חיילים, חיילות, זה הרגע שלכם לקבל החלטות אמיצות.
לפני קצת יותר משנה ממשלת ישראל בחרה להכניס לראשונה את צה"ל לרפיח בידיעה שיש שם חטופים ושהם יהיו בסכנת חיים, במקום ללכת להסכם שעמד אז על השולחן, שיכל לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים בחיים. >>
ואתה קורא לי "אח שלי"
אז תסלח לי אם אשאל עכשיו
האם זה צו גורל
כי כשהכל כאן יגמר ברע
ארצח אותך אם אין ברירה
אציל אם רק אוכל
ואני חושב על "הביחד ננצח" (ביחד, אבל בדרך שלי, כן?) ועל פוליטיקאים שמקריבים ילדים בלי להיות שם...
תודה ללאונרד כהן וקובי מידן:
ואתם אשר בונים עוד
מזבחות לילדים
אולי תרפו מן הקורבן
��ברכם איננו קודש
ואף פעם לא עמדתם
מול אל או מול שטן
אתם שמניפים כבר
פגיונות של דם ורשע
לא הייתם כאן בכלל
כשעל ראש ההר שכבתי
ויד אבי רועדת
אל מול יופיה של המילה
בטור ב"הארץ", יואב פורת כותב:
גדלתי בירושלים בבית דתי־לאומי ובסביבה ימנית, שבה העריכו שירות צבאי משמעותי ועודדו אותי להתנדב לקרבי ולשרת במילואים. כולנו במשפחה – אבי ושלושה אחים ואחות – שירתנו שירות מלא ומשמעותי, ואבי נפצע במלחמת ששת הי��ים ובמלחמת יום כיפור. הבית שבו גדלתי היה לא רק דתי וציוני, אלא גם ליברלי, עם מסר ברור: "תהיה אדם טוב, זה מה שחשוב". בעבורי להיות אדם טוב משמעו להיות אדם ערכי, שבוחן את המציאות באופן ביקורתי, שלא מקבל דברים כמובן מאליו, אלא מטיל ספק ושואל שאלות. כך אני חי את חיי, וכך הגעתי להחלטה הקשה אך הבלתי נמנעת, לסרב לשרת במילואים.
אני בן 43, נשוי ואב לשתי ילדות, בנות שמונה ו–11. בשנה וחצי האחרונות שירתי יותר מ–130 ימי מילואים, חלק מהם בתפקידי לחימה וחלק מהם כמהנדס חילוץ בפיקוד העורף. שירות המילואים ביטא בעבורי חלק מהערכים שעליהם גדלתי — אחריות, אמינות, קדושת החיים ורעות. אני מאמין שערכים אלה הם הבסיס לקיומנו כחברה מתוקנת.
אבל בשנה וחצי האחרונות משהו נשבר. האמון שלי בהנהגת המדינה התערער באופן עמוק ביותר, וכנראה גם של רוב העם.
האם אפשר להמשיך לציית? יש רגעים בחיים שבהם אסור לעמוד מנגד. נכון, ההשפעה של אדם בודד מול המערכת היא קטנה, אבל כוחם של רבים הוא אדיר. ארגון "ארבע אמהות" הבי�� ליציאת צה"ל מלבנון והציל חיים של רבים. נולדתי ב–1982 והתגייסתי ב–2000, כלומר הגעתי לגבול לבנון אחרי הנסיגה. שם, במקום לחוות קרבות קשים עקבתי אחרי עדרי כבשים. זה היה שונה לחלוטין ממה שהיה לפני כן, לפי הסיפורים ששמעתי מאחי הבכור כאשר חזר ממוצבים בעומק לבנון.
ומה עכשיו? במשך שנה וחצי ישראל ניסתה להחזיר את החטופים באמצעות לחץ צבאי, ללא הצלחה. המספרים ברורים, והמציאות ברורה מול עינינו. כל עוד איתמר בן-גביר יכול להיכנס ולצאת מהקואליציה כאילו מדובר במשחק, כל עוד ראש הממשלה מהלל את בצלאל סמוטריץ' על כך שבזכות התקציב שמר על יציבות השלטון, במקום לקדם את טובת המדינה, זה אומר שהמדינה איבדה את דרכה.
הבחירה שלי. איני יכול להיות שותף לכך. איני יכול להמשיך לשרת ולנרמל את הערכים האלו. לכן בחרתי לסרב לשרת במילואים.
לא כי אני נגד הצבא, לא כי אני לא מאמין בחשיבות ההגנה על המדינה, אלא להיפך, כי אני סבור שדרוש צעד דרסטי שיחולל שינוי עמוק. כי אני רוצה מדינה מתוקנת ומוסרית, שמובלת על ידי הנהגה הפועלת לטובת כלל העם והמדינה, מתוך ערכים, ולא מתוך אינטרסים צרים.
המדינה לא הציבה בראש סדר העדיפויות את האזרחים והחיילים, שנמקים במנהרות בעזה, ונציגיה נוהגים באלימות ובזלזול כלפי משפחות חטופים ומשפחות שכולות. המשטרה פועלת (בשליחות השר הממונה) באלימות נגד מפגינים שכל מטרתם להביע סולידריות עם משפחות החטופים. אני כותב את זה, ובלתי נתפש בעיני שזה אמיתי. זאת התנהגות שמבטאת אובדן דרך, קלקול וריקבון עמוק.
אני מבינה שלנתניהו יש יעדים יותר חשובים מלהשיב את הבן החולה שלי, שכבר שנה וחצי כבול בשרשראות ושותה מים מהאסלה במנהרות הנאצים בעזה.
מכיוון שכך, ברור לי שבשביל להחזיר את הבן שלי - היעד שלי מרגע זה הוא העפת נתניהו מהשלטון.
לכבוד הריאיון הגרוטסקי של איש תורת הגזע עם רוני קובן - זה מה שאני חושבת על התאוריה שלו.
אני מסכימה לחלוטין עם החלוקה לישראל הראשונה ולישראל השנייה:
ישראל הראשונה היא ישראל העובדת, ישראל המתפרנסת בכבוד, ישראל הלומדת, ישראל המשכילה, ישראל הזורעת והקוצרת את הפירות.
ישראל השנייה היא ישראל המחפשת ג'ובים, ישראל המחפשת כסף קל, ישראל המתפרנסת מזיעת אפם של אחרים, ישראל הבכיינית, ישראל המשנוררת, ישראל המעשנת סיגרים ושותה שמפנייה בתנאי שמישהו אחר מממן אותם.
לכן ��שפחת בנאי היא ישראל הראשונה ואין לזה קשר למוצא שלהם ואבישי בן חיים הוא ישראל השנייה – כזה המתפרנס מהסתה, מגועל, מרוע.
לכן הורי הם ישראל הראשונה ואריה דרעי הוא ישראל השנייה.
לכן אבי טלודנו, יזהר כהן, יגאל בשן, יניב ביטון, תיקי דיין, רונית אלקבץ ורבקה זהר הם ישראל הראשונה ואילו מירי רגב, מיקי זהר ובנימין נתניהו הם ישראל השנייה.
והחלוקה הזו היא חלוקה ברורה וחדה, חלוקה בה נשמרת האבחנה לא רק בדור הראשון אלא גם בדורות שלאחריו, חלוקה הקשורה לדבר אחד ואחד בלבד – לחינוך. החינוך המביא לעבודה קשה ולהצלחה רק בזכות העבודה הקשה – והשלטון הנוכחי הוא ללא ספק השלטון של ישרא�� השנייה.
וישראל השנייה הרסה את ישראל הראשונה.
אני כתבתי את הדברים, בדגש על אני ולא אורנה בנאי שבגלל שהיא מוזכרת בו הדברים יוחסו לה בטעות, נכתב ביולי 2021