כל פעם מחדש,
האינסוף משדר לי דש,
אור פשוט מפה ומשם,
התורה של ה' הקודש והברנש.
זה בא פתאום,
אתה מרגיש על שפת תהום,
מתחנן ורוצה לשאוג ולנהום,
אבל כפרה,
לאיפה התעופפת?
צריך מקל בשביל להוציא מים,
וצריך דת שעברה שנות אלפיים,
לא כל אחד זוכה לאור המחולל,
שיבוא וישתולל,
יזיז מהדרך כל נוכל.
כמה שהעולם מוזר,
כמו צב מאובזר,
פעם הראש בחוץ,
ופעם נאלם.
אולי תפסיק לדאוג,
די להיות אנדרדוג,
שלא ישלוף פה מישהו חרב,
ופתאום יתחיל לדבר על הערב.
אבנים דקות חדות,
מוצפות באנשים אוחזים יתדות,
סלעים גדרות ועורות תחשים,
מכים באנשים ללא רחמים,
העולם זקוק למותשים שישאירו רחשים.
יום אחד אתה קם והעולם רועד לכבודך,
וביום השני העולם כבר קלט אותך,
מי אתה בכלל איש מוזר אולי אם תרביץ על 230 נחשוב שאתה ישר
הקירות נמסים,
הלב שלך כבר לא בכיסים,
הוא בחוץ פורח זורח-מבין,
ריח קטורת חלש מלבבות אוהבים 🌎🤍