלפיים, למרות ירי טילים מעיראק לישראל, או השתתפות בתהליך המדיני הרב צדדי במדריד (אליו הגיעה ישראל לאחר הצבת תנאים וכיפופי ידיים מאחורי הקלעים).

אחת השיטות המרכזיות להימנע מלהגיע למתחים שכאלה, הייתה תמיד להיות קשובים לבקשות אמריקניות, גם אם לא מסכימים איתן. אחד העקרונות המרכזיים היה לחתור ככל הניתן לתשובה של "כן, אבל" לבקשות אמריקניות, כדי למצוא מרחב ביניים שישמר את האינטרס הישראלי יחד עם מענה לבקשה האמריקנית.
דוגמה מובהקת לכך היא תשובתו של שמעון פרס לשאלה של קנדי על פרויקט הגרעין הישראלי ("ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון"). אמירת הלאו הנחרץ הייתה שמורה למקרים חריגים שנגעו באינטרסים חיוניים ושלא ניתן היה כמעט להתפשר בהם.

אז מה קרה שאמירת לא לארה"ב, ועוד בפומבי, הפכה להיות גישה מובילה, או לכל הפחות כזו שאין חשש מלנקוט בה?

קו פרשת המים שבו ישראל החליטה על עמידה פומבית נחושה למול ממשל אמריקני כאסטרטגיה ולא כטקטיקה הייתה במהלך תקופה הנשיא אובמה. ראש הממשלה נתניהו הציב את אמירת הלא לאובמה בסוגיית המשך הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, כמהלך מדינאות מובהק, שהתכלית שלו אסטרטגית יותר מאשר רק שמירה על המשך הבנייה - "שידעו שאנחנו לא מתקפלים".

מכאן והלאה במהלך 8 שנות כהונת אובמה, ראש הממשלה נתניהו החליט להתייצב באופן פומבי נגד הממשל במגוון סוגיות, ובראשן הנושא הפלסטיני, איראן, ואפילו הבעת תמיכה פומבית וחריגה (לפחות באותה תקופה) לטובת המועמד הרפובליקני רומני בבחירות 2012. זאת, כאשר השיא בהתייצבות הפומבית נגד הממשל בנאום בקונגרס, נגד הסכם הגרעין עם איראן. מיותר לציין שהמטרה המוצהרת של הנאום - למנוע הסכם גרעין - נכשלה, ושהצבת ה-"לא" העיקש פגעה ביכולת של ישראל להשפיע על תכני ההסכם ואף לדרוש בעבורו תמורות ביטחוניות ("הסכם מקביל").

כמובן שדרושים שניים לטנגו: את המתיחות בין הצדדים לא ניתן להטיל רק על הצד הישראלי, כאשר הממשל נוקט במהלכים שנתפסים בירושלים כ"כתף קרה". החל מפניה לכיוון הפלסטינים (נאום קהיר וההחלטה לדלג על ישראל במהלך הביקור במזרח התיכון, שיחת טלפון ראשונה של הנשיא לאבו מאזן, דרישות פומביות להפסקת בניה בהתנחלויות) ועד התנהלות לא שקופה סביב הסוגייה האיראנית, ששיאה בהסתרת ציר המו"מ החשאי שנערך בעומאן.

אולם נראה שהתנהלות זאת, שאמורה להיות חריגה במערכת יחסים כה מהותית לישראל, הפכה לדפוס. "עמידה איתנה" מול ארה"ב הפכה משאלה של מדינאות לשאלה פוליטית, שמנהיגים מבקשים להיבחן עליה ("מי יענה לטלפון האדום?"; "מי מסוגל להגיד 'לא' לאובמה"). סירוב - כולל בפומבי - ליוזמות, בקשות, ואף דרישות אמריקניות (בהקשרי לבנון, סוריה, איו"ש ועזה) הופך לחזון נפרץ גם כאשר הפערים הם ברי-גישור. העימותים הפומביים הגיעו לכדי משבר ממשי במהלך ממשל ביידן, שהותיר משקעים לא פשוטים במערכת היחסים והוביל לפגיעה חריפה בדימוי ישראל בארה"ב, משני צידי המתרס הפוליטי אך בעיקר במפלגה הדמוקרטית - סקר של ה-New York Times מצא ש-44% מהדמוקרטים חושבים שממשל ביידן היה תומך מדי בישראל לעומת 8% בלבד שחושבים שהוא לא תמך בה מספיק.

אין מחלוקת על חשיבות ניהול מושכל של מערכת היחסים עם ארה"ב, שכן מדובר בסוגיה בעלת השפעה עמוקה על הביטחון הלאומי הישראלי. ניהול מושכל שכזה מחייב בחינה מחודשת של דפוסי ההתנהלות מול ארה"ב ובראשם תפיסת "העמידה האיתנה" מול וושינגטון. האם היא משרתת בסופו של דבר את השגת יעדי ישראל? האם הישגיה עולים על מחיריה? מתי השימוש בה רצוי ומתי הוא גורם נזק? ולאן הם מצעידים את מערכת היחסים האסטרטגית החשובה ביותר לישראל?

נראה, שמחייבי הקו התקיף מול ארה"ב העריכו שנחישות ישראל תכפה על ממשל שיציב לה דרישות (לעתים מכונה "ממשל עוין") לוותר על עימות עימה בשל המחיר הפוליטי והציבורי שהוא ישלם על כך. ההגיון שעמד בבסיס גישה זו כבר אינו תקף לאור השינויים במעמדה של ישראל בארה"ב (למעשה ייתכן שעצם הנקיטה בה האיצה את השחיקה במעמדה הציבורי של ישראל בארה"ב), ובמובנים מסוימים פוליטיקאי ש-"יציב גבול" לישראל עשוי דווקא להרוויח פוליטית.

לדעתי בהינתן השינוי במעמד ישראל בעולם בכלל ובארה"ב בפרט, והאינטרס הישראלי המובהק לשמר מערכת יחסים בונה עם ארה"ב (משני צידי המתרס הפוליטי), הרי שהתנצחות מדינית פומבית עם ארה"ב לא משרתת את ישראל, שוחקת את הדימוי הישראלי כשותפה, מתדלקת את הטענות האנטישמיות על "ניצול" של ארה"ב ואף פוגעת בביטחון הלאומי של ישראל בטווח הבינוני והארוך.
אז מה כדאי לעשות עכשיו? "להחזיר עטרה (דיפלומטית) ליושנה", ובכמה כללי אצבע:

ראשית, When you are in a hole, stop digging - להפסיק התנצחות פומבית עם ארה"ב, הן ביקורת ישירה והן בהדלפות לתקשורת. את מערכת היחסים צריך לנהל בשיח מדיני-דיפלומטי מכבד. צריך להקשיב לצד האמריקני גם בהינתן אי-הסכמות ולא להתמקד רק ברצונות של הצד הישראלי.

לחזור לגישה של "כן, אבל" במקום "לא" כברירת מחדל. בניה מחדש של מערכת היחסים עם ארה"ב מחייבת למצוא דרכים להפגין גישה חיובית לרצונות ולבקשות העולות מהשותף, תוך כדי שאנו מציגים לו את הסייגים והאתגרים שיש לישראל, ותוך שמירה של "לא" נחרץ למקרי קצה. זאת, מול שני צידי המתרס הפוליטי בוושינגטון, ולא רק מול הממשל. על ישראל גם לעשות כל שביכולתה כדי לממש את התחייבויותיה בתחומים אלה, כדי לשמור על האמינות שלה.
כאמור, עיקרון "הכן, אבל" אינו שולל את אמירת הלאו המוחלט לארה"ב, אולם מציב אותה במקום הראוי לה במערכת יחסים הדוקה ואסטרטגית - שמורה למקרים חריגים שבהם מבחינת ישראל לא ניתן אפילו לקיים דיון עם שותפתנו הגדולה על נושא מסויים, ונדרש להציב גבול ברור.

להתחיל בתיקון הדימוי הישראלי בציבור האמריקני באמצעות הפגנת רצון טוב וגישה חיובית. במסגרת זו נראה שאין תחליף לדיפלומטיה ציבורית ונכונות לשיח ישיר וכנה גם מבקרי ישראל משני צידי המתרס הפוליטי, תוך הוקעה ובידוד של הגורמים הקיצוניים על ידי יצירת שיח בונה עם "המבקרים הנורמליים". בשל תקרת הזכוכית של הממשלה, רצוי להסתמך על חברה אזרחית לקידום שיח מסוג זה.

(יוחאי גויסקי הוא סא"ל במיל', מומחה לאסטרטגיה וביטחון לאומי)

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

להגיד "לא" לנשיא ארה"ב לא יכולה להיות אסטרטגיה אבל זו חייבת להיות טקטיקה בסל הכלים שלנו. וכששמים את כל הז'יטונים על מפלגה אחת, שלא לדבר על נשיא אחד, זה לנטרל מראש את הטקטיקה הזו.

טראמפ יודע שאין לנו מנופים אחרים בוושינגטון, לא סתם הוא אמר ש-"נתניהו יעשה מה שאני אגיד לו".

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@noam_sch לפי מה שאני יודע עוד בממשלה הקודמת הוצא היתר לחסל מיינות. מה השתנה?

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

דל"פ: האם טראמפ באמת קרא לביבי משוגע או לא זו רכילות. מה שחשוב זה שהוא הוציא לנו ברקס בלבנון ושאין לנו מה לעשות עם זה.

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@16kchrue @hagit96012378 המשימה צריכה להיות להשאיר אותו מבודד כמה שאפשר

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

זה מדהים. זה בסיס חוקי - לא החלטה של ממשל, חוק - לעיגון היחסים הצבאיים בצורה הרבה יותר עמוקה מ-"הנה קחו צ׳קים תסבסדו את תעשיית הנשק שלנו".

[Nitzan David Fuchs @nitzandfux]

מזל טוב ישראל,

הקונגרס רוצה למזג את פיתוח האמל״ח של ישראל ואמריקה, מניח את התשתית לשינוי דרמטי באופי הסיוע האמריקני - מכסף לרכש, לשת״פ טכנולוגי.

סעיף 224 בהצעת תקציב הביטחון לשנת 2027 מבקש להניח את התשתית לשיתוף פעולה מחקרי וטכנולוגי שיאפשר לשתי המדינות לחלוק מידע, ידע ופיתוח משותף של אמצעים וטכנולוגיות בשורה של תחומים.

מתוך הדיווח של responsible statecraft:

Section 224 lays the groundwork for bilateral research and development, co-production of weapons, joint ventures, licensing agreements, and seemingly every manner of U.S.-Israeli military-industrial complex cooperation. The U.S. and Israel already work together heavily on missile defense, but this provision would greatly expand coordination to seemingly every area of defense tech, including AI, quantum, autonomous systems, directed energy, cyber, biotech, and many more. It also proposes “network integration” and “data fusion.” In other words, the U.S. military’s data could soon be the Israeli military’s data.

If fully enacted, this proposal would provide a higher level of military-industrial integration than the U.S. has with any other country in the world.

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@SmartOn20499191 רויטרס

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

דיווח בתקשורת האמריקאית: בשנה האחרונה ה-CIA הפסיק להעביר דו״חות מודיעין בשורת נושאים, בהם המלחמה באיראן, למשרד המודיעין הלאומי. זאת בשל מחלוקות לגבי חלוקת סמכויות.

נזכיר שעד לא מזמן ראשת המודיעין הלאומי הייתה טולסי גבארד, שהגיעה לתפקיד ללא רקע מודיעיני וכשמאחוריה שורת התבטאויות פרו-רוסיות.

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@REL09297563 כמה (לא) מפתיע

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@asafbryt @BarakHer למה אזיקים אבל? מה אתה אשם?
@AbirKara2 מה אומר? יש איך לעזור לו?

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@zamird91 ככה אני מבין את הטיעונים והתפיסות שלהם

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@zamird91 היי אני רק השליח

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@FruminJenia @zamird91 מסכים מאוד

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@tamritzblog @nitzandfux רק ששנאת יהודים אצל הדמוקרטים היא עדיין בשוליים. שנאת ישראל קצת יותר, אבל עדיין לא המיינסטרים.

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

@Amoeba19988 אבל אין שום עדות לכך שהמפלגה החליטה לאמץ את הגישה של הרדיקלים. כל מוקדי הכוח במפלגה אומנם ביקורתיים יותר אבל לא התחברו לרוח הנהר ועד הים

[Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express) @WashingtonExp]

להגיד "לא" לנשיא ארה"ב לא יכולה להיות אסטרטגיה אבל זו חייבת להיות טקטיקה בסל הכלים שלנו. וכששמים את כל הז'יטונים על מפלגה אחת, שלא לדבר על נשיא אחד, זה לנטרל מראש את הטקטיקה הזו.

טראמפ יודע שאין לנו מנופים אחרים בוושינגטון, לא סתם הוא אמר ש-"נתניהו יעשה מה שאני אגיד לו".

[Nitzan David Fuchs @nitzandfux]

כפי שידידי היקר רותם אורג (וושינגטון אקספרס, אם אתם עדיין לא עוקבים) שב ומדגיש -

אם אתה בונה יחסים רק עם מפלגה אחת, או נשיא אחד, אין לך אופציה חוץ ממנו.

קשרים עם שתי המפלגות בארה״ב, בכל רשויות השלטון, הם לא סתם nice to have - הם חיוניים לכוח המיקוח של ישראל.