הרבה פעמים אני כותב כי משהו הצית אותי ורציתי להתייחס אליו ואז אני כותב פוסט ארוך שנוגע בו מאוד בעקיפין ומי שלא יודע מה היה הטריגר לא יוכל לנחש.
זה לא מקרה כזה, הפוסט הזה נכתב בעקבות פוסט שנכתב בעקבות טריגר.
אני מספר די הרבה על איך ראיתי את אופנהיימר ביחד עם אבא שלי (לא רעיון מומלץ, אבל זה לא הסיפור כרגע) ואיך בסוף הוא אמר "המסקנה של הסרט היא שאיינשטיין הכי חכם".
ולפעמים זה גם הפוך. למשל במקרה דנן, מקס מלכיאל כתב פוסט פוליטי מאוד וסיים אותו בנוסח "אחלה כתב יתדות, טופ המצאות". אני יכול לפעמים לקחת אירוע סופר מורכב ואקטואלי ואז להתייחס לנקודה סופר אזוטרית ולא חשובה (גנטיקה? חינוך? אני לא יודע, אבל מסתבר שלא רק אבא שלי כזה).
לפני כמה שנים למדתי גמרא בחברותא עם כומר.
זו היתה חוויה מעניינת, פערי שפה, פערי תרבות, פערי היכרות. מה גם שללמוד באופן קבוע בשיחת טלפון עם מישהו שמעולם לא פגשת זה גם מורכב.
ואולי דווקא משום כך - חלק מחוויות הלימוד זכורות לי היטב.
כאן מגיע השלב שבו יש לי תובנה מפוצצת למה זה ככה, אבל זה העניין - אין לי. זה תופעה מעניינת, לפעמים משעשעת, וממש אין לי מושג למה זה ככה. למה לפעמים דווקא הרקע התרבותי שתופס אותי הוא משהו שלמדתי בגיל מאוחר למעט זמן, ולא תנ"ך שלמדתי כמה וכמה פעמים את כולו מגיל צעיר מאוד.
פאן פאקט 8#
בממצאים ארכיאולוגיים מתחילת המהפכה החקלאית רואים הרבה יותר גידולי שעורה מאשר גידולי חיטה.
ארכיאולוגים חושבים שהסיבה לכך היא שבעוד חיטה טובה ללחם, שעורה יותר טובה לבירה, והם רצו להכין בירה.
והכי יפה זה שיא המגילה - צריך לגאול את רות. מגיע *הגואל* שלא יגאל, *פלוני אלמוני* שלא נתן שם.
ברגע השיא של המגילה מגיע מי שקוראים לו בציניות "הגואל" כיוון שהוא לא גאל, ולא נותנים לו שם כי הוא לא נתן שם.
לדעתי זה פשוט יפה.
מגילת רות לוקחת את זה צעד משמעותי קדימה - אלימלך? ויתר על המלוכה; מחלון וכיליון? חלו וכלו (מתו); ערפה? הפנתה עורף; נעמי? אין לה נעם, "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא".