שופריקו, לא עיתונאי. אאמל"ק לכם:
449 מתקפות והשתלחויות.
58.6 אחוזים הופנו כנגד גורמים ממערכת המשפט ואכיפת החוק;
16.9 אחוזים - המוחים והמפגינים כנגד הממשלה;
11.1 אחוזים - נציגי התקשורת.
רק 2 אחוזים מהביקורות שנאספו כוונו לעבר ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
אחלה @AvivHurvitz
בבוקר ה-7 באוקטובר יוצאים מהבית שלושה אלופים בצה״ל, הם לא מתואמים ביניהם. הם לוקחים את הרכב הפרטי שלהם ופשוט נוסעים לחזית להילחם: ישראל זיו, נועם תיבון ויאיר גולן.
לפני שנה וחצי אנחנו מזהים ביאללה תקווה איך נרקמת לה תיאוריית קונספירציה מתועבת, מתפשטת בשדה קוצים. היא מתחילה ברשתות, בתחתית שקית הזבל של מכונת הרעל, אבל היא מגיעה גם לערוץ 14 ולכנסת!
אנחנו מחליטים לאסוף את כל העדויות לסרט אחד, בידיעה שהוא ישמש אותנו לאורך זמן. סיפור הגבורה של שלושה גנרלים בדימוס, שיצאו לחרף את נפשם בלי למצמץ בכלל, שהצילו חיים.
גם בתרחישים הכי מוטרפים שלנו לא תיארנו לעצמנו שהתיאוריים העלובה והמכוערת הזאת תופץ גם על ידי אשת ראש הממשלה. תראו את הסרט, כל הרעל הקונספירטיבי נמצא שם, תוכלו לזהות את המקורות.
שבע דקות של גבורה. קחו את הזמן, קבלו קצת השראה. אחר כך שתפו כמובן, כי את האמת אי אפשר למחוק…
תעצרו את הכל.
תקראו את זה לאט, מילה במילה, כי זה לא עוד פוסט חולף או מאמר דעה שגרתי.
זה הפרוטוקול המדויק, החתום והנוקב ביותר של ארבע השנים הללו. מסמך שיום אחד, כשהאבק ישקע והעשן יתפזר מעל עיי החורבות המוסריים שהם הותירו כאן, עוד ילמדו בבתי ספר לאזרחות כדי להבין איך נראתה קריסה מערכתית יזומה, ואיך, כנגד כל הסיכויים, הציבור השפוי סירב להיכנע לה.
זה הסיפור של מלחמת התשה פסיכולוגית מתוכננת ושיטתית נגד החושים שלנו. הצפה יומיומית של טירוף, שחיתות, גנבת דעת, ציניות חסרת גבולות וזילות מוחלטת של חיי אדם, שנועדו כולן להביא אותנו למצב תודעתי אחד בלבד - אפיסת כוחות נפשית.
הם רצו להרדים את המצפן המוסרי, לנרמל את הריקבון, לגרום לנו להביט בבלתי נתפס ולמשוך בכתפיים בייאוש, לקבל את העיוות כטבע שני ולומר ״ככה זה״. הם בנו על כך שמשאב הזעזוע שלנו יתכלה עד תום.
הם האמינו שהזמן יעשה את שלו. נתן אשל פלט בראיון ל״זמן ישראל״: ״עד הבחירות ישכחו מה-7 באוקטובר״. תזכרו את המשפט הזה. זו הנחת היסוד שעליה עובדת מכונת השלטון: שהציבור הישראלי הוא עדר מותש, נטול זיכרון, חסר עמוד שדרה, שאפשר להלעיט בספינים, לשחד בכותרות ריקות, ולהרדים עד לקלפי.
בואו נזכור. ב-12 באוקטובר 2023, כשהדרום עוד העלה עשן, ומאות נרצחים טרם זוהו, יועצי ראש הממשלה הקרובים ביותר, אלי פלדשטיין וטופז לוק, מחליפים הודעות וואטסאפ: ״נשב בוילה אצל חבר שלי. על הבריכה. אני עם האוכל בדרך לשם״. בזמן שאנשים לבשו מדים והתגייסו למילואים, המקורבים ישבו על שפת הבריכה עם מגשי אוכל. עבורם האסון היה רק עוד אירוע שצריך ״לערבב״.
ואז, באפריל 2025, מול המצלמות, נתניהו מונה את הנתונים ומתייחס לחטופים שבמנהרות: ״יש עד 24 בחיים״. ושרה מפטירה בלחש: ״פחות״. מילה אחת. ״פחות״. ברישול מקפיא. כמו ספירת מלאי בסוף יום עבודה במכולת. מחיקה יבשה של עוד אדם, עוד ילד, עוד עולם ומלואו שנשכח בשבי.
אין היסטוריה, אין ביוגרפיה, אין אמת. הכל זיוף.
יום אחד הוא ״ראש הממשלה הכי מזרחי שהיה כאן״, ולמחרת ״נציג חבר העמים בליכוד״. אין לו זהות מעבר למה שהסקרים של יום שלישי מראים.
אבל אנחנו כאן. אנחנו מסרבים לנרמל.
הניצחון שלנו הוא שאנחנו עדיין מצליחים להזדעזע. הזעזוע הזה הוא מערכת החיסון שלנו. הוא ההוכחה המוחצת לכך שמכונת הרעל נכשלה בניסיון לכבות לנו את הרגש ואת התודעה.
ב-27 באוקטובר נגיע לקלפי. מאחורי הפרגוד הכחול, כל השקרים יעמדו מול פסק הדין של הציבור. נתניהו ואנשיו הימרו על כך שנשתגע, נתעייף ונלך לעזאזל.
ב-27 באוקטובר נוכיח להם שהזיכרון שלנו חי, המצפן שלנו יציב כברזל, והחשבון ההיסטורי נפרע במלואו. אצבע יציבה, פתק אחד, ותחושה קטנה של חמצן בנשימה הראשונה מחוץ לקלפי.
@RonelAdani אתה כל כך לא בכיוון בן אדם, זה בהומור ובחיבה, הוא היחיד שמשתף אותה בשידור ומנסה לדחוף אותה להתגבר על הביישנות והפחד מהגמגום, תאמין לי אני מאזין קבוע
צביקה גרינגליק, בן הציונות הדתית, ששכל את בנו שאולי ז"ל בעזה, כותב:
"על ההבדל בין שרה וביבי נתניהו לשרון והרצי הלוי.
בזמן המלחמה עברה שרון, אשתו של הרצי, אצל כל משפחה שכולה. כשבעלה היה עסוק במלחמה היא עברה בין המשפחות. כשהרצי השתחרר הוא עבר אצל כל המשפחות השכולות. ולפי מה ששמעתי היו גם פגישות לא נעימות בכלל.
הזמנתי את הרצי להופעה שלנו. הופעה של משפחה שכולה, לא עדן בן זקן. אנחנו המשפחה. והוא הגיב לי כך: "צביקה שלום, עדיין לא מרגיש בנוח עם אירועים פומביים, מאוד הייתי רוצה לבוא. יום אחד זה יקרה. דרישת שלום"
את משפחת נתניהו לא ראינו בשבעה ולא במהלך השלוש שנים האחרונות. לא שזה חסר לנו. אבל יש להם זמן ותעוזה ללכת להופעות, לאכול פלאפל ולטייל בקניון.
אני משאיר לכם את המסקנות"
שלוש שנים הייתי עיתונאי בשנות ה-20 שלי, כתבתי וערכתי בעיתון ״תל אביב״. כתבות המגזין שלי פורסמו אז בימי שישי בכל המקומונים של ידיעות אחרונות ברחבי הארץ (בתחילת שנות ה-2000 זאת הייתה עדיין תפוצה משוגעת, ימים אחרים).
בשלוש השנים האלה ראיינתי פוליטיקאים, שרים, אנשי צבא, סופרים, מלא תרבות ומוזיקה, חיי לילה, מכל הבא ליד. הכתיבה הייתה ההנאה הכי גדולה שלי בתקופה ההיא שלפני ההייטק. מאות ראיונות, חלקם הגדול עונג אמיתי, חלק קטן עשיתי ״כי צריך״, עד שמיציתי את האירוע…
רק פעם אחת בשלוש השנים האלה קיבלתי משימה ולא ביצעתי אותה. זה היה ראיון שנשלחתי לעשות עם אלוף בצה״ל, נדמה לי מפקד זרוע היבשה או משהו, סגירה של העיתון עם דובר צה״ל לקראת החגים במסגרת יחסי הקח ותן שעוד לא לגמרי הבנתי בצעירותי.
אקיצר, יצאתי לקריה עם טייפ קטן שהקליטו בו פעם שיחות, ישבתי בחדר עם האלוף הנכבד שעה וחצי בערך, סבלתי מכל רגע ומיד כשיצאתי משם התקשרתי לעורך העיתון.
שמע, אמרתי לו, לא מסוגל להביא לדפוס שום דבר ממה שקרה פה עכשיו, בחיים שלי לא דיברתי עם אדם אפור כל כך, שאין לו שום דבר להגיד, הכל היה מביך, שבלוני, סליחה שאני אומר את זה אבל על גבול המטומטם. לא יכול לחתום את השם שלי על 5 עמודים של השיחה הזאת. לא יכול להאמין בכלל שהאיש אלוף בצה״ל, עילגות ושבלוניות כזאת לא יכולה לקבל מכונות דפוס.
התבקשתי להוציא מזה משהו בכל זאת, אז נסעתי חזרה לעיתון, ישבתי עם העורך על קפה, שמתי פליי על הטייפ, אחרי חמש דקות בערך הוא כיבה אותו בצחוק ואמר, אני ממש זוכר את זה, שזה כאב לו באוזן.
עשינו כמה טלפונים בתוך צה״ל, מקורות וכו׳, וידאנו שאכן יש פה משהו לא שגרתי. לא אפרט מה שמענו, אבל זה סגר את הפינה.
באותו ערב התקשרנו לדובר צה״ל והתנצלנו. לא ראוי למאכל אדם, אמרנו. בצד השני קצת צעקות, קצת נסיון לשכנע, בסוף נרשמה הסכמה ובאוף דה רקורד גם הבנה.
שלוש שנים הייתי עיתונאי, כתבתי גם דברים שממש לא הייתי גאה בהם, לא מעט, אבל זאת הפעם היחידה שדבר כזה קרה לי, ברמה שנצרבת לך בזיכרון.
מאז אני עוקב מרחוק בהשתאות אחרי הקידומים המטאורים של האיש, תמיד נדהם מחדש. קוראים לו יפתח רון טל. מהרגע שהשתחרר הוא מקבל מינוי פוליטי אחרי מינוי פוליטי. הוא היה יו״ר הדירקטוריון של חברת נמלי ישראל, אחר כך התנחל כעשור בראשות דירקטוריון חברת החשמל, משם עבר לכמה שנים קצרות במגזר הפרטי.
מקורב לליכוד, לנתניהו, לכח כסף כבוד. שותה בקשית את מנעמי השלטון כבר כמעט 20 שנה. לא זוכר שפגשתי אדם כל כך לא מרשים ברמה שנפערת לך הלסת מהפער בין התפקידים שהשיג למה שהעיניים ראו.
זהו. זה הסיפור. בשנה האחרונה יפתח רון טל הוא יו״ר רשות שדות התעופה.
75 ימים לקלפי. זה מה שנשאר. בואו נדבר רגע על הטריק. פשוט נשים הכל על השולחן.
כולם שמים לב מה קורה פה? בקמפיין הבחירות של נתניהו ואוריך מהרגע הראשון לחצו על כפתור מחק קולקטיבי. ארבע השנים האחרונות נמחקו מההארד-דיסק.
שבעה באוקטובר? לא קרה מעולם.
עסקים שקורסים, חובות שחונקים את הגרון, 200 ימי מילואים בשנה כשבבית הכל מתפרק? אל תהיו כבדים, עזבו אתכם מזה עכשיו.
במקום כל זה, שלפו לנו מהמגירה את הצעצוע הישן והטוב שעובד תמיד: גדי איזנקוט הוא שמאלני קיצוני, יאיר גולן הולך להיות שר הביטחון, ומנסור עבאס יושב במטבחון וחותך את ירושלים לחתיכות עם סכין פלסטיק.
זה מבריק. באמת, שאפו. זו אומנות קמפיינרית משובחת. קוראים לזה: אל תסתכלו על מה שקרה לכם בחיים, תסתכלו על מה שאנחנו אומרים לכם לפחד ממנו.
אבל בואו נפרק את זה רגע, רק כדי להבין את המכונה. מאחורי המפעל הזה יושבת תעשייה שלמה, משומנת היטב.
ביביזם של 2026 הוא מזמן לא אידאולוגיה. הוא פשוט חברת כוח אדם. הוא פאנלים, הוא צייצנים בתשלום, משרות דירקטורים, יועצים, הפקות סרטונים וכרטיסים מחלקה ראשונה לפלורידה.
יש גדוד שלם של אנשים שזו הפרנסה היחידה שלהם. אם נתניהו הולך, הם לא סתם מפסידים בבחירות. הם פשוט צריכים לקום בבוקר, ללכת ולחפש עבודה אמיתית, בעולם האמיתי, כמו כולנו.
כשמגיש בטלוויזיה צורח עליך מאולפן ממוזג על 18 מעלות שאתה חייב ״להילחם על הבית״, הוא לא באמת נלחם על הבית שלך. הוא נלחם על הפלזמה שלו. וכשיאיר נתניהו מעביר מלחמה שלמה בקומפלקס יוקרה במיאמי, מוקף מאבטחים על חשבונך, ומצייץ לך משם באצבעות נקיות על ״נחישות״ ו״הקרבה״, הוא לא צריך לחשוב איפה הילד שלך יישן הלילה בלבנון. החרדה הכי גדולה שלו היא שהוויי-פיי ליד הבריכה יתנתק לו בדיוק באמצע הציוץ שמסביר לך למה אתה בוגד.
ומה איתך? מה איתך, רוזה שאוכלת אבק באופקים ומנקה משרדים של אנשים שמרוויחים פי חמש ממנה?
מה איתך, קובי מאשקלון, שעושה מילואים מחזור שלישי ברצף ורואה איך העסק שלו כבר לא יקום לתחייה?
מה אתם מקבלים מהעסקה הזאת?
דבר אחד: את האצבע בעין של השמאלנים.
זה הפרס האמיתי שלכם. ראיתם איך הכנסנו להם? תראו את תל אביב בוכה עכשיו. איזה יופי, ממש ניצחון מזהיר.
רק שהעסקה עובדת ככה: אתם מקבלים את ה״דווקא״, והם מקבלים את התקציבים ואת השלטון. אתם נותנים את הילדים שלכם, את המיסים שלכם ואת החרדות שלכם, ובתמורה נותנים לכם לצפות במסך ולראות איך עושים בית ספר לפרשנים.
ומה עם הליכודניקים האמיתיים? אלה של בגין. אלה שיודעים מה זה הדר בית״רי, שוויון בנטל, וגאווה לאומית שלא עומדת למכירה.
איך הגענו לזה שמפלגת הליכוד נלחמת בשיניים כדי שחרדים לא יתגייסו?
כשאתם שולחים את הבן שלכם פעם רביעית לחאן יונס, ורואים את הממשלה מעבירה חוקים שמלבינים השתמטות, זו לא ממלכתיות. זו יריקה בפרצוף של הציבור המשרת.
ומה עונים לכם? ״שקט, השמאל יעלה״, מחזיקים אתכם בני ערובה של הפחד שלכם עצמכם.
תסתכלו על איזנקוט. גדל באילת, הורים ממרוקו, גולני, רמטכ״ל. איבד בן, איבד אחיינים. ותוך יומיים הוא שמאלני, כושל, ערביסט. השכול שלו כבר לא שווה כלום. למה? כי ברגע שקם איש ימין-מרכז שקול, המנגנון חייב למעוך אותו. אם אפשר להיות מזרחי, לאומי, אב שכול ועדיין לחשוב שנתניהו נכשל, זה מפרק להם את הבלעדיות.
והנה הסוד הכי גדול שלא יספרו לכם בשום אולפן: המנגנון הזה מת על השמאלנים. פשוט מאוהב בהם. בלי ״קפלן״, את מי יאשימו בכישלונות? אם מחר כל השמאלנים יעזבו, המנגנון יצטרך להמציא אותם מחדש. כי השיטה צריכה אויב מבית כדי להכניס משכורת.
אז בואו נעשה סדר.
לליכודניקים הלא-ביביסטים: אתם יודעים שזאת חצר ביזנטית. אתם רואים את השחיקה. מותר להגיד עד כאן. זה לא עושה אתכם שמאלנים. זה אומר שאתם אוהבים את ישראל יותר.
ולחברים הביביסטים, באמת, מכל הלב: אף אחד לא מבקש מכם להגיד טעיתי. לא מבקשים מכם לאהוב את לפיד או לוותר על הזהות שלכם. אבל תסתכלו על המסך. התעשייה הזאת נלחמת על הוילה בקיסריה, לא עליכם. מכרו לכם שאתם הבעלים של המדינה, בזמן שאתם רק הניצבים השקופים בסרט שלהם.
אפשר להיות ימני, גאה, מזרחי ופריפריאלי, ובלי להיות פראייר של אף אחד.
75 ימים. הם את העבודה שלהם עשו. עכשיו תורכם.