אתמול בערב הלכנו למסיבה של הקהילה הגאה בירושלים.
בעודנו הולכים ברחוב, במרכז העיר, ראיתי צעיר עטוף בדגל גאווה הולך לו.
חשבתי לעצמי, איזה ביצים יש לבנאדם הזה ללכת במרכז העיר עם דגל גאווה ככה רק שהוא לא יחטוף דקירה.
אחר כך חשבתי לעצמי שזה הזוי שככה אני מרגיש, למה שזה יהיה מסוכן ללכת ברחוב ראשי בעיר הבירה שלנו עם דגל גאווה.
לא עברה דקה, ורכב עם ערסים, עוצר לידו ברמזור, ערס פותח את הדלת וצועק לו ״יא הומו, יא מ**** בת***״ ועוד שלל איחולים.
חברים שלו הערסים כמובן צוחקים, הצעיר עטוף בדגל הגאווה מתעלם.
אני לא מופתע, איששו לי את החששות.
המשכתי בשלי, חושב לעצמי שלפחות לא נתנו לו מכות.
עצוב מאוד, אך לא מפתיע.
כשתרבות של ערסים מנהלת את המדינה, כשאלימות מנורמלת, ויוצאת משליטה, כשיו״ר ועדת חינוך פורץ עם מסור חשמלי לבית ספר.
זה בכלל לא מפתיע שזה הגיע גם לקהילה הגאה ולהומופוביה.
רק לפני שבוע ברוטשילד בתל אביב, זרקו אבנים על הומו וחברים שלו רק כי עברו שם.
הערסים, תרבות נרמול האלימות, והתחושה שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה כי אין משטרה ואין משילות, כבר מתפוצצת לנו בפרצוף.
מה שמתחיל בערסים שמפוצצים במכות נהג אוטובוס ערבי, ממשיך בערסים שמטרידים שמאלנים, בערסים שמאיימים על להט״בים, בפוגרום על בית של שופט ונגמר ברצח של ימנו זלקה רק כי העיר להם לא לרסס ספריי שלג ולהפריע לאנשים.
כולנו מרגישים את זה כבר היום, את הפחד והחשש להעיר, התחושה של למה אני צריך להכנס לזה ולהסתכן.
החברה שלנו במצב רע.
הנוער שלנו נודר ודוקר.
כדאי שנתחיל לפעול בנושא, ויפה שעה אחת קודם.
בערוץ 14 התקשרו למנואלה דבירי שבנה יהונתן נהרג במוצב כרכום ב1998 והאשימו אותה שבגללה יצאנו מהבופור לפני 20 שנה. איו תחתית שהערוץ הזה לא יגיעו אליו.
לפחות ענתה לו כראוי לו "מי אתה בכלל"