Olivia
Online
ZRnonen
@ZRnonen
Joined March 2022
196 Following
10 Followers
455 Posts
@netanyahu אז הבנו שבאיראן על כל ראש שיורד יש מאה מחליפים..
אבל ברור לנו שהסכנה האמיתית שלנו זה תורכיה . ושם אם ירד רק ראש אחד הכל יתהפך וכמובן לטובה…
ארה”ב פועלת לפי לוגיקה עקבית לחלוטין — היא פשוט מגדירה “חצר אחורית” לפי אינטרסים, לא לפי ערכים.
בדרום אמריקה, היא פעלה לפי דוקטרינת מונרו: מה שקורה בהמיספרה המערבית הוא עסק אמריקאי. שינויי משטר בצ’ילה, ברזיל, ארגנטינה, פרו — שילוב של CIA וכלכלה. הפעם טראמפ עושה זאת יותר בגלוי: קשרים כלכליים ישירים, הרחקת סין, הצעות תשתית. הכוח הרך מחליף את ההפיכות, אבל המטרה זהה. ובמזרח התיכון? הלוגיקה שונה — ואמריקה לא הצליחה להחיל שם את אותו מודל.
מדינות המפרץ הסוניות בנו עצמן על ההנחה שאמריקה היא הביטוח הסופי. נפט ודולר בתמורה להגנה. אבל הסכם הגרעין של אובמה ב-2015 שבר את האמון לראשונה, וההסכם עם איראן של 2026 אישר מה שהמפרץ חשש: אמריקה מוכנה להכשיר את המשטר האיראני כשחקן לגיטימי בתמורה לסגירת תיק הגרעין. התוצאה — מדינות המפרץ רצות בו-זמנית בכמה מסלולים: נורמליזציה עם ישראל, פיוס עם איראן, פתיחה לסין. זו לא שינוי ערכים, זו גידור סיכונים של מי שלמד שלא לסמוך על ספק יחיד.
ישראל הבינה שני דברים במקביל: האיראנים מקבלים לגיטימציה, וכלי הנשק שלהם — חמאס, חיזבאללה, החות’ים — עלולים לקבל מעמד פורמלי בהסדרים האזוריים. ובמקביל, האמריקאים דוחפים אותה להוביל את המהלך בלבנון לבד, בזמן שהם חותמים על עסקה עם נותן-החסות. זה כמו לבקש ממישהו לכבות שריפה בזמן שאתה מוכר דלק לצד השני. ואני שואל את עצמי — מה היו עושים האמריקאים אם שכניהם שלהם היו מאורגנים כפרוקסי איראני? התשובה ידועה. ראינו את זה בקובה ב-1962. אפס סובלנות.
אבל הנקודה שמטרידה אותי הכי הרבה ��יא דווקא אחרת: טראמפ מעצים את ארדואן — ולא במקרה. הלוגיקה האמריקאית היא שטורקיה יכולה לשמש מעצמה אזורית שמאזנת את איראן. הבעיה היא שארדואן אינו שומר סדר — הוא רוצה להחליף סדר. החלום העות’מאני שלו אינו מטאפורה. הוא ממש מממן, מאמן ומציב כוחות בלוב, סוריה, אזרבייג’אן, סומליה. ישראל עבורו אינה רק יעד רטורי — היא אבן בוחן לדגם הריבוני האיסלאמי שהוא מוכר לעולם.
וקטאר? מורכבת אף יותר, כי היא פועלת בשני מישורים בו-זמנית: מצד אחד — בסיס אמריקאי, גז, יחסים מערביים, תיווך דיפלומטי. מהצד השני — מימון אחים מוסלמים, אירוח חמאס, ערוץ אל-ג’זירה ככלי השפעה אידיאולוגי עולמי. זו לא סתירה עבורם — זו פוליסת ביטוח כפולה. ולאמריקאים זה נוח, כי קטאר משרתת שלושה סוגי לקוחות בו-זמנית.
מה שאני רואה הוא כשל מבני של הסדר הישן: ארה”ב אינה מסוגלת עוד לנהל את המזרח התיכון כ��חצר אחורית” כי אין לה את הרצון
ארה”ב פועלת לפי לוגיקה עקבית לחלוטין — היא פשוט מגדירה “חצר אחורית” לפי אינטרסים, לא לפי ערכים.
בדרום אמריקה, היא פעלה לפי דוקטרינת מונרו: מה שקורה בהמיספרה המערבית הוא עסק אמריקאי. שינויי משטר בצ’ילה, ברזיל, ארגנטינה, פרו — שילוב של CIA וכלכלה. הפעם טראמפ עושה זאת יותר בגלוי: קשרים כלכליים ישירים, הרחקת סין, הצעות תשתית. הכוח הרך מחליף את ההפיכות, אבל המטרה זהה. ובמזרח התיכון? הלוגיקה שונה — ואמריקה לא הצליחה להחיל שם את אותו מודל.
מדינות המפרץ הסוניות בנו עצמן על ההנחה שאמריקה היא הביטוח הסופי. נפט ודולר בתמורה להגנה. אבל הסכם הגרעין של אובמה ב-2015 שבר את האמון לראשונה, וההסכם עם איראן של 2026 אישר מה שהמפרץ חשש: אמריקה מוכנה להכשיר את המשטר האיראני כשחקן לגיטימי בתמורה לסגירת תיק הגרעין. התוצאה — מדינות המפרץ רצות בו-זמנית בכמה מסלולים: נורמליזציה עם ישראל, פיוס עם איראן, פתיחה לסין. זו לא שינוי ערכים, זו גידור סיכונים של מי שלמד שלא לסמוך על ספק יחיד.
ישראל הבינה שני דברים במקביל: האיראנים מקבלים לגיטימציה, וכלי הנשק שלהם — חמאס, חיזבאללה, החות’ים — עלולים ��קבל מעמד פורמלי בהסדרים האזוריים. ובמקביל, האמריקאים דוחפים אותה להוביל את המהלך בלבנון לבד, בזמן שהם חותמים על עסקה עם נותן-החסות. זה כמו לבקש ממישהו לכבות שריפה בזמן שאתה מוכר דלק לצד השני. ואני שואל את עצמי — מה היו עושים האמריקאים אם שכניהם שלהם היו מאורגנים כפרוקסי איראני? התשובה ידועה. ראינו את זה בקובה ב-1962. אפס סובלנות.
אבל הנקודה שמטרידה אותי הכי הרבה היא דווקא אחרת: טראמפ מעצים את ארדואן — ולא במקרה. הלוגיקה האמריקאית היא שטורקיה יכולה לשמש מעצמה אזורית שמאזנת את איראן. הבעיה היא שארדואן אינו שומר סדר — הוא רוצה להחליף סדר. החלום העות’מאני שלו אינו מ��אפורה. הוא ממש מממן, מאמן ומציב כוחות בלוב, סוריה, אזרבייג’אן, סומליה. ישראל עבורו אינה רק יעד רטורי — היא אבן בוחן לדגם הריבוני האיסלאמי שהוא מוכר לעולם.
וקטאר? מורכבת אף יותר, כי היא פועלת בשני מישורים בו-זמנית: מצד אחד — בסיס אמריקאי, גז, יחסים מערביים, תיווך דיפלומטי. מהצד השני — מימון אחים מוסלמים, אירוח חמאס, ערוץ אל-ג’זירה ככלי השפעה אידיאולוגי עולמי. זו לא סתירה עבורם — זו פוליסת ביטוח כפולה. ולאמריקאים זה נוח, כי קטאר משרתת שלושה סוגי לקוחות בו-זמנית.
מה שאני רואה הוא כשל מבני של הסדר הישן: ארה”ב אינה מסוגלת עוד לנהל את המזרח התיכון כ”חצר אחורית” כי אין לה את הרצון
ארה”ב פועלת לפי לוגיקה עקבית לחלוטין — היא פשוט מגדירה “חצר אחורית” לפי אינטרסים, לא לפי ערכים.
בדרום אמריקה, היא פעלה לפי דוקטרינת מונרו: מה שקורה בהמיספרה המערבית הוא עסק אמריקאי. שינויי משטר בצ’ילה, ברזיל, ארגנטינה, פרו — שילוב של CIA וכלכלה. הפעם טראמפ עושה זאת יותר בגלוי: קשרים כלכליים ישירים, הרחקת סין, הצעות תשתית. הכוח הרך מחליף את ההפיכות, אבל המטרה זהה. ובמזרח התיכון? הלוגיקה שונה — ואמריקה לא הצליחה להחיל שם את אותו מודל.
מדינות המפרץ הסוניות בנו עצמן על ההנחה שאמריקה היא הביטוח הסופי. נפט ודולר בתמורה להגנה. אבל הסכם הגרעין של אובמה ב-2015 שבר את האמון לראשונה, וההסכם עם איראן של 2026 אישר מה שהמפרץ חשש: אמריקה מוכנה להכשיר את המשטר האיראני כשחקן לגיטימי בתמורה לסגירת תיק הגרעין. התוצאה — מדינות המפרץ רצות בו-זמנית בכמה מסלולים: נורמליזציה עם ישראל, פיוס עם איראן, פתיחה לסין. זו לא שינוי ערכים, זו גידור סיכונים של מי שלמד שלא לסמוך על ספק יחיד.
ישראל הבינה שני דברים במקביל: האיראנים מקבלים לגיטימציה, וכלי הנשק שלהם — חמאס, חיזבאללה, החות’ים — עלולים לקבל מעמד פורמלי בהסדרים האזוריים. ובמקביל, האמריקאים דוחפים אותה להוביל את המהלך בלבנון לבד, בזמן שהם חותמים על עסקה עם נותן-החסות. זה כמו לבקש ממישהו לכבות שריפה בזמן שאתה מוכר דלק לצד השני. ואני שו��ל את עצמי — מה היו עושים האמריקאים אם שכניהם שלהם היו מאורגנים כפרוקסי איראני? התשובה ידועה. ראינו את זה בקובה ב-1962. אפס סובלנות.
אבל הנקודה שמטרידה אותי הכי הרבה היא דווקא אחרת: טראמפ מעצים את ארדואן — ולא במקרה. הלוגיקה האמריקאית היא שטורקיה יכולה לשמש מעצמה אזורית שמאזנת את איראן. הבעיה היא שארדואן אינו שומר סדר — הוא רוצה להחליף סדר. החלום העות’מאני שלו אינו מטאפורה. הוא ממש מממן, מאמן ומציב כוחות בלוב, סוריה, אזרבייג’אן, סומליה. ישראל עבורו אינה רק יעד רטורי — היא אבן בוחן לדגם הריבוני האיסלאמי שהוא מוכר לעולם.
וקטאר? מורכבת אף יותר, כי היא פועלת בשני מישורים בו-זמנית: מצד אחד — בסיס אמריקאי, גז, יחסים מערביים, תיווך דיפלומטי. מהצד השני — מימון אחים מוסלמים, אירוח חמאס, ערוץ אל-ג’זירה ככלי השפעה אידיאולוגי עולמי. זו לא סתירה עבורם — זו פוליסת ביטוח כפולה. ולאמריקאים זה נוח, כי קטאר משרתת שלושה סוגי לקוחות בו-זמנית.
מה שאני רואה הוא כשל מבני של הסדר הישן: ארה”ב אינה מסוגלת עוד לנהל את המזרח התיכון כ”חצר אחורית” כי אין לה את הרצון
ארה”ב פועלת לפי לוגיקה עקבית לחלוטין — היא פשוט מגדירה “חצר אחורית” לפי אינטרסים, לא לפי ערכים.
בדרום אמריקה, היא פעלה לפי דוקטרינת מונרו: מה שקורה בהמיספרה המערבית הוא עסק אמריקאי. שינויי משטר בצ’ילה, ברזיל, ארגנטינה, פרו — שילוב של CIA וכלכלה. הפעם טראמפ עושה זאת יותר בגלוי: קשרים כלכליים ישירים, הרחקת סין, הצעות תשתית. הכוח הרך מחליף את ההפיכות, אבל המטרה זהה. ובמזרח התיכון? הלוגיקה שונה — ואמריקה לא הצליחה להחיל שם את אותו מודל.
מדינות המפרץ הסוניות בנו עצמן על ההנחה שאמריקה היא הביטוח הסופי. נפט ודולר בתמורה להגנה. אבל הסכם הגרעין של אובמה ב-2015 שבר את האמון לראשונה, וההסכם עם איראן של 2026 אישר מה שהמפרץ חשש: אמריקה מוכנה להכשיר את המשטר האיראני כשחקן לגיטימי בתמורה לסגירת תיק הגרעין. התוצאה — מדינות המפרץ רצות בו-זמנית בכמה מסלולים: נורמליזציה עם ישראל, פיוס עם איראן, פתיחה לסין. זו לא שינוי ערכים, זו גידור סיכונים של מי שלמד שלא לסמוך על ספק יחיד.
ישראל הבינה שני דברים במקביל: האיראנים מקבלים לגיטימציה, וכלי הנשק שלהם — חמאס, חיזבאללה, החות’ים — עלולים לקבל מעמד פ��רמלי בהסדרים האזוריים. ובמקביל, האמריקאים דוחפים אותה להוביל את המהלך בלבנון לבד, בזמן שהם חותמים על עסקה עם נותן-החסות. זה כמו לבקש ממישהו לכבות שריפה בזמן שאתה מוכר דלק לצד השני. ואני שואל את עצמי — מה היו עושים האמריקאים אם שכניהם שלהם היו מאורגנים כפרוקסי איראני? התשובה ידועה. ראינו את זה בקובה ב-1962. אפס סובלנות.
אבל הנקודה שמטרידה אותי הכי הרבה היא דווקא אחרת: טראמפ מעצים את ארדואן — ולא במקרה. הלוגיקה האמריקאית היא שטורקיה יכולה לשמש מעצמה אזורית שמאזנת את איראן. הבעיה היא שארדואן אינו שומר סדר — הוא רוצה להחליף סדר. החלום העות’מאני שלו אינו מטאפורה. הוא ממש מממן, מאמן ומציב כוחות בלוב, סוריה, אזרבייג’אן, סומליה. ישראל עבורו אינה רק יעד רטורי — היא אבן בוחן לדגם הריבוני האיסלאמי שהוא מוכר לעולם.
וקטאר? מורכבת אף יותר, כי היא פועלת בשני מישורים בו-זמנית: מצד אחד — בסיס אמריקאי, גז, יחסים מערביים, תיווך דיפלומטי. מהצד השני — מימון אחים מוסלמים, אירוח חמאס, ערוץ אל-ג’זירה ככלי השפעה אידיאולוגי עולמי. זו לא סתירה עבורם — זו פוליסת ביטוח כפולה. ולאמריקאים זה נוח, כי קטאר משרתת שלושה סוגי לקוחות בו-זמנית.
מה שאני רואה הוא כשל מבני של הסדר הישן: ארה”ב אינה מסוגלת עוד לנהל את המזרח התיכון כ”חצר אחורית” כי אין לה את הרצו�� לשלם את המחיר. מדינות האזור למדו זאת ובונות קואליציות ביטוח רב-כיווניות. וישראל היא הצד היחיד שאינו יכול לאמץ אסטרטגיית גידור כזו — כי עבורה, טעות אחת אינה “הפסד השקעה”.
הגלגל מתגלגל — וישראל לא
בחרה להיות על המסלול שלו.
רונן הרצמן
זה שלחתי בשישי האחרון
ואני מעריך שעד שתטוסי כבר יהיה הסכם 😁
הופץ ב 05/06
כמה מחשבות על מה שעשוי לקרות בקרוב
אם מסתכלים על ההתפתחויות האחרונות, לא הייתי פוסל אפשרות של תקיפה באיראן. בימים הקרובים וכמה ימים בלבד.בעיניי, המטרה המרכזית שלה לא תהיה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית, אלא בעיקר לייצר תמונת ניצחון ולאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה שנראית חזקה יותר.
בתרחיש כזה, התקיפה תעניק לטראמפ הישג שניתן להציג לציבור, לפני חתימה על הסכם שאולי היה מתקשה למכור ללא מהלך מקדים. במקביל, היא עשויה לתת לישראל חלון זמן קצר לבצע מהלכים נוספים בלבנון ולסגור קצוות אחרונים בזירה הצפונית.
לכן, אני לא אתפלא אם נראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, שלאחריהם תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר שיוצג כהישג דיפלומטי משמעותי ל��ל הצדדים.
אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: בטווח הקצר כולם יוכלו להכריז על ניצחון. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא מי מרוויח ביום שאחרי. להערכתי, האיראנים כבר חושבים על השלב הבא. מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה לא בהכרח משנים את הכיוון האסטרטגי. הם מסתכלים קדימה, על תהליך השיקום, ההתארגנות מחדש והמשך בניית ההשפעה שלהם באזור.
בקיצור, ייתכן שנראה כמה ימים של עימות חריף, אחריהם הסכם שייראה מרשים בכותרות. השאלה הגדולה היא לא מי ינצח במהלך עצמו, אלא מי ייצא מחוזק יותר מהמציאות שתיווצר אחריו.
זה שלחתי בשישי האחרון
ואני מעריך שעד שתטוסי כבר יהיה הסכם 😁
הופץ ב 05/06
כמה מחשבות על מה שעשוי לקרות בקרוב
אם מסתכלים על ההתפתחויות האחרונות, לא הייתי פוסל אפשרות של תקיפה באיראן. בימים הקרובים וכמה ימים בלבד.בעיניי, המטרה המרכזית שלה לא תהיה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית, אלא בעיקר לייצר תמונת ניצחון ולאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה שנראית חזקה יותר.
בתרחיש כזה, התקיפה תעניק לטראמפ הישג שניתן להציג לציבור, לפני חתימה על הסכם שאולי היה מתקשה למכור ללא מהלך מקדים. במקביל, היא עשויה לתת לישראל חלון זמן קצר לבצע מהלכים נוספים בלבנון ולסגור קצוות אחרונים בזירה הצפונית.
לכן, אני לא אתפלא אם נראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, שלאחריהם תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר שיוצג כהישג דיפלומטי משמעותי לכל הצדדים.
אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: בטווח הקצר כולם יוכלו להכריז על ניצחון. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא מי מרוויח ביום שאחרי. להערכתי, האיראנים כבר חושבים על השלב הבא. מבחינתם, עוד ת��יפה או פחות תקיפה לא בהכרח משנים את הכיוון האסטרטגי. הם מסתכלים קדימה, על תהליך השיקום, ההתארגנות מחדש והמשך בניית ההשפעה שלהם באזור.
בקיצור, ייתכן שנראה כמה ימים של עימות חריף, אחריהם הסכם שייראה מרשים בכותרות. השאלה הגדולה היא לא מי ינצח במהלך עצמו, אלא מי ייצא מחוזק יותר מהמציאות שתיווצר אחריו.
זה שלחתי בשישי האחרון
ואני מעריך שעד שתטוסי כבר יהיה הסכם 😁
הופץ ב 05/06
כמה מחשבות על מה שעשוי לקרות בקרוב
אם מסתכל��ם על ההתפתחויות האחרונות, לא הייתי פוסל אפשרות של תקיפה באיראן. בימים הקרובים וכמה ימים בלבד.בעיניי, המטרה המרכזית שלה לא תהיה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית, אלא בעיקר לייצר תמונת ניצחון ולאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה שנראית חזקה יותר.
בתרחיש כזה, התקיפה תעניק לטראמפ הישג שניתן להציג לציבור, לפני חתימה על הסכם שאולי היה מתקשה למכור ללא מהלך מקדים. במקביל, היא עשויה לתת לישראל חלון זמן קצר לבצע מהלכים נוספים בלבנון ולסגור קצוות אחרונים בזירה הצפונית.
לכן, אני לא אתפלא אם נראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, שלאחריהם תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר שיוצג כהישג דיפלומטי משמעותי לכל הצדדים.
אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: בטווח הקצר כולם יוכלו להכריז על ניצחון. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא מי מרוויח ביום שאחרי. להערכתי, האיראנים כבר חושבים על השלב הבא. מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה לא בהכרח משנים את הכיוון האסטרטגי. הם מסתכלים קדימה, על תהליך השיקום, ההתארגנות מחדש והמשך בניית ההשפעה שלהם באזור.
בקיצור, ייתכן שנראה כמה ימים של עימות חריף, אחריהם הסכם שייראה מרשים בכותרות. השאלה הגדולה היא לא מי ינצח במהלך עצמו, אלא מי ייצא מחוזק יותר מהמציאות שתיווצר אחריו.
זה שלחתי בשישי האחרון
ואני מעריך שעד שתטוסי כבר יהיה הסכם 😁
הופץ ב 05/06
כמה מחשבות על מה שעשוי לקרות בקרוב
אם מסתכלים על ההתפתחויות האחרונות, לא הייתי פוסל אפשרות של תקיפה באיראן. בימים הקרובים וכמה ימים בלבד.בעיניי, המטרה המרכזית שלה לא תהיה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית, אלא בעיקר לייצר תמונת ניצחון ולאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה שנראית חזקה יותר.
בתרחיש כזה, התקיפה תעניק לטראמפ הישג שניתן להציג לציבור, לפני חתימה על הסכם שאולי היה מתקשה למכור ללא מהלך מקדים. במקביל, היא עשויה לתת לישראל חלון זמן קצר לבצע מהלכים נוספים בלבנון ולסגור קצוות אחרונים בזירה הצפונית.
לכן, אני לא אתפלא אם נראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, שלאחריהם תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר שיוצג כהישג דיפלומטי משמעותי לכל הצדדים.
אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: בטווח הקצר כולם י��כלו להכריז על ניצחון. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא מי מרוויח ביום שאחרי. להערכתי, האיראנים כבר חושבים על השלב הבא. מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה לא בהכרח משנים את הכיוון האסטרטגי. הם מסתכלים קדימה, על תהליך השיקום, ההתארגנות מחדש והמשך בניית ההשפעה שלהם באזור.
בקיצור, ייתכן שנראה כמה ימים של עימות חריף, אחריהם הסכם שייראה מרשים בכותרות. השאלה הגדולה היא לא מי ינצח במהלך עצמו, אלא מי ייצא מחוזק יותר מהמציאות שתיווצר אחריו.
��ה שלחתי בשישי האחרון
ואני מעריך שעד שתטוסי כבר יהיה הסכם 😁
הופץ ב 05/06
כמה מחשבות על מה שעשוי לקרות בקרוב
אם מסתכלים על ההתפתחויות האחרונות, לא הייתי פוסל אפשרות של תקיפה באיראן. בימים הקרובים וכמה ימים בלבד.בעיניי, המטרה המרכזית שלה לא תהיה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית, אלא בעיקר לייצר תמונת ניצחון ולאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה שנראית חזקה יותר.
בתרחיש כזה, התקיפה תעניק לטראמפ הישג שניתן להציג לציבור, לפני חתימה על הסכם שאולי היה מתקשה למכור ללא מהלך מקדים. במקביל, היא עשויה לתת לישראל חלון זמן קצר לבצע מהלכים נוספים בלבנון ולסגור קצוות אחרונים בזירה הצפונית.
לכן, אני לא אתפלא אם נראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, שלאחריהם תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר שיוצג כהישג דיפלומטי משמעותי לכל הצדדים.
אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: בטווח הקצר כולם יוכלו להכריז על ניצחון. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא מי מרוויח ביום שאחרי. להערכתי, האיראנים כבר חושבים על השלב הבא. מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה לא בהכרח משנים את הכיוון האסטרטגי. הם מסתכלים קדימה, על תהליך השיקום, ההתארגנות מחדש והמשך בניית ההשפעה שלהם באזור.
בקיצור, ייתכן שנראה כמה ימים של עימות חריף, אחריהם הסכם שייראה מרשים בכותרות. השאלה הגדולה היא לא מי ינצח במהלך עצמו, אלא מי ייצא מחוזק יותר מהמציאות שתיווצר אחריו.
זה שלחתי בשישי האחרון
ואני מעריך שעד שתטוסי כבר יהיה הסכם 😁
הופץ ב 05/06
כמה מחשבות על מה שעשוי לקרות בקרוב
אם מסתכלים על ההתפתחויות האחרונות, לא הייתי פוסל אפשרות של תקיפה באיראן. בימים הקרובים וכמה ימים בלבד.בעיניי, המטרה המרכזית שלה לא תהיה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית, אלא בעיקר לייצר תמונת ניצחון ולאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה שנראית חזקה יותר.
בתרחיש כזה, התקיפה תעניק לטראמפ הישג שניתן להציג לציבור, לפני חתימה על הסכם שאולי היה מתקשה למכור ללא מהלך מקדים. במקביל, היא עשויה לתת לישראל חלו�� זמן קצר לבצע מהלכים נוספים בלבנון ולסגור קצוות אחרונים בזירה הצפונית.
לכן, אני לא אתפלא אם נראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, שלאחריהם תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר שיוצג כהישג דיפלומטי משמעותי לכל הצדדים.
אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: בטווח הקצר כולם יוכלו להכריז על ניצחון. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא מי מרוויח ביום שאחרי. להערכתי, האיראנים כבר חושבים על השלב הבא. מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה לא בהכרח משנים את הכיוון האסטרטגי. הם מסתכלים קדימה, על תהליך השיקום, ההתארגנות מחדש והמשך בניית ההשפעה שלהם באזור.
בקיצור, ייתכן שנראה כמה ימים של עימות חריף, אחריהם הסכם שייראה מרשים בכותרות. השאלה הגדולה היא לא מי ינצח במהלך עצמו, אלא מי ייצא מחוזק יותר מהמציאות שתיווצר אחריו.
זה שלחתי בשישי האחרון
ואני מעריך שעד שתטוסי כבר ��היה הסכם 😁
הופץ ב 05/06
כמה מחשבות על מה שעשוי לקרות בקרוב
אם מסתכלים על ההתפתחויות האחרונות, לא הייתי פוסל אפשרות של תקיפה באיראן. בימים הקרובים וכמה ימים בלבד.בעיניי, המטרה המרכזית שלה לא תהיה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית, אלא בעיקר לייצר תמונת ניצחון ולאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה שנראית חזקה יותר.
בתרחיש כזה, התקיפה תעניק לטראמפ הישג שניתן להציג לציבור, לפני חתימה על הסכם שאולי היה מתקשה למכור ללא מהלך מקדים. במקביל, היא עשויה לתת לישראל חלון זמן קצר לבצע מהלכים נוספים בלבנון ולסגור קצוות אחרונים בזירה הצפונית.
לכן, אני לא אתפלא אם נראה ��מה ימי לחימה אינטנסיביים, שלאחריהם תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר שיוצג כהישג דיפלומטי משמעותי לכל הצדדים.
אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: בטווח הקצר כולם יוכלו להכריז על ניצחון. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא מי מרוויח ביום שאחרי. להערכתי, האיראנים כבר חושבים על השלב הבא. מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה לא בהכרח משנים את הכיוון האסטרטגי. הם מסתכלים קדימה, על תהליך השיקום, ההתארגנות מחדש והמשך בניית ההשפעה שלהם באזור.
בקיצור, ייתכן שנראה כמה ימים של עימות חריף, אחריהם הסכם שייראה מרשים בכותרות. השאלה הגדולה היא לא מי ינצח במהלך עצמו, אלא מי ייצא מחוזק יותר מהמציאות שתיווצר אחריו.
זה שלחתי בשישי האח��ון
ואני מעריך שעד שתטוסי כבר יהיה הסכם 😁
הופץ ב 05/06
כמה מחשבות על מה שעשוי לקרות בקרוב
אם מסתכלים על ההתפתחויות האחרונות, לא הייתי פוסל אפשרות של תקיפה באיראן. בימים הקרובים וכמה ימים בלבד.בעיניי, המטרה המרכזית שלה לא תהיה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית, אלא בעיקר לייצר תמונת ניצחון ולאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה שנראית חזקה יותר.
בתרחיש כזה, התקיפה תעניק לטראמפ הישג שניתן להציג לציבור, לפני חתימה על הסכם שאולי היה מתקשה למכור ללא מהלך מקדים. במקביל, היא עשויה לתת לישראל חלון זמן קצר לבצע מהלכים נוספים בלבנון ולסגור קצוות אחרונים בזירה הצפו��ית.
לכן, אני לא אתפלא אם נראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, שלאחריהם תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר שיוצג כהישג דיפלומטי משמעותי לכל הצדדים.
אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: בטווח הקצר כולם יוכלו להכריז על ניצחון. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא מי מרוויח ביום שאחרי. להערכתי, האיראנים כבר חושבים על השלב הבא. מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה לא בהכרח משנים את הכיוון האסטרטגי. הם מסתכלים קדימה, על תהליך השיקום, ההתארגנות מחדש והמשך בניית ההשפעה שלהם באזור.
בקיצור, ייתכן שנראה כמה ימים של עימות חריף, אחריהם הסכם שייראה מרשים בכותרות. השאלה הגדולה היא לא מי ינצח במהלך עצמו, אלא מי ייצא מחוזק יותר מהמציאות שתיווצר אחריו.
זה שלחתי בשישי האחרון
ואני מעריך שעד שתטוסי כבר יהיה הסכם 😁
הופץ ב 05/06
כמה מחשבות על מה שעשוי לקרות בקרוב
אם מסתכלים על ההתפת��ויות האחרונות, לא הייתי פוסל אפשרות של תקיפה באיראן. בימים הקרובים וכמה ימים בלבד.בעיניי, המטרה המרכזית שלה לא תהיה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית, אלא בעיקר לייצר תמונת ניצחון ולאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה שנראית חזקה יותר.
בתרחיש כזה, התקיפה תעניק לטראמפ הישג שניתן להציג לציבור, לפני חתימה על הסכם שאולי היה מתקשה למכור ללא מהלך מקדים. במקביל, היא עשויה לתת לישראל חלון זמן קצר לבצע מהלכים נוספים בלבנון ולסגור קצוות אחרונים בזירה הצפונית.
לכן, אני לא אתפלא אם נראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, שלאחריהם תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר שיוצג כהישג דיפלומטי משמעותי לכל הצדדים.
אבל כאן נמצא גם הפרדוקס: בטווח הקצר כולם יוכלו להכריז על ניצחון. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא מי מרוויח ביום שאחרי. להערכתי, האיראנים כבר חושבים על השלב הבא. מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה לא בהכרח משנים את הכיוון האסטרטגי. הם מסתכלים קדימה, על תהליך השיקום, ההתארגנות מחדש והמשך בניית ההשפעה שלהם באזור.
בקיצור, ייתכן שנראה כמה ימים של עימות חריף, אחריהם הסכם שייראה מרשים בכותרות. השאלה הגדולה היא לא מי ינצח במהלך עצמו, אלא מי ייצא מחוזק יותר מהמציאות שתיווצר אחריו.
@YosephHaddad https://t.co/tmyTS4hY4k
מאמר דעה מאת רונן הרצמן-אחד שיודע:
כמה ימי עימות – ואז מה?
בימים האחרונים, כשאני בוחן את ההתפתחויות באזור, אני לא פוסל כלל אפשרות של תקיפה ישראלית או אמריקאית-ישראלית משמעותית באיראן – ואולי כבר בימים הקרובים בלבד. אבל בניגוד לתמונה הדרמטית שרבים מציירים, המטרה של מהלך כזה, להערכתי, אינה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית.
המטרה היא לייצר תמונת ניצחון שתאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה נוחה יותר. זהו מהלך של "תיאטרון אסטרטגי" – חד, מוגבל בזמן ומכוון לתוצאה פוליטית.
לטראמפ, תקיפה כזו תספק הישג צבאי מוחשי שניתן להציג לעם האמריקאי לפני חתימה על הסכם גרעין או הסדר רחב יותר. הסכם שבלעדיו היה קשה מאוד "למכור" לציבור האמריקאי.
לישראל, לעומת זאת, המהלך יפתח חלון ��מן קצר – אולי של שבועות ספורים – שבו תוכל להשלים מהלכים משמעותיים בלבנון, לסגור קצוות אחרונים מול חיזבאללה ולשפר את עמדתה בזירה הצפונית. בתרחיש הזה, סביר שנראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, אולי אפילו עם פגיעות כואבות באתרי הגרעין והטילים האיראניים.
ואז, במהירות יחסית, תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר. כל הצדדים יוכלו להכריז על ניצחון: טראמפ – "שברתי את האיראנים", ישראל – "החזרנו את ההרתעה", והאיראנים – "עמדנו איתן מול התוקפנות".
וכאן טמון הפרדוקס האמיתי. בטווח הקצר – ��ולם ינצחו. בטווח הארוך – השאלה היא מי באמת ייצא מחוזק. האיראנים, מניסיוני, כבר חושבים על "היום שאחרי". מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה אינה משנה את הכיוון האסטרטגי העמוק. הם רואים את התמונה הגדולה: שיקום התשתיות, התארגנות מחדש של תוכנית הגרעין (אולי אפילו תוך ניצול ההסכם הבא), המשך בניית יכולות טילים מדויקות, והעמקת ההשפעה באזור דרך שלוחותיהם – מחיזבאללה ועד החות'ים והמיליציות בעיראק.
הם משחקים משחק ארוך. אנחנו, לעומת זאת, נוטים לעיתים קרובות להתמקד במהלך הבא, בתגובה המיידית, בתמונת הניצחון לכותרות.
המבחן האמיתי יהיה לא בימי הלחימה עצמם, אלא במה שיקרה חודש, שישה חודשים ושנה אחרי.האם ישראל תנצל את חלון ההזדמנויות כדי לשנות באופן מהותי את מאזן הכוחות מול "החזית האיראנית" – גם בלבנון, גם בסוריה וגם בזירה הפנימית? האם ארצות הברית תעמוד מאחורי ההסדר או תשוב שוב למדיניות של "ריסון" ו"הכלה"? והאם האיראנים יצליחו, כמו בעבר, להפוך כל הסדר לזמני בלבד ולהמשיך בתהליך ההתעצמות האיטי אך העיקש שלהם?
בסופו של דבר, האירועים הקרובים עשויים להיראות דרמטיים מאוד. אבל ההיסטוריה מלמדת שהמנצח האמיתי אינו זה שמצליח להכות חזק יותר ביום מסוים, אלא זה שיודע לבנות, להתמיד ולהתכונן לשלב הבא – כשהכותרות כבר נעלמו.
הימים הקרובים יספקו תמונות. השאלה הגדולה היא מי ידע להפוך אותן למציאות אסטרטגית משתנה – ולא רק לכותרת זמנית.
@YehoshuaYosi https://t.co/tmyTS4hY4k
מאמר דעה מאת רונן הרצמן-אחד שיודע:
כמה ימי עימות – ואז מה?
בימים האחרונים, כשאני בוחן את ההתפתחויות באזור, אני לא פוסל כלל אפשרות של תקיפה ישראלית או אמריקאית-ישראלית משמעותית באיראן – ואולי כבר בימים הקרובים בלבד. אבל בניגוד לתמונה הדרמטית שרבים מציירים, המטרה של מהלך כזה, להערכתי, אינה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית.
המטרה היא לייצר תמונת ניצחון שתאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה נוחה יותר. זהו מהלך של "תיאטרון אסטרטגי" – חד, מוגבל בזמן ומכוון לתוצאה פוליטית.
לטראמפ, תקיפה כזו תספק הישג צבאי מוחשי שניתן להציג לעם האמריקאי לפני חתימה על הסכם גרעין או הסדר רחב יותר. הסכם שבלעדיו היה קשה מאוד "למכור" לציבור האמריקאי.
לישראל, לעומת זאת, המהלך יפתח חלון ��מן קצר – אולי של שבועות ספורים – שבו תוכל להשלים מהלכים משמעותיים בלבנון, לסגור קצוות אחרונים מול חיזבאללה ולשפר את עמדתה בזירה הצפונית. בתרחיש הזה, סביר שנראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, אולי אפילו עם פגיעות כואבות באתרי הגרעין והטילים האיראניים.
ואז, במהירות יחסית, תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר. כל הצדדים יוכלו להכריז על ניצחון: טראמפ – "שברתי את האיראנים", ישראל – "החזרנו את ההרתעה", והאיראנים – "עמדנו איתן מול התוקפנות".
וכאן טמון הפרדוקס האמיתי. בטווח הקצר – ��ולם ינצחו. בטווח הארוך – השאלה היא מי באמת ייצא מחוזק. האיראנים, מניסיוני, כבר חושבים על "היום שאחרי". מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה אינה משנה את הכיוון האסטרטגי העמוק. הם רואים את התמונה הגדולה: שיקום התשתיות, התארגנות מחדש של תוכנית הגרעין (אולי אפילו תוך ניצול ההסכם הבא), המשך בניית יכולות טילים מדויקות, והעמקת ההשפעה באזור דרך שלוחותיהם – מחיזבאללה ועד החות'ים והמיליציות בעיראק.
הם משחקים משחק ארוך. אנחנו, לעומת זאת, נוטים לעיתים קרובות להתמקד במהלך הבא, בתגובה המיידית, בתמונת הניצחון לכותרות.
המבחן האמיתי יהיה לא בימי הלחימה עצמם, אלא במה שיקרה חודש, שישה חודשים ושנה אחרי.האם ישראל תנצל את חלון ההזדמנויות כדי לשנות באופן מהותי את מאזן הכוחות מול "החזית האיראנית" – גם בלבנון, גם בסוריה וגם בזירה הפנימית? האם ארצות הברית תעמוד מאחורי ההסדר או תשוב שוב למדיניות של "ריסון" ו"הכלה"? והאם האיראנים יצליחו, כמו בעבר, להפוך כל הסדר לזמני בלבד ולהמשיך בתהליך ההתעצמות האיטי אך העיקש שלהם?
בסופו של דבר, האירועים הקרובים עשויים להיראות דרמטיים מאוד. אבל ההיסטוריה מלמדת שהמנצח האמיתי אינו זה שמצליח להכות חזק יותר ביום מסוים, אלא זה שיודע לבנות, להתמיד ולהתכונן לשלב הבא – כשהכותרות כבר נעלמו.
הימים הקרובים יספקו תמונות. השאלה הגדולה היא מי ידע להפוך אותן למציאות אסטרטגית משתנה – ולא רק לכותרת זמנית.
@netanyahu https://t.co/tmyTS4hY4k
מאמר דעה מאת רונן הרצמן-אחד שיודע:
כמה ימי עימות – ואז מה?
בימים האחרונים, כשאני בוחן את ההתפתחויות באזור, אני לא פוסל כלל אפשרות של תקיפה ישראלית או אמריקאית-ישראלית משמעותית באיראן – ואולי כבר בימים הקרובים בלבד. אבל בניגוד לתמונה הדרמטית שרבים מציירים, המטרה של מהלך כזה, להערכתי, אינה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית.
המטרה היא לייצר תמונת ניצחון שתאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה נוחה יותר. זהו מהלך של "תיאטרון אסטרטגי" – חד, מוגבל בזמן ומכוון לתוצאה פוליטית.
לטראמפ, תקיפה כזו תספק הישג צבאי מוחשי שניתן להציג לעם האמריקאי לפני חתימה על הסכם גרעין או הסדר רחב יותר. הסכם שבלעדיו היה קשה מאוד "למכור" לציבור האמריקאי.
לישראל, לעומת זאת, המהלך יפתח חלון ��מן קצר – אולי של שבועות ספורים – שבו תוכל להשלים מהלכים משמעותיים בלבנון, לסגור קצוות אחרונים מול חיזבאללה ולשפר את עמדתה בזירה הצפונית. בתרחיש הזה, סביר שנראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, אולי אפילו עם פגיעות כואבות באתרי הגרעין והטילים האיראניים.
ואז, במהירות יחסית, תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר. כל הצדדים יוכלו להכריז על ניצחון: טראמפ – "שברתי את האיראנים", ישראל – "החזרנו את ההרתעה", והאיראנים – "עמדנו איתן מול התוקפנות".
וכאן טמון הפרדוקס האמיתי. בטווח הקצר – ��ולם ינצחו. בטווח הארוך – השאלה היא מי באמת ייצא מחוזק. האיראנים, מניסיוני, כבר חושבים על "היום שאחרי". מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה אינה משנה את הכיוון האסטרטגי העמוק. הם רואים את התמונה הגדולה: שיקום התשתיות, התארגנות מחדש של תוכנית הגרעין (אולי אפילו תוך ניצול ההסכם הבא), המשך בניית יכולות טילים מדויקות, והעמקת ההשפעה באזור דרך שלוחותיהם – מחיזבאללה ועד החות'ים והמיליציות בעיראק.
הם משחקים משחק ארוך. אנחנו, לעומת זאת, נוטים לעיתים קרובות להתמקד במהלך הבא, בתגובה המיידית, בתמונת הניצחון לכותרות.
המבחן האמיתי יהיה לא בימי הלחימה עצמם, אלא במה שיקרה חודש, שישה חודשים ושנה אחרי.האם ישראל תנצל את חלון ההזדמנויות כדי לשנות באופן מהותי את מאזן הכוחות מול "החזית האיראנית" – גם בלבנון, גם בסוריה וגם בזירה הפנימית? האם ארצות הברית תעמוד מאחורי ההסדר או תשוב שוב למדיניות של "ריסון" ו"הכלה"? והאם האיראנים יצליחו, כמו בעבר, להפוך כל הסדר לזמני בלבד ולהמשיך בתהליך ההתעצמות האיטי אך העיקש שלהם?
בסופו של דבר, האירועים הקרובים עשויים להיראות דרמטיים מאוד. אבל ההיסטוריה מלמדת שהמנצח האמיתי אינו זה שמצליח להכות חזק יותר ביום מסוים, אלא זה שיודע לבנות, להתמיד ולהתכונן לשלב הבא – כשהכותרות כבר נעלמו.
הימים הקרובים יספקו תמונות. השאלה הגדולה היא מי ידע להפוך אותן למציאות אסטרטגית משתנה – ולא רק לכותרת זמנית.
@naftalibennett https://t.co/tmyTS4hY4k
מאמר דעה מאת רונן הרצמן-אחד שיודע:
כמה ימי עימות – ואז מה?
בימים האחרונים, כשאני בוחן את ההתפתחויות באזור, אני לא פוסל כלל אפשרות של תקיפה ישראלית או אמריקאית-ישראלית משמעותית באיראן – ואולי כבר בימים הקרובים בלבד. אבל בניגוד לתמונה הדרמטית שרבים מציירים, המטרה של מהלך כזה, להערכתי, אינה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית.
המטרה היא לייצר תמונת ניצחון שתאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה נוחה יותר. זהו מהלך של "תיאטרון אסטרטגי" – חד, מוגבל בזמן ומכוון לתוצאה פוליטית.
לטראמפ, תקיפה כזו תספק הישג צבאי מוחשי שניתן להציג לעם האמריקאי לפני חתימה על הסכם גרעין או הסדר רחב יותר. הסכם שבלעדיו היה קשה מאוד "למכור" לציבור האמריקאי.
לישראל, לעומת זאת, המהלך יפתח חלון ��מן קצר – אולי של שבועות ספורים – שבו תוכל להשלים מהלכים משמעותיים בלבנון, לסגור קצוות אחרונים מול חיזבאללה ולשפר את עמדתה בזירה הצפונית. בתרחיש הזה, סביר שנראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, אולי אפילו עם פגיעות כואבות באתרי הגרעין והטילים האיראניים.
ואז, במהירות יחסית, תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר. כל הצדדים יוכלו להכריז על ניצחון: טראמפ – "שברתי את האיראנים", ישראל – "החזרנו את ההרתעה", והאיראנים – "עמדנו איתן מול התוקפנות".
וכאן טמון הפרדוקס האמיתי. בטווח הקצר – ��ולם ינצחו. בטווח הארוך – השאלה היא מי באמת ייצא מחוזק. האיראנים, מניסיוני, כבר חושבים על "היום שאחרי". מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה אינה משנה את הכיוון האסטרטגי העמוק. הם רואים את התמונה הגדולה: שיקום התשתיות, התארגנות מחדש של תוכנית הגרעין (אולי אפילו תוך ניצול ההסכם הבא), המשך בניית יכולות טילים מדויקות, והעמקת ההשפעה באזור דרך שלוחותיהם – מחיזבאללה ועד החות'ים והמיליציות בעיראק.
הם משחקים משחק ארוך. אנחנו, לעומת זאת, נוטים לעיתים קרובות להתמקד במהלך הבא, בתגובה המיידית, בתמונת הניצחון לכותרות.
המבחן האמיתי יהיה לא בימי הלחימה עצמם, אלא במה שיקרה חודש, שישה חודשים ושנה אחרי.האם ישראל תנצל את חלון ההזדמנויות כדי לשנות באופן מהותי את מאזן הכוחות מול "החזית האיראנית" – גם בלבנון, גם בסוריה וגם בזירה הפנימית? האם ארצות הברית תעמוד מאחורי ההסדר או תשוב שוב למדיניות של "ריסון" ו"הכלה"? והאם האיראנים יצליחו, כמו בעבר, להפוך כל הסדר לזמני בלבד ולהמשיך בתהליך ההתעצמות האיטי אך העיקש שלהם?
בסופו של דבר, האירועים הקרובים עשויים להיראות דרמטיים מאוד. אבל ההיסטוריה מלמדת שהמנצח האמיתי אינו זה שמצליח להכות חזק יותר ביום מסוים, אלא זה שיודע לבנות, להתמיד ולהתכונן לשלב הבא – כשהכותרות כבר נעלמו.
הימים הקרובים יספקו תמונות. השאלה הגדולה היא מי ידע להפוך אותן למציאות אסטרטגית משתנה – ולא רק לכותרת זמנית.
@gantzbe https://t.co/tmyTS4hY4k
מאמר דעה מאת רונן הרצמן-אחד שיודע:
כמה ימי עימות – ואז מה?
בימים האחרונים, כשאני בוחן את ההתפתחויות באזור, אני לא פוסל כלל אפשרות של תקיפה ישראלית או אמריקאית-ישראלית משמעותית באיראן – ואולי כבר בימים הקרובים בלבד. אבל בניגוד לתמונה הדרמטית שרבים מציירים, המטרה של מהלך כזה, להערכתי, אינה לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית.
המטרה היא לייצר תמונת ניצחון שתאפשר לכל הצדדים להגיע להסכם מעמדה נוחה יותר. זהו מהלך של "תיאטרון אסטרטגי" – חד, מוגבל בזמן ומכוון לתוצאה פוליטית.
לטראמפ, תקיפה כזו תספק הישג צבאי מוחשי שניתן להציג לעם האמריקאי לפני חתימה על הסכם גרעין או הסדר רחב יותר. הסכם שבלעדיו היה קשה מאוד "למכור" לציבור האמריקאי.
לישראל, לעומת זאת, המהלך יפתח חלון ��מן קצר – אולי של שבועות ספורים – שבו תוכל להשלים מהלכים משמעותיים בלבנון, לסגור קצוות אחרונים מול חיזבאללה ולשפר את עמדתה בזירה הצפונית. בתרחיש הזה, סביר שנראה כמה ימי לחימה אינטנסיביים, אולי אפילו עם פגיעות כואבות באתרי הגרעין והטילים האיראניים.
ואז, במהירות יחסית, תגיע הפסקת אש או הסכם רחב יותר. כל הצדדים יוכלו להכריז על ניצחון: טראמפ – "שברתי את האיראנים", ישראל – "החזרנו את ההרתעה", והאיראנים – "עמדנו איתן מול התוקפנות".
וכאן טמון הפרדוקס האמיתי. בטווח הקצר – ��ולם ינצחו. בטווח הארוך – השאלה היא מי באמת ייצא מחוזק. האיראנים, מניסיוני, כבר חושבים על "היום שאחרי". מבחינתם, עוד תקיפה או פחות תקיפה אינה משנה את הכיוון האסטרטגי העמוק. הם רואים את התמונה הגדולה: שיקום התשתיות, התארגנות מחדש של תוכנית הגרעין (אולי אפילו תוך ניצול ההסכם הבא), המשך בניית יכולות טילים מדויקות, והעמקת ההשפעה באזור דרך שלוחותיהם – מחיזבאללה ועד החות'ים והמיליציות בעיראק.
הם משחקים משחק ארוך. אנחנו, לעומת זאת, נוטים לעיתים קרובות להתמקד במהלך הבא, בתגובה המיידית, בתמונת הניצחון לכותרות.
המבחן האמיתי יהיה לא בימי הלחימה עצמם, אלא במה שיקרה חודש, שישה חודשים ושנה אחרי.האם ישראל תנצל את חלון ההזדמנויות כדי לשנות באופן מהותי את מאזן הכוחות מול "החזית האיראנית" – גם בלבנון, גם בסוריה וגם בזירה הפנימית? האם ארצות הברית תעמוד מאחורי ההסדר או תשוב שוב למדיניות של "ריסון" ו"הכלה"? והאם האיראנים יצליחו, כמו בעבר, להפוך כל הסדר לזמני בלבד ולהמשיך בתהליך ההתעצמות האיטי אך העיקש שלהם?
בסופו של דבר, האירועים הקרובים עשויים להיראות דרמטיים מאוד. אבל ההיסטוריה מלמדת שהמנצח האמיתי אינו זה שמצליח להכות חזק יותר ביום מסוים, אלא זה שיודע לבנות, להתמיד ולהתכונן לשלב הבא – כשהכותרות כבר נעלמו.
הימים הקרובים יספקו תמונות. השאלה הגדולה היא מי ידע להפוך אותן למציאות אסטרטגית משתנה – ולא רק לכותרת זמנית.
Last Seen Users on Sotwe
Most Popular Users
Elon Musk
@elonmusk
241M followers
Barack Obama
@barackobama
119.2M followers
Cristiano Ronaldo
@cristiano
112.1M followers
Donald J. Trump
@realdonaldtrump
111.8M followers
Narendra Modi
@narendramodi
107.1M followers
Rihanna
@rihanna
98M followers
NASA
@nasa
92.2M followers
Justin Bieber
@justinbieber
91.2M followers
KATY PERRY
@katyperry
88.5M followers
Taylor Swift
@taylorswift13
82.4M followers
Lady Gaga
@ladygaga
73.9M followers
Virat Kohli
@imvkohli
71.2M followers
Kim Kardashian
@kimkardashian
70.2M followers
YouTube
@youtube
68.7M followers
Bill Gates
@billgates
64.3M followers
Neymar Jr
@neymarjr
64M followers
The Ellen Show
@theellenshow
62.4M followers
CNN
@cnn
61.8M followers
Selena Gomez
@selenagomez
61.6M followers
X
@x
60.8M followers