I was with this courageous soul at the Elem fundraiser for distressed Israeli youth in New York. He had survived being shot at the Nova festival, lying on the ground for eight hours while his girlfriend and another friend lay dead beside him. A week later his mother took her life as a result of the trauma of that day. Roei became a spokesperson for survivors but the pain became too much and two days ago he took his own life. With all the good news of the cease-fire and hostage release, let us remember that the impact of the savagery and sadism perpetrated Hamas - and the civilians who participated in the carnage - will continue for many years. Pray for the healing of everyone affected by this horror and pray that those who perpetrated it will be forever silenced.
מעולם לא סיפרתי את זה.
יום-יומיים לאחר השבעה באוקטובר, בשעת בוקר מוקדמת, המדינה בהלם.
עוד לפני הלוויתה של מפל אדם ז״ל שנרצחה בנובה, הגעתי לבית אחותה, מעיין.
היו שם אמה, אחיה ירדן, מעיין, ויובל בן הזוג של מעיין.
ישבנו בחצר הקטנה ודיברנו.
ואז הגיע רועי שלו, בן הזוג של מפל, והוא התיישב לספר לראשונה למשפחתה מה בעצם ארע, וכיצד מתה מפל.
קמתי לעזוב ברגע כל כך אישי, אך המשפחה אמרה לי ״תישאר״.
ואז, במשך כשעה, תיאר רועי בקול רועד, פרט אחר פרט.
כיצד התחבאו הוא ומפל מתחת לרכב, והילי סולומון ז״ל חברתה של מפל תחת רכב קרוב אחר, וסביבם עשרות אם לא מאות מחבלים.
כיצד הם שתקו וניסו להעמיד פני מתים.
כיצד המחבלים הארורים הגיעו וירו בהם, ״וידוא הריגה״ מטווח אפס.
כיצד הדם זרם מגופם, וחייה של מפל זרמו ממנה ונגמרו שם, כשהם צמודים.
כיצד המפלצות פעם שנייה הגיעו וירו בכולם שוב, והדלק של האוטו נזל עליהם והתערבב עם הדם.
כיצד הוא צבע את עצמו ונדמה לי גם את מפל בדם כדי שייראו כמתים.
כיצד משך שעות ארוכות אף אחד לא הגיע.
הרגשתי שאני שומע את סיפורו של ניצול שואה, דקות לאחר שחרורו מאושוויץ.
כי זה מה שהיה שם. שואה קטנה.
אין מדינה. אין צבא.
יהודים מסתתרים שעות מפני מפלצות רצחניות.
כולנו הרגשנו שרועי חש ייסורי מצפון על כי לא הצליח להציל את אהבת חייו מפל ז״ל ולא את הילי חברתה.
רועי כמובן לא יכול היה לעשות מעבר למה שעשה, ואינו אשם בשום דרך באסון.
משפחתה של מפל גם אמרה לו את זה בצורה הכי ברורה וקיבלה אותו באהבה גדולה וברגישות.
מאז, להבנתי, רועי פעל לנסות לעזור לאחרים ככל האפשר.
לפנות בוקר, שנתיים אחרי, כוחו של רועי כבר לא עמד לו, והאיש הזה, עם הנפש הפצועה, נטל את חייו.
עוד נפש שנרצחה ביום הארור הזה.
**
בימים הקרובים, הלוואי שכבר ממחר, נחגוג את חזרת החטופים.
אך אל לנו לשכוח את הנרצחים,
את הלוחמים הנופלים ואת משפחותיהם.
אל לנו לשכוח את השורדים הנאבקים יום יום בבלהות הנפש.
אל לנו לשכוח את אלפי הפצועים בגוף ובנפש.
הם חיים בקרבנו, וחובתנו לדאוג להם.
זה עניין של סדר עדיפות של המדינה.
זה בנפשנו.
תהי נפשו של רועי שלו צרורה בצרור החיים, לצדה של אהבת חייו, מפל.
אם לאשת ראש הממשלה יש מידע חדש על חטופים שנהרגו אני דורשת ממנה לדעת האם מתן שלי עדיין בחיים או שהוא נרצח בשבי כי בעלך מסרב לסיים את המלחמה.
עשית דבר שלא ייעשה, מבחינת כל המשפחות, זה הילד שלהן שקבעת שנרצח בשבי, ועוד בערב יום הזיכרון.
נמאס!
מגיעה לנו הנהגה אחרת!