Amit Yagur עמית יגור

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

ארה"ב באיראן: ​לנטרל את הנהג, אבל לשמור על המכונית
----------------
​בשיח הציבורי והמדיני בולטת הציפייה למכה צבאית אחת, עצימה ומהדהדת, שתביא להכרעה מיידית באיראן.

דווקא ניתוח מפוכח של קו הפעולה האמריקאי מזה מספר חודשים, מצביע על היגיון שונה: הימנעות ממהלומה שתשמיד לחלוטין את תשתיות איראן (קרי, המכונית) לטובת מלחמת התשה שיטתית ומתוכננת, המכוונת כולה נגד הנהג (המשטר).

במילים אחרות, נראה שמטרת המערכה אינה הרס איראן, אלא שלילת יכולתו של המשטר לנהוג בה, ובסוף גם החלפת הנהג.

​שלילת "ההגה"
----------
​הכלי המרכזי המאפשר למשטר בטהראן להפגין עוצמה, לגבות מחיר ולשמור על דימוי של מעצמה הוא צבאי: מערך הטילים והכטב"מים. זהו ההגה שבאמצעותו מנווט המשטר את דרכו ויוצר לעצמו תדמית של כוח כלפי חוץ ותחושת חסינות כלפי פנים.

לכן, פעולה עצימה נוספת נגד מאגרי הטילים, אתרי השיגור ושרשרת הייצור היא בעצם שלילת כושר ההיגוי. זה אפשרי ויחשוף את המשטר במערומיו: חלש, פגיע ומבודד.

​המצור הפנימי והזעם האזרחי: מהמצוקה הכלכלית למחאה פוליטית
----------------
​הדיווחים מאתמול על מחשבה לכאורה על הטלת מצור יבשתי על איראן אינם עוסקים בהכרח בסגירת מעברי הגבול (משימה כמעט בלתי אפשרית התלויה ברצונן הטוב של חלק משותפותיה של איראן), אלא דווקא במצור יבשתי פנימי. כלומר, פגיעה כירורגית בצירים האסטרטגיים ובבתשתיות השינוע הפנימיות, כפי שראינו לא מזמן במרחב בנדר עבאס.

​ניתוק העורקים הפנימיים יחריף משמעותית מחסור בדלק, במוצרי יסוד ובצרופות ויורגש מיידית בקרב כל "נוסעיה של המכונית".

כפי שהוכיחו מחאות ינואר, הציבור האיראני כבר לא מתרגם את המצוקה הכלכלית לייאוש סביל, אלא הופך אותו לזעם פוליטי לאומי. מסתמן שהאזרח ברחוב מבין היטב מי האחראי למצבו ואיפה המשטר בוחר להשקיע את משאביו-כשהמחסור היומיומי פוגש את הסלידה הציבורית העמוקה מהדיכוי ומהגל הבלתי נסבל של ההוצאות להורג, המצור הפנימי הופך למאיץ של האש הציבורית ישירות נגד המשטר.

​"המכוניות שמסביב"
------------
​נהג שאיבד את ההגה ומתמודד עם התקוממות פנימית בתוך הרכב, עדיין עשוי לנסות לפרוץ קדימה (דרך הסלמה אזורית). כאן נכנסת לתמונה הברית האזורית שנרקמה בדבועןת האחרונים ובראשה, מעבר לאמירויות, כווית ובחריין גם סעודיה שירדה מהגדר והחלה לתקוף צבאית כולל במשותף עם ארה"ב וכולל עיראק שראש ממשלתה זה עתה חזר מפגישות בוושינגטון.
ההתלכדות הזו על בסיס של פלטפורמה כלכלית וביטחונית משותפת מייצרת מחסום פיזי ומדיני. כשהדרך מלפנים ומצדדים חסומה, הנהג יכול להבין שהמצב השתנה ובמקום לפתוח לו את הדרך שיעבור (מחשש להתנגשות), כל ניסיון פריצה דווקא יוביל להתנגשות שבה רק הוא יפסיד.

הגדרת נתיב אחר ל"מכונית"-האלטרנטיבה
----------------
​התשה, מחסור וזעם אזרחי הם תנאים הכרחיים, אך אינם מספיקים כדי לחולל היפוך משטרי; בהיעדר אלטרנטיבה ברורה, הם עלולים להתדרדר לייאוש או לאנרכיה. כדי להוציא המונים לרחובות (כפי שקרה ב-1979) נדרשת תוחלת ומסגרת שלטונית חלופית. הקהילה הבינלאומית והאופוזיציה האיראנית חייבות להציג כבר עכשיו ממשלת מעבר וכתובת ברורה, לצד מפת דרכים לשיקום. הידוק המחסור מחד, והצגת תקווה ותוחלת מאידך, הם המצע שיעניק לציבור ולשדרת הפיקוד הצבאית את הביטחון הנדרש כדי לשבור את מחסום הפחד, לחצות את הקווים ולפעול להפלת המשטר.
המפתח הצבאי טמון בצבא הסדיר, ה"ארתש", שאם נעמיק נגלה שהוא דווקא הזדמנות שלא קיימת בכל מדינה-​גם לאחר שנים של טיהורים ופיקוח פוליטי, הארתש עדיין נתפס ומשמש כגוף סוג ב' לעומת משמרות המהפכה השבעים והמועדפים. חשוב מכך: אין בו את אותו להט אידאולוגי עיוור המאפיין את המשה"מ. זוהי הזדמנות אסטרטגית ראשונה במעלה. מתן ערבויות, בטחונות אישיים והבטחת עתידם ועתיד משפחותיהם ביום שאחרי, היא הפעולה שתבטיח שברגע האמת-הקנים יופנו לכיוון הנכון.

​כך, אם העיקרון המארגן הוא אכן ניטרול הנהג ולא המכונית, השאלה שעל הפרק אינה צבאית טקטית ולא מסתכמת בשאלה האם לצאת למהלומה צבאית עצימה או להסתפק בהתשה בשיטת האפס או אחד. אלא, גם וגם-איזו פעולה צבאית עצימה תשרת את ההיגיון הזה.

​אם היעד הוא הנהג, המערכה אינה יכולה להסתפק רק בכלים צבאיים, והיא מחייבת שילוב הדוק של מצור תשתיות פנימי, מינוף הזעם האזרחי, כיתור אזורי, שזה בערך מה שאנו רואים כיום בפועל, לצד עבודה תודעתית ומדינית מול שדרת הארתש והאופוזיציה שמחוייבת המציאות. המהלך הצבאי, אם וכאשר יתקיים, אמור לשרת את ההיגיון האסטרטגי, וחיוני שיצטרפו אליו מהלכים נוספים.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

ההסכם עליו חתם/חותם חמאס עם מועצת השלום מתפרסם כשבוע לאחר הצטרפותן של עוד מדינות לכוח הייצוב וכשבועיים לאחר ביקורו של ניקולאי מלדנוב בישראל, וכשבפגישות בארה"ב הנושא לא פורסם.

לא מן הנמנע שמדובר במהלך מתוכנן ומתואם (למרות הכותרות שמתעקשות כרגיל להציג פער בין ארה"ב לישראל), שנועד לחולל תזוזה בסטטוס קוו בעזה ולהפריד(פיסית) בין הציבור בעזה לחמאס, אבל בכל זאת ראוי לשים לב לפרטים.

המילים של חמאס משקפות פער משמעותי בין ההבנה בערבית להבנה באנגלית של הדברים, שממנו עולה כי מדובר ב"עוד הצגה" של חמאס שנועדה להפסיק את הסיכולים ולאפשר לו להשתקם והפעם בחסות בינ"ל.

על הפער הזה בדיוק יש לעמוד ולוודא שהלקחים הופקו ולא בחתיכת נייר:
https://t.co/iHI8Pf67zL

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

אסטרטגיה מתחת לתקיפות באש: מה זה אהוואז ואיך זה תורם למערכה?
--------------
​החיפוש המתמיד אחר "מהלך המאה" הצבאי – אותו אירוע מכונן בסגנון "זבנג וגמרנו" שיכניע את את המשטר בטהראן או ימוטט אותו בהבזק אחד, פוגע לעיתים ביכולת להבחין בהיגיון העולה מן "התקיפות השגרתיות" מדי יום.

​הכותרות הרגילות ממהרות לשייך כל תקיפה בדרום איראן למאבק על מיצרי הורמוז ונתיבי השיט. אך מבט מעמיק יותר על מפת האש חושף תמונה רחבה, לפיה דרום איראן הוא זירה ארוכה ורחבה: המכות הניחתות שוב ושוב על מחוז ח'וזסתאן, כולל בלילות האחרונים, מספרות סיפור גיאופוליטי שונה לחלוטין.

​ח'וזסתאן אינו עוד מחוז דרומי. הוא שוכן במערב-דרום מערב איראן, גובל בעיראק ועשיר באוצרות טבע. העיר אהוואז, בירת המחוז, היא העיר השמינית בגודלה במדינה עם למעלה ממיליון תושבים, ומהווה את הלב הפועם של תעשיית הנפט והפטרוכימיה האיראנית.

​פגיעה שיטתית במרחב זה לא נועדה רק לשבש את הכלכלה הלאומית, אלא נוגעת בנקודות הרגישות של המשטר: ח'וזסתאן מאוכלסת ברובה במיעוט ערבי (אהואזי) המרגיש מקופח ומדוכא תחת השלטון הפרסי המרכזי מזה דורות.

עבור טהראן, האזור הוא חבית חומר נפץ פנימית.

גיאוגרפית, מדובר באזור גבול הסמוך לכווית ולעיראק ולו פוטנציאל רב להשפעה חיצונית. בשבוע שעבר ארה"ב אף תקפה את מעברי הגבול במרחב.

​בטהראן עצמה מזהים היטב את הסכנה, ולכן הם מקפידים לתקוף כמעט מדי לילה את בסיסי הכורדים בצפון עיראק ובסמוך לגבול, בשל חשש עמוק מפני התלקחות חזית נוספת.

ברקע-​חשש איראני תמידי תמידי מפני התפרצות של קבוצות מיעוטים חמושות ומאורגנות-לא רק הערבים בח'וזסתאן, אלא גם הכורדים במערב, הבלוצ'ים בדרום מזרח והאזרים בצפון.

​האם ההיגיון המסתתר מאחורי הפעילות המערכתית הזו כולל גם תוכניות גיאופוליטיות ישנות לחלוקה/הקמת פדרציות אתניות באזור? האם הכוונה היא בכלל טקטית נקודתית להשתמש באזורים אלו כחלק מהקרסתו הפנימית של המשטר?

אפשר שארה"ב מבינה שהחלפת משטר דורשת ערעור יסודי של מונופול הכוח שלו ועשויה לסמן מטרות המעודדות את התעוררות הפסיפס האתני באיראן:

1. ​ניתוק העורף הכלכלי (ח'וזסתאן) – פגיעה במקורות המימון והאנרגיה של המשטר, תוך מתן רוח גבית לאוכלוסייה המקומית המקופחת.

2. ​עידוד ציר הלחץ הכורדי-יצירת מרחב פעולה לכורדים האיראנים היושבים מעבר לגבול בעיראק, במטרה למשוך את כוחות צבא ובסיג' להגנת העורף בפנים במקום להתרכז בהקרנת כוח אזורית.

בשורה התחתונה, ​התקיפות האינטנסיביות בח'וזסתאן ובמרחבים נוספים מלמדות שהאסטרטגיה האמריקאית עשויה להיות עמוקה בהרבה ממה שנראה על פני השטח.
כך, במקום לחכות ל"זבנג וגמרנו" הצבאי שממאן מזה חודשים מלהגיע, הלחץ מופנה אל קווי השבר הטבעיים של איראן – האתניים והכלכליים.

​אם ההיגיון הזה אכן מתממש, אנו עדים לא רק להחלשת יכולותיו הצבאיות של המשטר, אלא למשהו גדול בהרבה.

נמשיך לעקוב.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

בחודשים האחרונים נטען כאן בתוקף כי המשטר האיראני במצוקה פנימית חריפה ביותר וחסרת תקדים, שמוסתרת בעזרת טילים והרבה הצהרות רהב, ולראשונה יש סימן שאלה אם ישרוד את הקיץ הקרוב והחודשים שלאחריו.

עוד נטען כי ההתמקדות רק בפן הצבאי שגויה וכי הרבה מהנראטיבים הפומביים לפיהם ארה"ב במשבר כלכלי, מושפעת לרעה ממחירי הנפט וזה דוחק בטראמפ "לחתוך הפסדים" כמו גם שיתכן שלאיראן "שרירי בטן" חזקים מאלו של ארה"ב- אינם נכונים.

הפרשנות הזו שהוצגה כאן במשך חודשים (מוזמנים לגלול לאחור לפרסומי אפריל, מאי ויוני), מצאה ביטוי אתמול גם אצל פרשן כלכלי וותיק ומנוסה של אחד מגופי התקשורת בארץ.

על כך ועוד בטור המאוד מעניין הבא:
https://t.co/SIHE3WSWjL

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

ההוצאות להורג באיראן מתגברות, והן חלון ראווה חשוב למצוקה הפנימית של המשטר ולמה שבאמת קורה מתחת להצהרות הרהב הצבאיות
---------------
ההוצאה להורג הלילה באספהאן אינה סתם עוד נקודת קצה של דיכוי מחאות, אלא חלון הצצה מרתק לזירה הפנימית באיראן שרוחשת ומבעבעת מתחת לפני השטח.

השלטונות העלו לגרדום (בסרטונים המצורפים אפשר לראות המנוף שעליו נתלו) את המפגינים שנעצרו בפרשת המחאות בכיכר עליח'אני- בהם אמיר חוסיין ספארי ואבולפזל ספאחי (ראו בתמונות), לצד נאשמים נוספים. כל זאת ימים ספורים בלבד לאחר שב-19 ביולי הוצאו להורג שני נאשמים נוספים באותה פרשה (ערפאן אספנדיארי וגול-מוחמד מוחמדי). כולם נשפטו במשפטי בזק קולקטיביים באישום המוכר של "מוחארבה" (לוחמה נגד אללה והמדינה), ללא ייצוג משפטי עצמאי.

​האירוע באספהאן מספק צוהר למערכה הנרחבת יותר שמנהל המשטר בחודשיים האחרונים. במהלך יוני ויולי תיעדו ארגוני זכויות אדם עשרות הוצאות להורג ברחבי המדינה: החל ממפגינים ואסירים פוליטיים בטהראן ובמוקדי התסיסה בפריפריה הכורדית והבלוצ'ית, ועד להוצאות להורג שקטות בבתי כלא מרכזיים באישומים פליליים.

​במישור האסטרטגי, על פניו הפגנת הכוח הקיצונית הזו והצבת הגרדומים בלב ערים מרכזיות מעידה על עוצמה או משילות. אלא שבחינה לעומק מגלה כי המציאות הפוכה, וכי היא משקפת דווקא מצוקה אסטרטגית וחרדה עמוקה מאימת הציבור ומאובדן שליטה (כאשר ברקע המשבר הכלכלי החריף מאוד והתסכול העממי). בהקשר זה, אפשר שהמשטר מזהה כי כלי ההכלה האזרחיים אינם אפקטיביים עוד, ולכן פונה לטקטיקת "הרתעה מקסימלית" כדי לגדוע, לשיטתו, מראש כל פוטנציאל לגל מחאות חדש.

​עם זאת, צפייה בסרטונים המצורפים מעידה כי הזירה הפנימית לא בהכרח מורתעת-
המונים שנהרו אל שערי בית הכלא, עימותים אלימים מול כוחות הביטחון וירי לעבר מפגינים(ראו גם כוחות הבסיג' על אופנועים)– מראים כי הרחוב מבעבע.

כך, יתכן שהאפקט המרתיע שוחק את עצמו. במקום לשתק את הציבור, ההוצאות להורג הפומביות הופכות למוקדי תסיסה, מעמיקות את האיבה הממשית בין הרחוב לשלטון ומעמיקות את התחושה שאין עוד מה להפסיד.

נראה ש​כמו הניסיונות לבסס שליטה במיצר הורמוז שייתרו אותו בקרוב לטובת ערוצים יבשתיים, וכפי שאולי ניווכח בתקיפות הבלתי פוסקות נגד הכורדים בצפון עיראק שדווקא ידרבנו אותם לפעולה, גם השימוש התכוף בגרדום פועל ויפעל כחרב פיפיות.

הדינמיקה הזו, שבה כל פקודת ירי והוצאה להורג רק מייצרות מוקדי אבל ותסיסה חדשים, מתחילה להזכיר באופן פרדוקסלי את המסלול ההיסטורי שבו סלל הדיכוי שהפעיל משטר השאה פהלווי את סופו ב-1979.

המשך כנראה יבוא.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

מודל ונצואלה גם באיראן-איך פוגעים בנהג מבלי להרוס את המכונית
--------------
​כל מי שמנסה לפענח את הניהול האמריקאי של המערכה באיראן דרך משקפיים צבאיות קלאסיות, מוצא את עצמו מופתע שוב ושוב. העיכובים, החשש המוצהר מהסלמה רחבה, והבלמים שארה"ב הפעילה מול פגיעה מסיבית בתשתיות לאומיות איראניות-נתפסים לעיתים תכופות כהססנות, כמבוכה אסטרטגית, או כחוסר רצון להיגרר ל"מלחמה נצחית" נוספת.
​אך מבט עמוק יותר חושף לוגיקה שונה לחלוטין: ארה"ב לא מהססת להרוס את המשטר באיראן, היא פשוט נזהרה עד כה שלא להרוס את הנכס.

​מודל ונצואלה לטהראן?
-------------
​במהלך השנה האחרונה הציג מזכיר המדינה רוביו בוונצואלה דגם עבודה מרתק של דיפלומטיה מודרנית: ניהול מרוחק של מדינה בקריסה, מאחורי הקלעים, תוך שליטה בצינורות המזומנים, הרישיונות האנרגטיים והאשראי הבינלאומי. המודל לא נולד מתוך רצון לבנות אומה נוסח עיראק של 2003, אלא מתוך היגיון עסקי של "השתלטות עוינת": עורפים את ההנהגה העוינת, משאירים את המנגנון הבירוקרטי והתשתיות עובדים, ומכתיבים את האסטרטגיה בכסות של שותפות ריבונית.

​עבור טראמפ וצוותו, איראן פוסט איסלאמית היא לא תרגיל בדמוקרטיזציה-היא השוק שבו חברות אנרגיה ותעופה אמריקאיות, טכנולוגיות מים וירוקות (ישראליות?), והשקעות מפרציות ינכסו מחדש את הוואקום שיותירו אחריהן סין ורוסיה.

​וכאן בדיוק נעוצה הדילמה האמריקנית העיקרית: איך לשתק את הנהג בלי לרסק את המכונית?

אפשר להניח ש​הסיבה המרכזית לחוסר הרצון האמריקאי לראות תקיפות על שדות הגז, בתי הזיקוק, תחנות הכוח והנמלים של איראן אינה נובעת מזהירות צבאית בלבד. פגיעה קשה בתשתיות הלאומיות תהפוך את איראן של "היום שאחרי" מנכס מניב לנטל אדיר. שיקום מתקנים שנחרבו ידרוש מאות מיליארדי דולרים ושנים ארוכות, והציבור האיראני יתבוסס בעוני במקום לחבק את הליברליזם המערבי.

​ככל שהזמן נוקף, ארה"ב מגלה את גבולות המודל: אי אפשר ליישם את מודל ונצואלה כל עוד המשטר בטהראן עומד על רגליו.
​בוונצואלה, לאחר "עריפת המנהיג", האליטות המקומיות הסכימו להרכין ראש כדי לשרוד. באיראן, מנגנון משמרות המהפכה משולב בכל נימי הכלכלה והתשתיות-המשטר הוא חלק מובנה מהן, ומזין את עצמו מצינורות הנפט והתקשורת כדי לממן את הדיכוי הפנימי ואת התוקפנות האזורית.

​שינוי המשוואה
---------
​כדי לפתור את המשוואה הזו של הקרסת המשטר מבלי להרוס את הבית, ארה"ב נדרשת ל:

1.העברת חלק מהמנגנונים לצידה- פגיעה ממוקדת בצמרת ההנהגה האידיאולוגית והעברת מסר שקט לקצונה הבינונית והנמוכה: ביום שאחרי, יש לכם מקום בצבא לאומי חדש-אם לא תילחמו עד הסוף. בדיוק כפי שנעשה ב-1979, כשמנגנוני הצבא שרדו והשתלבו מחדש, ניתן לפרק את מנגנון הדיכוי מבלי למוטט את המדינה עצמה.

2.​מצור על השיווק, לא השמדת הברזים-מצור ימי כדי למנוע מהמשטר למכור נפט כעת, תוך שמירה על הצינורות והמתקנים שלמים ליום שבו שלטון חדש יפתח אותם מחדש.

3.​הבנת הפסיכולוגיה של הצעירים-דור ה-Z באיראן, שרעב לחופש אישי ולחיים נורמליים-עבורו, "ליברליזם" הוא היכולת ללכת ברחוב בלי פחד, להתחבר לאינטרנט חופשי ולהתפרנס. הציבור האיראני יקבל בברכה כל הנהגת מעבר-בין אם מדובר בחזרתו של רזא פהלווי כעוגן חוקתי ובין אם בממשלת טכנוקרטים – שתבטיח רוח ליברלית ושיקום כלכלי בגיבוי אמריקאי-ובדיוק את זה יש להכין כחלופה למשטר הנוכחי.

בשורה התחתונה, ​הזהירות בתקיפת התשתיות אינה בשל מגבלה טקטית/צבאית-היא פשוט חלק מתוכנית אסטרטגית וארוכת טווח. ארה"ב אינה מחפשת להפוך את איראן לעיראק או ללוב. היא מחפשת ליצור מדינה שתנוקה מהנהגתה הקיצונית, תישאר עם תשתיות מתפקדות, ותהפוך למנוע הצמיחה החדש של האזור תחת מטרייה אמריקאית, שיתוף פעולה טכנולוגי ישראלי ובסיוע נדיב של מדינות המפרץ.

​זוהי הדילמה האמריקנית העיקרית כעת: האם לחנוק את הדב האיראני עד שיתמוטט המשטר, או לפגוע בו ישירות מה שככל הנראה גם יפגע בנכסים של יום המחר.

ויש גם פתרונות לזה. על כך בטורים הבאים.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

לא רק איראן-בפגישה הקרובה בבית הלבן חובה להתחיל לעסוק גם ביום שאחרי המלחמה ולהתחיל ליצוק תובנות בממשל, ובהן:

חובה להקדים את חניכת מסדרון ה-IMEC, קריטי שהמסדון יהיה דרך ישראל ולא זה הטורקי (האחרון-שלוחה של סין), תת היבשת הודו (שעם ישראל) היא תחליף עולמי לסין, יש הזדמנות להחליף את הסכמי סייקס פיקו שיצרו הרבה מבעיות השורש שאת השפעותיהן אנו רואים היום, יש צורך בתוכנית מרשל אזורית בהובלת ארה"ב שגם תדחוק החוצה גורמים שמנסים לקנות אחיזה באמצעות כסף ושיקום, וכמובן לישראל נכסיות מובהקת הן כשער יציאה לאירופה של הסחר ממזרח והן כמקום חדש לחלק מבסיסי הקו השני של ארה"ב באזור ובאירופה.

על כך ועוד בטור המעניין הבא: https://t.co/TWFNAkKyXm

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

הכל על מה שקורה, בשידור חי מאולפן כאן 11 אצל שרון ואורי, מהשעה 1700 ועד ל-1900.

מוזמנים לצפות...

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

הכל על מה שקורה, בשידור חי מאולפן כאן 11 אצל שרון ואורי, מהשעה 1700 ועד ל-1900.

מוזמנים לצפות...

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

לפני 48 שעות טורקיה וסעודיה היו המרוויחות העיקריות על חשבונה של ישראל, כשארה"ב בנתק ממנה ומקבלת החלטות מעל לראשה.

כעבור 48 שעות הבהרת טראמפ בנוגע לגרעין האזרחי בסעודיה יחד עם המכתב הרשמי שנשלח אתמול,לבקשתו, לטורקיה העונה מפורשות בשלילה לבקשתה לעסקת F35-ממחישים מציאות הפוכה לחלוטין. 180 מעלות.

אז איך זה קורה? כמה זה מסוכן? מה על הפרשנים, הכתבים והתקשורת ללמוד מכך?

יתירה מכך, חשוב להפנים שהגיאו-אסטרטגיה היא מקצוע. עליו להיות קר רוח, נטול רגשות ואג'נדות ובעיקר סבלני, סובלני וצנוע מאוד בטרם שיפוט מהיר ונחרץ, שלאחריו עלולה להתגלות, ולא בפעם הראשונה, מציאות הפוכה.

על כך בטור המעניין הבא:
https://t.co/hhPgi5K31l

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

מי שהקשיב לפרשנויות באשר להסכם הגרעין האזרחי בין ארה"ב לסעודיה יכול היה להתרשם כאילו סעודיה קיבלה מתנה חינם ועוד על חשבונה של ישראל ש"הפסידה" ונכשלה כאן.

אלא שבחינה לעומק עם קצת ראייה מערכתית מעלה, כך נראה, תמונת מציאות הפוכה לחלוטין. במרכזה: "אין מתנות בחינם" ויש לשאול במה שילמה סעודיה, עצם החתימה מעיד שהיא סוף סוף ירדה מהגדר ובחרה בארה"ב (ובמשתמע גם בחזון שלה ה- IMEC ועוד) על פני טורקיה, קטאר סין ורוסיה, הגרעין עצמו ינוהל לחלוטין ע"י ארה"ב בשטח סעודיה ללא העשרה ולעשרות השנים הבאות (כשיש מדינות באזור שכבר יש להן כולל טורקיה-כור רוסי), וכשיש דרך ארוכה עד לאישור קונגרס ועוד. ברור גם שהמהלך הנוכחי מול איראן לא היה ללא סעודיה בעניין.

אם אכן כך, הרי שיתכן שדווקא ההסכם הזה הוא עוגן רציני מאוד בדרך לסדר אזורי חדש ביום שאחרי, והוא דווקא די הישג לארה"ב ולישראל (ששתיקתה עשויה להעיד על כך).

על כך בטור המעניין הבא: https://t.co/NqRBKWVhFW

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

@UEvental זה תקף לכל הסכם עם אחת ממדינות האסלאם-גם לגבי הF35.
עובדתעת זה המשחק-הפער שבין ההצהרה הנשיאותית למה שקורה בפועל. אפעלו באמירויות חלק מהדברים לא קרו עדיין ( מ-2020).

לכן, לדעתי, טראמפ לא "הבין" שום דבר. הוא כבר ידע ויודע את זה, וזה בדיוק חלק מהמשחק.

הרקע להצהרה רחב בהרבה מזה.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

די הישג.
מיד יפורסם טור שכתבתי בבוקר בנושא זה ובנושא סעודיה בכלל, עוד הרבה לפני הודעתו של טראמפ מלפני כשעה (שמוכיחה בעיניי שהגישה שלי היא הנכונה).

תחשוב מערכתית-סעודיה ירדה מהגדר ולצד הנכון-הצד של הimec שכולנו יודעים כמה הוא משמעותי.

גרעין אזרחי יש לעוד כמה מדינות, בדגש לטורקיה שממש בקרוב תחנוך כור אזרחי רוסי (וגם בבעלות רוסית) ליד מרסין. מי שרוצה, יהיה לו-או מארהב או מסין ורוסיה.
דווקא הגדרות הפיקוח מוצאות חן בעיניי-ארהב תנהל את זה למשך 30 שנה(לפחות) וללא העשרה סעודית.
להערכתי ישראל מאחורי הקלעים של זה באופן הכי עמוק שיש (חלק מההוכחה-השתיקה הישראלית הרועמת למול הסוגיה) וממש לא כפי שכתבת (שיש בו גם נגיעה פוליטית והייתי נזהר מלשלב פוליטיקה באסטרטגיה-לדעתי זה מעיב עליה).

ודבר אחרון-חלק מזה שארהב חזרה לפעול נגד איראן כעת, זה בזכות זה שסעודיה בחרה צד, וארהב גם אירגנה לה את ההצהרה הפקיסטאנית נגד החותים ואיראן בשבוע שעבר.

בקיצור-הפוך ממך.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

@UEvental זו כמובן דעתי המקצועית, המתבססת כמו זו שלך, על שנות ניסיון רבות באותם המקומות.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

@UEvental אודי,
כנראה שלא נדע לאשורו, אבל חושב הפוך ממך. 180 מעלות.
ויש סימנים רבים שמראים שדווקא הגישה שלי אולי סבירה יותר.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

כמה נקודות מעניינות על ההתפתחויות במלחמה
(22 ביולי)
--------------
איראן
----
1. באופן פרדוקסלי עברנו ממצב שבו ארה"ב רודפת אחרי איראן כדי להשיג הפסקת אש (מזכר ההבנות) לפני החגים הלאומיים והאירועים בארה"ב, עברנו למצב שבו איראן רודפת אחר ארה"ב להשיג הפסקת אש וחו זמנית-יזמה דרך המתווכות הפסקת אש של 10 ימים עם הצעה מורכבת לנתיב אמצעי צר בהורמוז הפתוח לכולם (כשהיא עדיין שולטת על רוב המיצר).

2. טראמפ דחה מכמה טעמים לדבריו: ראשית, אינו מבין מה הפלסטר הזה יעזור אם בסיומו איראן לא מתכוונת לשנות מדעותיה. שנית, לא פוסל שאיראן באמצעוצ הורמוז מנסה חהשפיע על בחירות האמצע בארה"ב (במשתמע- למשוך זמן). שלישית, ארה"ב לא סיימה את העבודה, רביעית, איראן תשלם על מה שעשתה, בדגש להרג החיילים האמריקאיים.

3. מזכיר בהקשר זה את שנטען כאן לא אחת-טראמפ לא יכול להגיע לבחירות האמצע במצב הנוכחי במלחמה ועליו לעשות "עוד משהו"-יש חלון זמן מאוד נוח כרגע לזה בדיוק.

4. גם הלילה גל של תקיפות-הפעם בעיקר על בסיסי משמרות המהפיכה במחוז חוזסתאן בדרום מערב איראן בקרבת הגבול עם עיראק(ותזכרו את המחוז הזה).

5. באיראן עצמה-תשומת לב לדיווח אתמול על חשש איראני מפלישה קרקעית בכלל ומאזורי כווית בדרום (דבר שמסביר את ההתמקדות האיראנית בכווית) ולתקיפות האיראניות הבלתי נפסקות במחוזות הכורדים בצפון עיראק.

6. אתמול נסגרו שורה של בתי קפה נחשבים במרכז העיר טהרן בתואנות שונות (כיסוי ראש, כסאות על המדרכה ועוד). גל הסגירות מעיד בעיניי יותר מכל על מה שמבעבע מתחת לפני השטח בתוך איראן (ונטען כאן רבות) וחשש המשטר מפניו.

7. שני הצדדים כרגע לכאורה צריכים לקבל החלטה מה לגבי השלב הבא. נטען כאן שהשילוב של מצור ימי ויבשתי (פגיעה בדרכי תחבורה באיראן), עם הדמדת יכוחות מדי לילה ועם הקיץ החם והתנאים הקשים מנשוא לציבור, יכולים להביא לפגיעה אנושה ולקריסת המשטר גם ללא "תקיפה עוצמתית".

8. סבירות גבוהה עם זאת, כפי שנטען כאן לא אחת, שההיגיון של ארה"ב הפך להיות הקרסת המשטר ולא עוד פגיעה רק ביכולות צבאיות. וזה סופר משמעותי.
9. דבר אחרון ומשמעותי-מעניין לראות:

א. איך ממצב שישראל מאיימת על איראן בכניסת "המקל הגדול" (ארה"ב), עברנו למצב דהצהפכו היוצרות והיום ארה"ב היא זו שלכאורה מאיימת על איראן בכניסת המקל הגדול והבלתי נשלט (ישראל).

ב. ההיערכות בישראל מחליפה פיסית את כל ההיערכות האמריקנית (הפגיעה) במדינות המפרץ הפרסי-עדות לבאות ביום שאחרי המלחמה וחנכסיוצה של ישראל לארה"ב. משמעותי מאוד.

סעודיה
-----
1. נשמע היום הרבה מאוד דיווחים על אישור גרעין אזרחי לסעודיה.
2. מתבקש לשים אצ זה בקונטקסט. הראשון-תמורת מה? זה לא בחינם. האם סעודיה בדרך חהכנס ל-IMEC או בדרך חהכנס חהסכמי אברהם?!
3. השני-יש עוד מסחול מכשולים ארוך לעבור מרגע אישור הנשיא-רגולציה ואישורי קונגרס. עסקאות "דומות"של f35 שאושרו נשיא, עדיין לא קרו.
4. השלישי-מה יהיה הפיקוח. לפי חלק מהמקורות ארה"ב בעצמה תהפוך להיות שותפה (עם אנשיה) בפרוייקט ההעשרה מה שיוצר פיקוח צמוד ותלות מוחלטת בארה"ב. 30 שנה זה פרק זמן ארוך.

5. נמשיך לעקוב.

לבנון
----
נשיא לבנון לא קיבל את מה שרצה-לוז מפורט לנסיגה ישראלית מלאה והנושא לא עלה. כן נידונו ההתחייבויות הלבנוניות להמשך ואיך ארה"ב נכנסת ללבנון לסייע חה (גם כלכלית). לא סתם קרא טראמפ לחברות תעופה אמריקניות להתחיל לשוב ללבנון.
גם כאן-נמשיך לעקוב, במיוחד עתה כשפרוייקט אזורי הניסוי לצבא לבנון יצא לדרך.

המשך יבוא

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

רבות נכתב גם כאן על ציר ה-IMEC והקרב האמיתי מאחורי הקלעים על מסדרון הסחר המזרח תיכוני שלא נעצר, גם אם לעיתים המאבק הצבאי מעט מסתיר אותו.

ההשתלטות הטורקית על סוריה (והפזילה ללבנון) וההסכמים להחייאת מסילת הברזל החג'אזית מסעודיה דרך ירדן צפונה לסוריה, תוך ניסיון בוטה להותיר את ישראל מחוץ למשוואה, אכן יוצרים תחושת איום.

אבל, המציאות בפועל מעט שונה-הקרב אינו בין ישראל לטורקיה אלא בין ארה"ב לסין, ברור שסוריה כיום היא לא המקום האידיאלי להשקעות מיליארדים, סעודיה לא באמת יכולה לנטוש את ארה"ב וכי התחליף לסין(הודו) דווקא עם ישראל.

ועדיין יש לישראל המון מה לעשות בעניין זה מול ממשל טראמפ.

על כך בטור המרתק הבא: https://t.co/R12bnGEIGK

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

יתכן מאוד שהתקיפות לניתוק מרחב עיר הנמל המרכזית של איראן, הן פחות בהקשר צבאי (כברוב הפרשנויות) אלא יוצרות תנאים למשהו גדול בהרבה
---------------
​גל התקיפות האחרון של צבא ארה"ב במרחב בנדר עבאס, שהתמקד בהשמדת שישה גשרים מרכזיים, פגיעה במנהרות מפתח ובתשתיות רכבת, זכה לפרשנות כמעט אחידה: "בידוד שדה המערכה במרחב הורמוז".

ההנחה המקובלת הייתה שמדובר במהלך טקטי שנועד לנתק את קו החוף ומיצר הורמוז משאר חלקי איראן כדי למנוע הזרמת כוחות צבאיים וטילים דרומה, כהכנה לפעולה אמריקנית אמפיבית או לפעולה באיים לאבטחת חופש השיט.

​אולם מבט מעמיק במפת התשתיות והכלכלה של איראן מספר פרשנות מרתקת אחרת:

יתכן מאוד שהתקיפות הללו אינן דווקא מהלך צבאי קלאסי לקראת כיבוש או הפעלת כוחות אמפיביים, אלא אסטרטגיה של "מצור פנימי", המכוון ישירות לבטן הרכה של המשטר בטהראן-הלגיטימיות והיציבות הפנימית שלו.

​כדי להבין את זה, יש להבין את תפקידה של בנדר עבאס לא רק כנמל, אלא כעורק החיים הראשי של המדינה.

במרחב שוכן נמל שאהיד רג'אי, המרכז למעלה מ-50% מהסחר הימי האיראני שאינו נפט גולמי.
הפרשנות המיידית גורסת כי תחת מצור ימי, כאשר ספינות ממילא אינן פוקדות את הנמל, חשיבותו מתבטלת. זוהי טעות גיאופוליטית חמורה.

חשיבותו של מרחב בנדר עבאס אינה נשענת רק על מה שנכנס אליו מן החוץ, אלא על מה שכבר נמצא בו ועל מה שמיוצר בתוכו עבור פנים המדינה:

המרחב הוא אסם התבואה ומחסן החירום הלאומי של איראן:

במתחם הנמל שוכנים סילו הדגנים וממגורות הענק המכילים מאות אלפי טונות של חיטה, אורז, תרופות ומוצרי יסוד שנפרקו במקום שבועות וחודשים לפני פרוץ המשבר.
ברגע שנתיבי התחבורה ומסילות המשא היוצאים מהמרחב מושמדים, המלאי האסטרטגי הזה נלכד בחוף. הוא אינו יכול לנוע צפונה לעבר מרכזי האוכלוסייה הגדולים.

​במרחב נמצא גם בית הזיקוק בנדר עבאס. מתקן ענק זה מעבד למעלה מ-320,000 חביות ביום ומספק כ-17% מתצרוכת הדלק והתזקיקים הפנימית של איראן. בית הזיקוק אינו תלוי בייבוא-הוא מוזן מנפט גולמי איראני ומקונדנסט המגיע משדות הגז הפנימיים. הוא ממשיך לעבוד ולייצר בנזין וסולר גם בבידוד מוחלט מהעולם.
אך ייצור לחוד ושינוע לחוד. ללא גשרים, ללא רשת כבישים תקינה וללא רכבות, הדלק הזה נשאר תקוע בדרום.

​התוצאה היא שהאסטרטגיה האמריקנית איננה קונבנציונאלית קלאסית אלא "לוחמה מבוססת אפקטים" במיטבה.

במקום להשקיע משאבים ומחיר דמים במערכה קרקעית מורכבת בדרום המדינה, תקיפת צווארי הבקבוק התשתיתיים מייצרת שיתוק לוגיסטי פנימי מיידי באיראן.

עבור מיליוני אזרחים בטהראן, באספהאן ובמשהד המשמעות היא מחסור פיסי מיידי במזון, זינוק במחירי מוצרי היסוד, ותורים ארוכים בתחנות הדלק.

​כאשר הריאל האיראני ממילא נמצא בצניחה חופשית והתסכול האזרחי נגד השלטון מבעבע, סביר מאוד,שניתוק השאלטר הלוגיסטי של בנדר עבאס ידחוק עוד את הרחוב האיראני אל הקצה.

כך, אפשר שהמטרה האסטרטגית העיקרית של ארה"ב מאחורי תקיפת תשתיות התחבורה בדרום אינה דווקא מניעת תנועה של משמרות המהפכה למרחב, אלא חיזוק משמעותי לתהליך יצירת התנאים לקריסה המשטר מתוך הבית.

עתה, בתום האירועים הלאומיים בארה"ב ובתום המונדיאל (הערב) ולנוכח מהלכיה של איראן-לא קשה להעריך שהמשך יבוא.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

ביקור נשיא לבנון בוושינגטון השבוע: מזכר אסטרטגי לנשיא ארה"ב
-------------
​ביקורו של נשיא לבנון, ג'וזף עאון, בוושינגטון מהווה הזדמנות היסטורית לעיצוב מחדש של הארכיטקטורה המדינית והביטחונית האזורית. לבנון כמוה כנייר לקמוס לסדר האזורי החדש ולהגמוניה האמריקנית.

כדי לנצל את ההזדמנות שבפתח למימוש החזון האמריקני לאזור,חיוני לאזן בין הבעת תמיכה מפורשת באומץ הלב שמפגינה הממשלה הלבנונית, לבין עמידה קשיחה על תביעות ברורות מביירות שיהוו תנאי סף לכל התקדמות.

​חיוני להכיר במורכבות המציאות בלבנון ובאומץ הנדרש ויש לשבח את הנשיא עאון וממשלתו על הנכונות להוביל קו ריבוני, לנסות להשיב את מונופול המדינה על השימוש בכוח, ולפעול תחת תנאים פוליטיים וכלכליים בלתי אפשריים.

אבל, לצד השבחים, חובה להעביר מסר ברור: רוח גבית אמריקנית אינה צ'ק פתוח. התבצרות לבנונית בדרישות מקסימליסטיות או חד צדדיות מישראל (בסוגיות גבול או סידורי ביטחון) תיתקל בחומה בצורה.

דרישות לבנוניות זה בסדר, אבל לכל דרישה לבנונית, תהיה גם דרישת נגד מלבנון.

נכון יהיה להציב דרישות ליבה שעניינן פירוק הפלונטר הפוליטי הלבנוני, שרק הוא יאפשר התקדמות-

​א. ריסון והחלשת ציר נביה ברי (תנועת אמל):

​יו"ר הפרלמנט, נביה ברי, משמש מזה עשורים כמגן הפוליטי של האינטרסים האיראניים וכחוליה המקשרת המכשירה את פעילות איראן וחזבאללה.
על הנשיא עאון להוביל מהלך (בגיבוי סנקציות אמריקניות שקטות על מקורבי ברי) שימנע מברי לחסום חקיקה קריטית או מינויים ביטחוניים בצבא לבנון ובמנגנוני אכיפת החוק.
​
לבנון דורשת סיוע כלכלי? התנאי הוא פתיחת "הקופסאות השחורות" הפיננסיות והמנהליות של מוסדות המדינה הנשלטים על ידי אנשי ברי.

​ב. ניטרול הזיגזג האסטרטגי של וליד ג'ונבלאט (העדה הדרוזית)

​המנהיג הדרוזי וליד ג'ונבלאט נוטה תדיר כבר עשרות שנים לכיוון פשרות עם חזבאללה כדי לשמור על מעמדו.

​ חיוני שנשיא לבנון יבהיר לג'ונבלאט כי רק יציאה מה"הניטרליות המדומה" היא תנאי להמשך הלגיטימציה של משפחתו ושל האינטרסים הכלכליים שלו, כולל בארה"ב.

בשורה התחתונה
---------
נכון להבהיר לעאון-ארה"ב וישראל רוצות בהצלחתך ורואות בך את פניה של לבנון החדשה.
אך נדרש איזון.
אם תבחר הממשלה בביירות לאמץ את הרטוריקה הסרבנית של נביה ברי או להיכנע לפחדים של וליד ג'ונבלאט, ללא צעדים פרקטיים, לבנון היא זו שתיפגע.

הדרך לבית הלבן עוברת יותר דרך הפגנת ריבונות פנימית אמיצה, ופחות דרך הטחת דרישות חד צדדיות מכל העולם.

[Amit Yagur עמית יגור @AmitYgr]

יתכן ש"שומרת מיצר הורמוז" משרתת מטרה נוספת, גדולה בהרבה- תמונת המצב האמיתית באיראן (17 ביולי)
-------------
מי שעוקב אחר הסיקור השוטף של הזירה האיראנית, יכול לקבל את הרושם שיש כאן שני צדדים שווים, ושהמשטר האיראני חזק ואפילו טוב ב"משוואות" התגובה.

הבעיה העיקרית: זו לא תמונת המצב האמיתית של הדברים.

חשוב להבין, למרות "הרעש והצלצולים" של התקיפות הצבאיות, הזירה העיקרית באיראן הייתה ונשארה הזירה הפנימית/ כלכלית/ אזרחית.

אם נבחן את המלחמה בזירה האיראנית בהקשר הזה, נגלה את ההקשר האמיתי של הדברים.

ברקע, סימנים חזקים לחילוקי דעות עמוקים בתוך המשטר האיראני באשר לשאלה אם להחריף עוד את המצב או לחזור למו"מ כשלא ברור האם המנהיג אכן מקבל החלטות או בחיים.

תמונת המצב באיראן
-------------
​1.​חשמל: דובר ומנהל יחסי הציבור של חברת הפצת החשמל בטהראן הודיע רשמית כי בשל גל חום קיצוני ועלייה חסרת תקדים בצריכת האנרגיה, החלו ב-15 ביולי הפסקות חשמל יזומות וסדירות ברחבי הבירה. החברה גם פירסמה מפת חלוקה רשמית של העיר ל-8 אזורי ניתוק.

​ברקע-החברה מסרה כי הביקוש בטהראן בשיא הקיץ עומד על כ-15,000 MW בעוד שרשת החשמל מסוגלת לספק בפועל רק כ-10,000 - 11,000 MW.

המשמעות היא גרעון קריטי של כ-4,000 מגה-וואט (כ-25-30% מהביקוש) בבירה בלבד.

2.​נפט: חברת הפצת מוצרי הנפט הלאומית (NIORDC)
​מנכ"ל החברה מסר הצהרה דרמטית ומפורטת בנוגע למאזן הדלק הלאומי ופגיעה קשה בייצור, ואישר רשמית כי בית הזיקוק באי לאוואן איבד כ-50% מכושר ייצור הבנזין שלו בעקבות נזקים כבדים שנגרמו לו (מתקיפה מוקדמת יותר באפריל השנה, שאת השלכותיה עדיין מנסים לתקן).
​
בתי זיקוק אחרים הגבירו את קצב ההזנה כדי לפצות על החוסר. הייצור הלאומי היומי עומד על 121 מיליון ליטר בנזין (בתוספת ערבוב שמביא אותו ל-127 מיליון ליטר בשיא), אך הצריכה הלאומית זינקה ל-129 מיליון ליטר ביום (ובחלק מהימים בקיץ ל-134.5 מיליון ליטר). החברה קוראת בדחיפות לצמצם נסיעות ולהשבית כלי רכב ישנים שאינם יעילים אנרגטית.

קריאות המשטר לחיסכון והנחיות רשמיות לציבור
---------------------
​משרד האנרגיה האיראני וחברת ניהול החשמל הלאומית פרסמו שורה של הנחיות חירום ודרישות מהציבור וממוסדות המדינה:

1. ​משרד האנרגיה דורש מכל הצרכנים הביתיים להפחית את צריכת החשמל שלהם ב-10% לפחות באופן מיידי.

2. ​הציבור מתבקש לכוון את המזגנים הביתיים לטמפרטורה קבועה של 25°C לפחות ולא פחות מכך.

3. ​הנחיה קפדנית שלא להפעיל מכשירי חשמל כבדים (מכונות כביסה, מדיחים, תנורים) בשעות שיא הביקוש של הצהריים והערב, אלא בשעות הלילה המאוחרות או הבוקר המוקדמות.

4. ​חברת החשמל של טהראן הודיעה כי החלה לנתק באופן יזום את החשמל ליותר מ-100 משרדי ממשלה וגופים ציבוריים בבירה שלא עמדו במכסות החיסכון והמשיכו לצרוך חשמל באופן מופרז.

בתי הזיקוק וההקשר האוקראיני
-----------------
דווקא המערכה של מתקפות הכטב"מים על בתי הזיקוק ברוסיה, היא אולי גם מעין מודל אופרטיבי למהלך אסטרטגי עמוק בהרבה שמתרחש באיראן בימים אלו.

באמצעות הפגיעה השיטתית בבתי הזיקוק הרוסיים בשבועות האחרונים, אוקראינה השביתה כ-65% (!) מכושר הזיקוק המקומי של רוסיה.

​כאן נחשף פער כלכלי קריטי: ההפרדה שיש לעשות בין נפט גולמי לנפט מזוקק. ​בעוד שמחיר הנפט הגולמי העולמי נותר יחסית יציב, יש מחסור עולמי בבתי זיקוק פנויים שיכולים להפוך את הגולמי לבנזין או סולר. העולם לא סובל מחוסר בנפט-הוא סובל מחוסר ביכולת לזקק אותו.

​ההבחנה הזו מעניקה לארה"ב מפתח יקר ערך: הוכחה שניתן לחנוק אנרגטית מבפנים מדינת נפט, גם מבלי להקפיץ את מחירי הנפט הגולמי הגלובלי לגבהים שערורייתיים ומבלי לעורר את הווטו המסורתי של השווקים במערב ושל הציבור במערב.

מכאן ברור שפגיעה כירורגית פשוטה בבתי הזיקוק של איראן, תהיה בלתי ניתנת לתיקון, ותגזור על המדינה מחסור פיזי מיידי וברוטאלי.

​כאן מתלכדים המצור החיצוני והמודל האוקראיני הצבאי ומיתרגמים לכדי השפעה על הבטן הרכה של המשטר באיראן: הרחוב האיראני.

כך, יתכן שהמצור על נמלי איראן בהורמוז אינו עוד בהקשר של פתיחת מעבר ימי בינ"ל ושליטה עליו, אלא כלי להחריף את הפגיעה בשגרת החיים האזרחית באיראן בעיתוי קריטי, כהכנה לשלב הבא, כשהזירה הפנימית באיראן מתחילה לרתוח, תרתי משמע.