היה ניסיון, אני לא אשקר. מצד אחד היה לי ברור מראש שמדובר בתהליך קפדני ושזה לא זבנג וגמרנו. מאידך, רציתי להיות חלק מהחגיגות. אבל בסדר, זו כנראה עדיין לא המסיבה שלי.
אז לא, הספר שלי לא ייצא בשבוע הספר הקרוב ואני בסדר עם זה. כל דבר בזמנו. עוד מעט, עוד קצת.
היום בשעה 10 יותר לפרסום שמו של החשוד באונס של שי-לי עטרי, ובתקיפה של נעמה שחר.
הוא לא זמר מפורסם, גם לא שחקן תיאטרון ידוע, ולא ראש הצוות של ראש הממשלה, אבל לפי החשד הוא פגע ביותר משתי נשים, ולרוב כשמדובר בשיטה, כשנשים אחרות מגלות שהן לא הנפגעות היחידות זה נותן להן את הכוח לעכל את מה שהן עברו.
זה לא אומר שהן ימצאו את הכוח להתלונן. זה לא אומר שהן יחליטו לדבר על מה שעברו, אבל זה תחילתו של תהליך שהן יבינו שהן לא לבד.
לפני 6 שנים פרסמנו תחקיר בחדשות על מקעקע מתל אביב שלפי 5 עדויות שאספנו פגע ותקף מינית צעירות.
בעקבות פרסום התחקיר פנו אליי עוד 7 נשים. נשים שעד לאותו תחקיר לא היו מסוגלות לומר לעצמן שפגעו בהן. שהדחיקו, שפחדו, ששתקו.
את כולן הפניתי אז למרכזי הסיוע לנפגעות עבירות מין וחלק אפילו החליטו להגיש תלונה במשטרה.
בכתבה שלי הן כולן התראיינו בהצללה. לא רצו שידעו מה שעברו. לא רצו להיות ״מתויגות״ לכל החיים, חלקן פחדו.
אני מסתכלת על המאבק של שי-לי ונעמה ועל אלפי הנשים והאנשים שמקיפים אותן ומבקשים לתת להן גב ואני מתמלאת תקווה על השינוי שקורה כאן.
הבושה עוברת צד היא לא סיסמה. היא תהליך ארוך ומורכב שלאט לאט קורה בזכות נשים וגברים אמיצים אמיצים.
גם החטופים שחזרו הזיזו סלע ענקית במסע הנורא הזה.
היום בעשר אולי לרבים מהאזרחים לא ישתנה דבר ביום שלהם, אבל עבור נשים רבות, וגם גברים, זה עוד ניצחון קטן במאבק לשינוי.